מענדי קורטס

הצהרה אחת גלויית לב, שהשמיע המשורר הישראלי המפורסם אברהם דוד שְלוֹנְסקי במהלך אחת מישיבות המרכז של מפלגת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת, שלימים הפכה למרצ) בראשית ימיה של המדינה, ביטאה ככל הנראה באופן המדויק ביותר את עומק ההשפעה הגדולה שהייתה לרבי עליו, על אורחות חייו ועל השקפת עולמו.

היה זה כאשר במהלך הישיבה דנו הנוכחים על "האופיום של הדת" ועל "הסכנה הנשקפת ל'קידמה' בארץ ישראל מצד המפלגות הדתיות ופעולותיהן" (ציטוט מתוך כתבתו של העיתונאי מנחם ברש, שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בחודש ניסן תשל"ב). שלונסקי, בפקחות שהייתה אופיינית לו, הסביר למשתתפים שאין להם ממה לדאוג. "שום סכנה אינה נשקפת למחנה החילוני ולדעות האפיקורסיות שלנו מצד 'הפועל המזרחי'", אמר. "אם בכלל קיימת 'סכנה' שכזאת, מקורה ברבי מליובאוויטש. הוא ורק הוא מסוגל להפוך כופר ליהודי מאמין ולשומר תורה ומצוות".

שלונסקי ידע על מה הוא מדבר. שנים לא רבות קודם לכן, במסגרת נסיעת שליחות לארגנטינה, שהה בעצירת ביניים בארה"ב וזכה במהלכה להיכנס ליחידות ממושכת בחדרו אצל הרבי (יחידות שלפי עדותו של שלונסקי עצמו ארכה מספר שעות. אחיינו של שלונסקי, יונתן שלונסקי יבדל"ח ממודיעין, סיפר בשיחה עם כותב השורות השבוע, בשם דודו, כי באותו ביקור אצל הרבי, ביקר שלונסקי אף אצל הרבנית חנה ע"ה. את תוכן דברי היחידות, שעסקה - לפי מה שניתן להתרשם ממכתבו של שלונסקי לרבי בשנת תש"ל המובא בהמשך הכתבה - בעיקר בזיכרונות אישיים, לא חלק שלונסקי עם אחיינו, אליו היה קרוב במיוחד עד יומו האחרון, כי אם בקווים כלליים בלבד).

אחרי שיצא מחדרו של הרבי, בשעת לילה מאוחרת, התבטא שלונסקי כי הוא רואה מזל בכך שהזדרז לצאת. "אילו התמהמהתי עוד שעה קלה, הייתי יוצא משם מאמין מושלם וחסיד נלהב", אמר.

•

הקשר יוצא הדופן ששרר בין שלונסקי לרבי מרתק ושווה עיון. הן בשל הקרבה הנדירה שזכה לה בעודו רך בשנים אל ביתו ומשפחתו של הרבי (כבן דודו השני של הרבי, מצד אמו ציפורה שלונסקי ע"ה שהייתה בת דודתה של הרבנית חנה. אמה של ציפורה שלונסקי הייתה אחותו של הרב מאיר שלמה ינובסקי ע"ה, אביה של הרבנית חנה), והן בשל הלך רוחו של שלונסקי, כאיש תרבות ישראלי בולט, שהיה חלק בלתי נפרד מאנשי הבוהמה התל אביבים בשנות המחצית הראשונה של המאה ועשרים למניינם והפגין במודע חזות חילונית לעיל כל. חלופת מכתביו עם הרבי, וכן היחידות הארוכה שזכה לה, עסקו לא מעט בענייני אמונה.

שלונסקי עצמו, בראיון שהעניק לעיתון "על המשמר" לרגל צאת ספרו "משירי הפרוזדור הארוך", העיד על חשיבות השיחה שקיים עם הרבי ליצירותיו השונות. "בפעם הראשונה נולד האימאז' [התדמית. מ"ק] של הפרוזדור הארוך בשיחה עם הרבי מלובביץ', שהוא הקוזין שלי. מובן שהאימאז' שעלה וצמח בתוכי, הוא תוצאה של חוויות לא של אותו רגע, אלא של תקופת זמן", התבטא.

האחיין יונתן שלונסקי, שהיה קרוב אל דודו בשנותיו האחרונות, מספר ל'כפר חב"ד' כי הבחין בדודו לא אחת כשהוא מאזין לניגוני חב"ד. "אם אתה קורא את השירים של אברהם", אומר האחיין, "אתה מיד שם לב שכל שיר שני שלו נוגע ביהדות. האמונה בהחלט נוכחת. לא תשמע אצלנו במשפחה מישהו שמדבר נגד הדת, אין דבר כזה. אבא שלי, דב שלונסקי, האח הבכור, משום מה היה הכי פחות בקשר עם הרבי מבין האחים (אחותם של השניים, ורדינה, שנודעה לימים כמלחינה ואמנית, נשאה אף היא כל ימיה זיכרונות אישיים משנות ילדותה יחד עם הרבי ואף חלקה אותם עם הציבור. מ"ק) ואני לא יודע לומר מדוע זה היה כך.  אני עצמי, אף שהייתי בארצות הברית, לא ביקרתי אצל הרבי. חשבתי שזה לא יהיה לנכון להטריח את הרבי, אני זוכר שהתלבטתי".

בשנים האחרונות נחשפו לא מעט מכתבים חדשים השופכים אור על הקשר המיוחד ששרר בין אברהם שלונסקי לבן דודו השני, הרבי. בימים אלה יוצא לאור הספר "אברהם המאמין העברי, חולין ודתיות ביצירתו של אברהם שלונסקי" בהוצאת 'כרמל', ובו נחשפים חומרים נוספים על הקשר המיוחד שהיה למשורר הישראלי המפורסם עם נשיא הדור. חלק מן החומרים פורסמו השבוע לראשונה במוסף עיתון "הארץ" וחלקם הנוסף נחשף כאן ב"כפר חב"ד" באדיבות מחבר הספר רני יגר. להרחבת התמונה ולהשלמתה הבאנו בכתבה זו תחלופת מכתבים נוספת בין הרבי לשלונסקי, שפורסמו במרוצת השנים בבמות שונות.

"חליפת המכתבים בין המשורר אברהם שלונסקי לרבי מליובאוויטש, היא קריטית להבנת מרכזיות שאלת האמונה של שלונסקי ויש בה כדי להאיר את שפת האם הפנימית שלו גם בהיותו בסתיו חייו", מסביר יגר. "המכתבים פותחים צוהר למחשבותיו של שלונסקי בשאלה זו והתייחסותו אליה מנוסחת במכתבים הללו בבהירות ובישירות, אולי דווקא מפני שהיא ניתנת בהקשר האישי והלא־פואטי".

•

בשנות ילדותו (מתרס"ה ואילך. שלונסקי נולד בעיירה קריוּקוֹבוֹ, הסמוכה לקרמנצ'וג שבאוקראינה בשנת תר"ס), התגורר שלונסקי יחד עם משפחתו ביקטרינוסלב, בדירה ששכנה מול הדירה שבה גדל הרבי. שלונסקי אף למד עם הרבי במשך תקופה יחד ב'חדר'. "הייתי שרוי שעות מרובות בצל קורת ביתו של הרב ונתבשמתי מעולמה והווייתה של החסידות החב"דית", שחזר שלונסקי לימים. "הייתה לי זו גירסא דינקותא שלי, עולם ילדותי, והיא נותנת בי אותותיה עד היום, בהתרוצצות הפנימית, באי השקט הנפשי".

באותה הזדמנות סיפר שלונסקי אף על חגיגת בר המצווה שלו, בה השתתפו שני רבני העיר - ה'מתנגד' הרב גלמן והחב"די הרה"ק רבי לוי יצחק זי"ע אביו של הרבי. "מהראשון קיבלתי במתנה את שיריו של אד"ם הכהן ומהשני את ה'תניא'", סיפר שלונסקי וציין שרואה בזה את "סמל הנטיות שבנפשי, שהייתה מבושמת משתי עולמות".

עוד לפני בר המצווה עברה משפחת שלונסקי להתגורר באזור אחר של יקטרינוסלב, הרחק מבית משפחת שניאורסון. אברהם הצעיר, שגילה עניין בספריית אביו שככלה ספרי חול רבים, נשלח ללמוד בישיבה מקומית. בשלהי שנת תרע"ג, מעט לאחר הבר מצווה שלו, נסע למשך כשנה לארץ הקודש למטרת לימודים בגימנסיה העברית בתל אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשלהי תרע"ד, חזר לרוסיה והשלים את לימודי התיכון בגימנסיה ביקטרינוסלב. בהמשך נדד ברוסיה ובפולין.

בשנת תרפ"א עלה שוב לישראל כחלוץ, חבר ב"גדוד העבודה", והתיישב בקיבוץ עין חרוב. חודשים אחרים לאחר שעלה ארצה עבר עם רעייתו לתל אביב והתערב עם אנשי התרבות בישראל. כתיבתו של שלונסקי, שהחלה להתפרסם ברבים, נודעה ככתיבה "שובבה" ששובצו בו המצאות לשוניות מחודדות. במקביל ערך מדורים ספרותיים בעיתונים "דבר", "הארץ", "על המשמר" ונוספים. הוא יצר באותן שנים שורה ארוכה של שירים ומחזות, שהפכו אותו לאחד מן המשוררים החשובים ביותר במדינה הצעירה והמתפתחת. שלונסקי אף הטביע את חותמו על חיי הספרות בישראל כחדשן של השפה העברית (ואף כונה בשל כך בחיבה "לשונסקי"). לא רק מילים, שהיום הינן חלק בלתי נפרד מן השפה (כגון "קשוח", "השוויץ", "תאורה", "תרשים", "גלישה" והרשימה עוד ארוכה) חידש שלונסקי. גם שתי האמרות "על טעם וריח אין להתווכח", ו"אותה גברת בשינוי אדרת", לדוגמה, רשומות על שמו, כמי שהגה אותן, עת שהתבסס על ביטויים לועזיים מקבילים.

בשנות בגרותו נפגש שלונסקי עם הרבי פעמיים, ככל הידוע. הפעם האחת הייתה בפאריז. על אחת משיחותיו עם הרבי באותם מפגשים בעיר האורות, סיפר שלונסקי לאחיינו כי במהלכה הציע לו הרבי להגיע בשבת לבית הכנסת ולהשתתף בהתוועדות, ו"בתמורה" יהיה מוכן ללכת עמו למפגשי השירה והאומנות שלו (כך לעדות האחיין).

בשיחה האחרונה לפני שנפרדו בפאריז, אמר הרבי לשלונסקי (תוכן, כפי שתמלל האחיין מזיכרונות דודו כפי ששמעם ממנו): "אסור שדבריי ישימו קץ לקשר בינינו, בין נשמותינו, שני אנשים העומדים על דעתם ודתם, קשר החשוב לי כקשר דם. אתה אל תוותר על השירה ואני אמשיך לעבוד את הקב"ה ולהידבק בו עד סוף ימיי. אל תשכח שאנחנו 'בינונים', שנידונו להיות שרויים כל חיינו במאבק, קרועים בין שתי הנפשות הפועלות בתוכנו - האלוקית והבהמית. ואל תשכח שלעולם תשאר בינינו ידידות מופלאה".

הפעם השנייה, וככל הידוע האחרונה, שבה נפגש שלונסקי עם הרבי בבגרותו הייתה בשנות הכ"ף, כאמור, ביחידות ממושכת. זמן קצר לאחר אותה יחידות העניק שלונסקי ראיון לעיתון "על המשמר" בארץ, ובו סיפר על היחידות שלו אצל הרבי וחשף קטעים מתוכה. בימי הסליחות של שנת תשכ"ז, שיגר הרבי מכתב אל שלונסקי, ובו התייחס "בהפתעה מהולה בצער" לראיון שפורסם ולקטעים ממנו שמהם היה משמע שכביכול העלה הרבי ספק באשר לטיב אמונתו של שלונסקי.

"לקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני שולח לו ולכל אשר לו ברכתי ברכת כתיבה וחתימה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד. בכבוד ובברכה לבשורות טובות", פתח הרבי את המכתב וחתם בכתב יד קודשו. בהמשך, בשולי הגיליון, התייחס הרבי בהרחבה לראיון המדובר: "מטבע היהודי שיש לו הנאה כשיכול להקשות קושי', והנאה גדולה מזו - כשיכול להקשות שתי קושיות בבת אחת. ועל פי מנהג ישראל זה הנני בא בשורותי דלהלן.

"הפנו תשומת לבי לפרסומת ראיון שלו שנדפס בעתון, בו מזכיר ג"כ על דבר שיחתנו, ולהפתעתי כתוב שם שכאילו שאלתי אותו היתכן שעניין האמונה אצלו לא כדבעי. והפתעתי היתה מהולה בצער מכמה טעמים. ראשית אין לי כל צל של ספק שכ' מאמין הוא ועוד יותר מזה - אני מאמין שכ' ג"כ מכיר שהוא מאמין.

"ואפילו אם תמצא לומר שהבאת "שאלה" האמורה היתה לה כוונה מיוחדת מצד קו אחר שיש בטבע אחינו בנ"י לומר דבר חד או חריף כדי לעורר תגובה או רושם וכולי, אף שאיני בטוח שכן הוא בנידון דידן, מכל מקום אין בזה הצדקה, שהרי זהו, כאמור, בניגוד לדעתי ולהערכתי אותו, ועוד זאת - שהוא בניגוד גמור למהלך של חסידים ובני משפחות חסידותיות.

"תירוץ קלוש הי' בידי, שהעיקר הי' אצלו השאלה כי אם להמציא על ידה את ההזדמנות לפרסם את התשובה. אבל בוודאי שיכול הי' לנסח את השאלה בכמה נוסחאות שונות ולהביא את המענה בסגנונו. לכאורה, הכתוב לעיל הוא בניגוד למאמר חכמינו ז"ל אין צועקין על העבר. בכל זה באתי בהכתוב - כיון שבוודאי יהי' נוגע גם לעתיד".

בהמשך המכתב ציין הרבי: "בעתו קיבלתי את ספרי "אבני גויל" ואמרתי אשר יבוא ההמשך ויכבדני בספריו שעמדו, כדבריו בשיחתנו, להופיע לאחר ספרו האמור, ומטעם זה נתעכב האישור. וכיון שהשנה מתקרבת לסיומה ועדין לא נתקבלו - אביע בזה תודתי בעד ספרו האמור ותודה למפרע על השאר.

"דרך אגב, בחדר כשהתחילו ללמוד גמרא היו רגילים ללמד לומר "אבני גָויל" (ג' קמוצה). והנה לכאורה נכנס אני בתחום שלו, אבל לדעתי אינו טעות של מלמד שאין לו ידיעה בתורת הניקוד והדקדוק, כי אם מיוסד על הכתוב "אבני גזית", ובפרט שבמשנת חכמינו באים סמוכים זה לזה (ב"ב בתחילתה).

מהסיבות שעכבתי מכתבי מפני שאמרתי אולי כיון שביקר בקיץ בלונדון ימשיך ג"כ לארצות הברית. ואחרי כן נודעתי שחזר משם לארצנו הק' ת"ו".

בי"ב בשבט תשכ"ח שיגר שלונסקי מכתב תשובה אל הרבי, אותו פתח בהסברת הסיבה שבגינה התעכבה תשובתו: "לצערי הרב הייתי בקו הבריאות הלקויה - קצרת קשה (אסטמה בלע"ז) שעקרתני בפועל ממש מסדרי חיי ומנעתני מלפעול פעולה כלשהי והצריכה ריכוז־הדעת. זוהי איפה סיבת איחורה של התשובה היקרה לי מאז ועד כה, ובוודאי לא יהיה בלבו עלי".

בשלב הזה, בהמשך לצער שהביע הרבי במכתב מניסוח השאלה ביחידות בעיתון, הסביר שלונסקי כי אכן הדברים לא נוסחו כיאות בכדי הכותב. "בעניין אותה פרסומת הראיון עמי, שנדפס בעיתון ובו הזכרתי גם משהו משיחתנו - אוכל לומר רק זאת: האחריות לניסוח הדברים אינה עלי כי אם על המראיין, שאגב יודע את מלאכתו ועושה אותה באמונה ובהגינות. אלא שזו דרכו שאינו מראה למרואיין את שנכתב. ואכן, גם בכמה מקומות מניסוח דברי שלי לא שבעתי נחת. על כל פנים. חלילה וחס שתהא בי כוונה לראות בדבר זולתי רק עילה לדברי שלי. או כלשון כבודו, שהעיקר היה אצלי לא השאלה, כי אם 'להמציא על ידה את ההזדמנות לפרסם את התשובה'".

מכתבו של שלונסקי לרבי בשנת תשכ"ח, שנחשף לאחרונה ב"הארץ". באדיבות רני יגר

גם לתוכן דברי הרבי, באשר לאמונתו, התייחס שלונסקי במכתב, והודה כי חרף אי ההצלחה להבהיר את הדברים חש הוא שיש בו כזו. "ולעצם עניין האמונה שבסתרי לבו של משורר, יהיה אשר יהיה, כל שכן בנם של חב"דים, איני בטוח כי אצליח לומר בקצרה דברים שעשויים להבהיר. ניסיתי באותה שיחה, שנתקשרה ביננו, לרמוז משהו על אותו אי־שקט נעלה. אותה אי־ידיעה, שהיא הפגישה המפעמת שבין אדם לסודות האופפים אותו, שממנה מתפרנסת השירה.

"אני רואה בכך את הדביקות האמונתית של המשורר, שבניגוד לאיש־המדע, למשל, החי על הידוע (המתרבה והולך עם מרוצת הזמנים) חי הוא על הבלתי־ידוע, שאין לו שיעור ואין לו סוף, ושעל כן השירה היא נצחית. אני חושב שכבודו לאמונה כזו מתכוון, ושבזאת, עשוי איש דתי, להסתפק. האם טעיתי? ולא נתכוונתי, כאמור, אלא לרמז על הבעיה ולא למצותה".

את מכתבו אל הרבי חתם שלונסקי בשאר הנקודות שציין הרבי בסיום המכתב. "בעניין "אבני גויל", דהיינו ניקודה של המלה גויל - גימל בקמץ או בשוא. על־כל־פנים, נראית לי מאד ההתאמה שבין גזית לגויל, ואילו באו לפני הדברים אז, הייתי לא רק מנקד כך, אלא גם "מנצל" ניצול פיוטי־מוסיקלי, תואם בין שתי המלים.

"אמנם הייתי אשתקד בלונדון, אך תכנית להגיע לאמריקה לא היתה לי והסיבה? חמרית בלבד. אם כי בביקורי באמריקה (בעצם, כמעט רק בניו יורק) נתעורר בי עניין רב בעולם מבוהל וכביר־מידות זה.

"שותף אני לצער כבודו על שמאורעות "ששת הימים" לא עוררו את ההתעוררות הראויה ומשום כך גם לא מצאו את ההד המתאים, ובמידת־מה, נדמה לי יש כאן החמצת שעת־כושר שנתבזבזה. אני כוונתי לאותה התעורות־הלבבות שתוצאתה המוחשית היא עלית יהודים כדי לקרב את הגאולה. ואם יש נקמה, שהגלות הממושכת נוקמת בנו, הרי זו הנקמה שאין מסוגלים לגאול את עצמנו. אך הדברים ארוכים ואין ברצוני להטריח על כבודו בריבוי דברים.

"בכבוד ובברכה לגאולה שלימה".

•

באגרת מי"א אדר שני ה'תש"ל (שפורסמה אף באגרות קודש, חלק כ"ו, עמ' שנ"ב-שנ"ג), לקראת הגיעו לגיל שבעים, בירך הרבי את שלונסקי לרגל יום הולדתו ועורר אותו לממש את אמונתו ולהתחיל לחיות חיים של תורה ומצוות, ובפרט שתהיה לזה השפעה נרחבת, כאישיות מפורסמת בחברה הישראלית. "נזדמן לי לפני ימים אחדים, והיום פעם שניה, לקרוא על דבר יובל השבעים שלו. ואצטרף לקהל מברכיו לאחל לו אריכות ימים ושנים טובות", פתח הרבי את המכתב.

"וכמנהג יהודי לצרף תיכף ומיד מאמר חכמינו ז"ל - טוב לשמים וטוב לבריות גם יחד, שהוא הטוב האמתי.  והרי חודש אדר ענינו לא שמחה סתם כי אם מרבין בשמחה, ועד דלא ידעי. ארשה לעצמי להביע עוד מאיחולי, ובטח בלאו הכי יחשדני בזה, אשר יהיה רצון שהתזוזה והתנועה של "שיבה אל המקור" תתבצר בחייו ובמעשה בפועל, בחיים המעשיים כל יום. ובפרט אשר השפעה לו בכגון זה בחוג מסוים שספק אם יקבלו ממשהו אחר, ו"פעולה" מקורית (תרתי משמע) ומפתיעה מצדו – בודאי שהרבה ממנו יראו וכן יעשו".

הרבי בהמשך המכתב הזכיר את אופיו של שלונסקי, כמי שהיה מחפש ללכת "נגד הזרם" בנערותו, כך שיכול להשתמש בתכונה זו גם כשעובר לשמירת חיי תורה ומצוות. "בתקופתנו זו, רבו הפירושים בעל ענין ודבב, ועד לפירושים סותרים ומשונים. וכוונתי בהאמור הידוע "לדעת זה התינוק" או במאמע־לשון - גאר פשוט. וכיון שבמשך כמה שנים ביקטרינוסלב הי' מחפש דוקא זה שהוא נועז ונגד הזרם, אין לך נגד הזרם בחוג מעריציו - מפנה ושינוי בכיוון האמור.

"פשוט אין מתחילים להדר בקיום מצוות מעשיות בכדי להראות שיכולים ללכת נגד הזרם וכו', אבל בתור מסייע הרי גם תכונת נפש זו פעילה היא. ולהתמי' מה יום מיומיים המענה (באם יש איזה צורך בזה) - יובל שבעים שנה. בכבוד ובברכה לשנים טובות ומוצלחות ולבשורות טובות". [חתימה בכתב יד]. בשולי המכתב הוסיף הרבי: "מפני הנימוס צריך הייתי לחכות שאבחן בתגובת מר על מכתבי זה, ורק לאחרי זה להביע תקותי שימשיך לשלוח לכאן מפרסומיו (נוסף על ס' "שירים", שני כרכים). אבל כיון שהמכתבים שלי מתאחרים וביותר, זאת אומרת שמכבר אין מגדירים אותי כאיש הנוהג על פי הנהוג וחוקי הפרוטוכול, הרני מצרף בקשתי זו בשולי מכתבי זה".

על מכתבו זה של הרבי השיב שלונסקי במכתב בג' ניסן תש"ל. "למוהר"ר ר' מנחם מענדל בהרב לוי־יצחק זצ"ל שניאורסאהן, האדמו"ר מליובאוויטש, שלום וברכה", פתח שלונסקי את מכתבו. "ברגשת נפש קבלתי מכתבו מים יא' אדר שני, ובלבי קמו לתחיה זיכרונות ימי יקטרינוסלב וכל הקשור באותם ימים כפרק רב־משמעות בחיי. ומחדש חייתי בנפשי אותן שעות של פגישה ודושיח בחדר־היחוד של כבודו בברוקלין לפני כמה שנים.

"הרבה הדים מאותה שיחה עולים מדפי ספר שירי האחרון "משירי הפרוזדור הארוך", שאני שולחו לו היום יחד עם הספר הקודם "אבני־גוויל". ועכשיו למקרא מכתבו מתהרהרים בי הרהורים, שעדיין אין עמי אותו כוח־הוודאי שיעמוד לי בכתיבה התשובה עליו. והרי הרהורים מלשון הרה, הרה והגה, הם. וההריון הרוחני כהריון הגשמי צריך זמן ולא רק שכל.
"ושוב תודה על הברכה. ואשמח מאד, אם יאשר כבודו את קבלת שני הספרים, ואולי גם יתירה מזו: יחווה דעתו עליהם. וכיוון שאנו עומדים בפרוס חג יציאת מצרים, הריני מסיים בברכה - ברכת הגאולה השלימה שלא תתמהמה. אברהם שלונסקי".

•

מכתב מיוחד שיגר שלונסקי לרבי בג' ניסן תשל"ב, לקראת יום הולדתו השבעים של הרבי. למכתבו צירף שלונסקי עשרה כרכים שבהם כל פרסומיו באותם ימים בעברית ובתרגום לאנגלית. מתוכן מכתבו זה ניתן עוד ללמוד על ההשפעה שחוללו בו דבריו של הרבי ביחידות בשנות הכ"ף.

"ברגשות נפש קבלתי את מכתבו מיום יא' אדר שני, ובלבי קמו לתחיה זכרונות ימי יקטרינוסלאב", פתח שלונסקי את מכתבו, "ובכל הקשור באותם ימים כפרק רב-משמעותי בחיי, ומחדש הייתי בנפשי אותן שעות של פגישה ודו-שיח בחדר-היחוד של כבודו בברוקלין לפני כמה שנים". שלונסקי הוסיף כי "הדים רבים" משיחתו עם הרבי עולים בספר שירו האחרון "משירי הפרוזדור הארוך" (אותו צירף למכתב). "ועכשיו למקרא מכתבו מתהרהרים בי הרהורים, שעדין אין עמי אותו כוח-הוודאי שיעמוד לי בכתיבת התשובה עליו. והרי הרהורים מלשון הרה קרה והגה היא והריון הרוחני כהריון הגשמי צריך זמן ולא רק שכל. לוואי ומצאתי מערכי לשון כדי להביע את מערכי הלב במלאות לך שבעים שנה. תפלה אחת בלב כולנו - גאולה שלמה לאלתר - גאולת ר' ישראל בתוך כלל ישראל, יהי רצון שתתקבל תפלתנו, אמן. ושוב תודה על הברכה".  לסיום מבקש שלונסקי שהרבי יאשר לו את קבלת הספרים, "ואולי גם יתירה מזה יחווה דעתו עליהם". את מכתבו חתם, "בעמדנו בפרוס חג היציאה ממצרים", ב"ברכת הגאולה השלימה שלא תתמהמה".

את מכתב התשובה לשלונסקי, הכולל מילים חמות מיוחדות ואישיות, ועוסק גם הוא רובו ככולו בענייני אמונה, כתב הרבי בכ"ג סיון תשל"ב (המכתב המלא הודפס אף באג"ק חכ"ז עמ' קלט). ככל הידוע זהו מכתבו האחרון של הרבי לשלונסקי, שנפטר פחות משנה לאחר מכן. את המכתב פתח הרבי בתודה על "תשורתו הכי יקרה" שצירף שלונסקי כאמור למכתב הברכה - "אוצר ספריו בעשרה כרכים". הרבי התייחס להקדשה שכתב שלונסקי על הספרים, בה נקט על עצמו כלפי הרבי בביטוי "שאֵר בשרך ושאָר רוחָך", והשליך זאת על הנושא האמוני. "זהו סימן שביחד עם "שאר בשר" יש בזה "שאר רוח". אלא בשינוי - לא 'שאָר' רוח (אלף קמוצה) כי אם גם בזה שאֵר (אלף צרוי'(. כוונתי בהאמור, כפשוטה, בהמשך למה שדברנו בעת ביקורו כאן, שאני מאמין שהוא מאמין אשר שנינו מאמינים - ובנוסח הידוע, באמונה שלימה - בכל אותם העיקרים הכלולים בשלשה המתייחדים כאחד: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא, וכדברי אז באותו התוכן".

צילום ממכתבו של הרבי לשלונסקי בשנת תשל"ב. ככל הנראה המכתב האחרון. באדיבות "ארכיון שלונסקי" באוניברסיטת תל אביב. צולם בידי הרב אליהו שוויכה ומתפרסם באדיבותו

בהמשך המכתב צלל הרבי אל מה שעלול להיתפס (בידי "מקשן" כלשון הרבי) כקונפליקט בלתי פתור, כאשר מצד אחד "ישנם מעשים ודיבורים אשר לכאורה מוכיחים שלא ככתוב לעיל", ומצד שני ישנה האמונה, שמאמין הוא. "הביאור בזה הוא", הסביר הרבי, "מיוסד על הפתגם העממי, סתם מקשן עם הארץ. כלומר שאין לו אלא מה שנוגע להנהגה חיצונית וארצית, ואינו מבחין כלל מה בא משכבה החיצונה של האדם או שכבה הכי חיצונה, ומה מקורו בפנימיות האדם, ובלשון החסידות "עצמותו ומהותו", והרי מובן אשר "רוח" ובמילא גם "שאר רוח" העיקר בזה הם הפנימיות והעצם. ולהוסיף אשר אפילו מנקודת מבט של החיצוניות והארציות, גם בזה עם הארצות כפשוטה, שהרי סוף סוף הכרח הוא שהעצם והפנימי יתמרד בשכבה החיצונה המנגדת לו וימצא ביטוי לגלות עצמו".

בהמשך המכתב ציטט הרבי את השיר שבו בחר שלונסקי לפתוח את אוסף כתביו, "התגלות", בו מתאר בגוף ראשון את ההתגלות לשמואל הנביא, והסביר שבזה יש ביטוי למה שהרחיב קודם לכן, שפנימיות האדם עתידה לבוא לידי ביטוי, להתגלות, גם בחיצוניות. "לא נוגע כ"כ אם כיון במיוחד לזה", כתב הרבי, "ותקוותי שאין זה במקרה, על אחת כמה וכמה שאין זה "פשט'ל" משלי".

•

בערוב ימיו נהג שלונסקי לפקוד, לעיתים מזדמנות, את בית הכנסת החב"די המפורסם ברחוב 'נחלת בנימין' בתל אביב. כן השתתף לא אחת בהתוועדויות חסידיות שהתקיימו בכפר חב"ד. קשר קרוב היה לו במיוחד עם החסיד ר' פינייע אלטהויז ע"ה. בעיתון "פנים אל פנים" מחודש אייר תשכ"ג, זמן קצר לאחר פטירתו של הרב אלטהויז, תואר שביב מן הקשר שהיה קיים בין השניים. "איי אברום, לחש הוא [הרב אלטהויז. המעתיק] לשלונסקי תוך טפיחת כתף חברית - 'עשה קצת נחת רוח לזקנך ר' אברהם דוד לאוואוט, שאתה נקרא בשמו ובוא לזכך קצת את נשמתך בכפר חב"ד".

בט"ז באייר תשל"ג, כשלוש שנים לאחר פטירת רעייתו השנייה מירה, התבקש אברהם שלונסקי ז"ל לישיבה של מעלה. בן 73 היה בפטירתו. הוא נטמן בבית העלמין בקריית שאול שבצפון תל אביב. בהלווייתו הגדולה, שסוקרה בתקשורת הישראלית בהרחבה, השתתפו שורה של אנשי ציבור בולטים וכן אנשי אמנות, תיאטרון וסופרים בעלי שם. זמן קצר לאחר הפטירה פנה מזכירו של הרבי הרב חודקוב אל הרב אפרים וולף וביקש ממנו לסדר לימוד משניות ואמירת קדיש לעילוי נשמתו של שלונסקי. בארכיונו של הרב וולף, במכתב לרבי מכ"ז באייר תשל"ג, מצוין כי ההוראה בוצעה.

בח' בסיון תשמ"ג, כעשור לאחר פטירתו, פרסם העיתונאי הישראלי הבכיר, שלום רוזנפלד, עורך "מעריב", שאף זכה לקשר עם הרבי, מאמר אישי ארוך לדמותו של שלונסקי. שווה להתעכב על קטע ממאמרו (שנשלח אל הרבי. כדלקמן), בו מרחיב רוזנפלד על האמונה בקב"ה שהייתה טבועה בשלונסקי, חרף חזותו הכופרנית והמורדת. "פעמים רבות שמעתי מפיו של שלונסקי, בהקשרים פוליטיים שונים, על המיסטיציזם של אלכסנדר בלוק, על התיאוריה שעל פיה מצויים בנפשו של כל אדם שני יסודות - יסוד הצמח ויסוד החיה. צמח ששורשים עמוקים לו כאדמה, והוא יונק מן הקרקע ומן המים ומן השמש כדי לזקוף קומתו, כדי להיטיב עם האדם ולהעניק לו מצילו ומפריו וכדי להפיץ ריחו וברכת־פריחתו על סביבתו; והחיה הרעה. הדורסנית, התוקפנית, שמסתערת על הלשים ממנה ועל חסרי מגן, חיה שטופת יצרים ושלוחת כל רסן", כותב רוזנפלד. "וראה זה פלא, אותה פילוסופיה של בלוק לא בכדי כבשה את לבו. וכי אין כאן גירסא חילונית של עיקרי תורתו של מייסד שושלת חב"ד? הכי לא נאמר בתורת חב"ד כי לכל איש מישראל יש ב' נפשות - נפש אחת זו שבלב החלל השמאלי המתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף וממנה באות כל המידות הרעות, ונפש שנייה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, והיא במוחו של האדם. ושתי הנפשות, האלוהית והחיונית, נלחמות זו בזו על גוף האדם?" רוזנפלד קבע: "שלונסקי מאמין היה. הוא חיפש את אלוקיו בכל נפשו ובכל מאודו".

רוזנפלד שלח עותק מן מאמרו אל הרבי. במכתב התשובה על המאמר (אותו כינה הרבי "כתבו הכי מרשים"), מכ"ג תמוז תשמ"ג, התעכב הרבי על מזגו הסוער ואופיו של שלונסקי, והתבטא כי היה ירא להתבונן בעומק בעניין יראת שמים, מתוך חשש שהדבר יחייב אותו לחזור להקפדה על שמירת תורה ומצוות. "בטח הכיר בו [בשלונסקי. המעתיק]", כתב הרב לרוזנפלד, "אשר ביחד עם היותו, כלשון מר "המרדן הפורץ" וכו', הרי בנקודה אחת היה ירא להיכנס אליה בעומק, והיא - בנוגע ליראת שמים בכלל, ובפרט המיוסד על הפנימיות והחיות בזה במובן חב"ד. וכמדומה לי הסיבה לזה הייתה יראתו פן 'יתחייב' לחזור להנהגת מורשת אבא שלו, ועד למעשה בפועל".

יהי זכרו של המשורר המאמין, ברוך.