ליל שמחת־תורה. השעון מורה על אחת השעות הקטנות, מאלו שבין לילה ליום. ה'זאל הגדול' עודנו עמוס עד לעייפה, כביכול שעת צהריים מוקדמת היא זו. בית הכנסת רועש-גועש מקולות שירה וריקודים. רק זה עתה הסתיים מעמד ה'הקפות' יחד עם הרבי, לפני רגעים ספורים.

הרבי עלה לחדרו, לסעוד סוף־סוף את סעודת יום טוב, אך החסידים לא פונים ללכת גם הם. כולם ממתינים, בציפייה דרוכה. עוד מעט ירד הרבי שוב.

// ניגון חדש

והרבי אכן ירד, לבוש במעיל ואוחז בקבוק משקה בידיו. הוא נעמד על מקומו, מוגבה מעט, ותור ארוך החל משתרך לפניו. לא כולם היו רשאים לעמוד בתור. המעבר היה כרוך בקבלת החלטה טובה לעתיד – להוסיף בלימוד החסידות.

בעיצומו של המעמד המיוחד, פנה הרבי אל הקהל הרב שהצטופף לפניו. היה זה האות עבור כולם כי רגע השיא הגיע. הלחץ סביב מקומו של הרבי, נעשה גדול יותר.

היה זה ספסל או ארגז כלשהו, עליו עמד הרבי, גבוה מעט מהקהל. ברגעים מרטיטים אלו, כשהוא עומד על מעין במה מאולתרת, בטבורו של ים החסידים העצום שהקיף את מקומו, החל הרבי לנגן.

אלפי הפיות נותרו חתומים בשעה שהרבי הגביה את קולו. רק האוזניים עמדו כרויות, מתאמצות לקלוט כל הגה שמתנגן בחלל בית הכנסת.

בדרך כלל היה זה ניגון לא מוכר, שהחסידים שמעו לראשונה בחייהם. אחד עשר ניגונים לימד הרבי במשך השנים בליל שמחת־תורה. בחלק מהשנים, גם ביאר קודם שניגן את הניגון, את תוכנו ועניינו בעבודת השם.

מסורת מיוחדת זו, נפסקה בשנת תשכ"ד, השנה האחרונה בה לימד הרבי את הניגונים "כי אנו עמך" ו"הוא אלוקינו".

בתמונות: מעמד חלוקת 'כוס של ברכה'