בשבוע שעבר כתבתי על היחידות הראשונה של הרב אליעזר זילבר אצל הרבי, שהיתה בשנת תשל"ה.

היו כמה שהגיבו, שבטח טעות נפלטה מקולמוסי, וצריך להיות תשכ"ה, אך לא היא. היחידות היתה אכן בחשון תשל"ה ובאופן מפתיע הרבי הורה לו לא לחזור לארץ הקודש אלא להשאר בארה"ב.

פחד ואימה אחז אותו שלא להמרות את הוראת הרבי והוא נותר בארה"ב. רעייתו ושני ילדיהם הקטנים הצטרפו אליו ובאו לארה"ב למשך 23 שנים. קשה להסביר כיצד אברך שכל ימיו גדל בישראל וכל חדוות חייו היו כרוכים בעיר ירושלים בחוגי הקנאים במאה שערים, משאיר אחריו את כל מטלטליו וחפציו האישים ונותר במקום זר ומביא לשם את בני משפחתו. מעניינת גם העובדה ששבע שנים אחר כך לא ההין הרב זילבר לעלות על מטוס מחשש אולי הוראת הרבי קשורה בדרך כל שהיא לעלייתו על מטוס ושמא הרבי ראה שאם יעלה על מטוס יבולע לו.

כשהשתקע בארה"ב היה מחובר ומקושר לחצרות ויזניץ מונסי ולחסידות סאטמר שאנשיה התגוררו בקרבתו והוא חבר להם ומצא בהם ידידים ורעים.

בקיץ שנת תשל"ו ומאוחר יותר בשנת תשל"ז גאה המתח בין חסידי חב"ד לסאטמר והניכור והקיטוב הגיעו לשיא. אחד הדברים שהביאו לכך הייתה הכרזתו של הרבי שיש להודות על הנס הגדול שאירע במבצע אנטבה ובסאטמר לא אהבו לשמוע זאת בלשון המעטה כיון שלשיטתם לא יתכן נס משמים על ידי "ציונים".

הדברים הגיעו עד לידי הרמת ידיים ותגרות חמורות של חסידי סאטמר נגד חב"ד. היה זה ביו"ט של שמחת תורה תשל"ז וחסידי חב"ד יצאו כמידי שנה בדרכם לתהלוכה ענקית מקראון-הייטס בדרכם לבתי כנסיות לשמח אנשים במצוות הרבי.

כשעברו בסמיכות לשכונת וויליאמסבורג הותקפו בעיצומו של חג בידי המון זועם שהשליך עליהם ביצים, עגבניות ואף אבנים. המשטרה התערבה והפרידה בין הניצים ובחסדי שמים לא אירעה פגיעה בנפש.

האברך הרב אליעזר זילבר שהתגורר שם שידע מבעוד מועד על כל הנעשה וראה כיצד מכיריו אוגרים 'תחמושת' לקבל בה את פני חסידי חב"ד, חשב כל העת כיצד הוא יכול למנוע את הדבר הנורא הזה. הוא ניסה לשכנע את שכניו שלא 'להתחיל' עם הליובאוויטשער רבי כי הוא אדם גדול, הם ביטלו במחי יד את הדברים ולא התייחסו לבקשתו כלל. בהכירו את הרבי וקדושתו גמר אומר בליבו לעשות הכל כדי לעצור את התכנית באיבה. אך כל השתדלותו לא צלחה והוא התפלא על המשטמה שאחזה בקהילת סאטמר נגד חב"ד, אותה לא הצליח להבין.

ליבו הלם בחזקה כשראה מרחוק את התהלוכה מתקרבת לשכונת חסידי סאטמר והוא החל לרוץ לכיוון התהלוכה על מנת להזהיר אותם מפני הבאות ולהציע להם להסתובב חזרה. בראש התהלוכה הוא ראה שני אריות, שני לייב. האחד היה המשב"ק רבי לייבל גרונר והשני היה רבי לייבל ביסטריצקי. הוא ניגש אליהם ולחש באוזניהם על העומד להתרחש. 

אריה אחד הציע לחזור מיד ולא להגיע לחיכוך ואילו האריה השני עמד על דעתו כי אסור להרתע וחייבים להמשיך בכל הכוח לצעוד בתהלוכה הקדושה מבלי לחשוש ממניעות ועיכובים כאלו ואחרים. הוא לא רק הביע דעתו אלא המשיך לצעוד בעוז ובגאון. הולכי התהלוכה שלא ידעו מה מתרחש בראש התהלוכה דחקו קדימה והתהלוכה התקדמה אל תוככי שכונת וויליאמסבורג. בדקות הקרובות הפך המקום בבת אחת לזירת קרב שהסתיימה בעגמת נפש איומה.

הרב אליעזר זילבר שעמד בצד, מבלי יכולת לעזור, שמע שוטרים האומרים זה לזה "מעולם לא ראינו יהודים נלחמים נגד יהודים". האירוע הנורא הזה שנודע לשמצה גרם לו להתקרב עוד יותר אל חב"ד ולהעריך את אצילותה, בבחינת "אלקים יבקש את הנרדף". ככל שחב"ד היתה נרדפת יותר כך הוא חש קירבה יותר גדולה אליה.

שבועיים לפני אותה התכתשות בשמח"ת, באחד מימי עשרת ימי תשובה, התקיים כינוס גדול אותו יזמו חסידי סאטמר וקראו לכל החרדים לדבר ה' לבוא ולהשתתף באותה עצרת לחיזוק התורה והדת. הכינוס עסק כל כולו בשני נושאים: הציונות וחב"ד. כל נושאי הדברים זעקו קבל עם ועדה על הצורך להנזר מחסידי חב"ד המחבקים את הציונים.

לרב זילבר הדבר גרם לדחיה נוספת שכן הוא לא הבין כיצד אוספים אלפי בני אדם ותחת לעוררם ליראת שמים בדברים הזועקים לחיזוק אפילו בדברים נחוצים פשוטים כמו לא לדבר בעת התפילה וכדומה עוסקים בדברים שוליים כאלו כמו הציונות וחב"ד.

בשנת תשל"ח, בעקבות כל המתח הנוראי, עברה משפחת זילבר להתגורר בשכונת 'סי גייט', שעל שפת הים בפאתי ברוקלין שם החלה להתהוות קהילה חדשה של אנשים יראים שתרו אחר מקום חדש וזאת למרות שגם קהילה זו היתה מבוססת בעיקרה על אנשי סאטמר. 

באותה תקופה החל הרב זילבר להתפרנס מפיתוח מאפה 'דונאטס' (הסופגניה האמריקאית) לציבור החרדי (עד אז לא היה להשיג בניו יורק דונאטס בכשרות מהודרת), אותו הצליח לשווק בכל הקהילות החרדיות בבורו פארק, פלטבוש וויליאמסבורג. עם הצלחת השיווק הגיע גם לחנויות בקרונהייטס שנהנו אף הם מיצירתו המוצלחת.

בביקוריו התכופים יום יום בקרונהייטס היה נכנס מידי פעם לתפילת מנחה עם הרבי (בזאל הקטן) שם עמד נפעם מול דמותו של הרבי העומדת לפני קונה בפשטות וצניעות. כמו"כ החל להתיידד עם חסידי חב"ד בשכונה. ההיכרות עם החסידים הביאה אותו לצעוד צעד נוסף לעבר חב"ד ולעבר הרבי.

אחד האנשים שהכיר היה הרב אלי סלוין מעסקניה החשובים של השכונה. הרב סלוין הזמין אותו ובני ביתו לשהות בחג השבועות  בשנת תשמ"א בשכונת הרבי ולהיות בקרבתו משך החג. הביקור הזה נתן לו דחיפה משמעותית שקירבה אותו עוד יותר לרבי ולתורתו. התפילות, ההתוועדות וחלוקת כוס של ברכה האירה את עיניו באור יקרות. אם עד היום הקשר החב"די הסתכם במפגשים קצרים זעיר פה זעיר שם. כאן היתה לו יממה גדושה עם הרבי ועם החסידים ונפתח לפניו צהר ענק שלא הכיר עד לאותו יום.

אחד הדברים שגרמו לו לדבוק בחב"ד היתה העובדה שבשכונתו סי גייט חג השבועות היה סובב אמנם סביב מתן תורה אבל יחד עם זאת גם סביב הבשר והיינות והסעודות החלביות שהיו מדוברות מאוד במקווה ובשטיבלאך המקומיים (שלא לדבר על מצב המניות, דו"חות החניה שהיו נושאי השיחה ברחוב). אצל הרבי חג שבועות לבש צורה רוחנית, יהודים פוצחים בשירה וריקודים ושמחת היו"ט עצמה היא הממלאה את הלבבות. הנושאים הרוחניים בלעו את העניינים הגשמיים ולא נודע כי באו אל קרבם.

בחג זה, גם החלו משפחת זילבר את המנהג הראשון ממנהגי חב"ד, עוד לפני שעברו לנוסח האר"י וכדומה, והוא, שבנותיו החלו להדליק נרות שבת קודש. בכניסת החג הוא אמר: כאן אנחנו "באתרי' דרב" בשכונתו של הרבי, והרבי הנהיג שגם בנות קטנות מדליקות נר שבת. ובהסכמת רעייתו המשיכו בנותיו בהדלקת נש"ק גם בביתם בסי גייט, לפליאת שכנותיהן וחברותיהן, שלא שמעו על 'חידוש' זה.

לימים סיפר הרב זילבר שבתקופה ההיא נהג להגיע מידי שנה לשהות ביום כיפור בבית מדרשו של הרבי. בפעם הראשונה שהגיע, התפלא על השקט היחסי ששורר בתפילת ליל יוכ"פ, בניגוד לקהילות אחרות כמו ויז'ניץ וסאטמר שהתפילות וההתנהלות הן בתרועות רמות. כשהסתיימה תפלת שמו"ע ניגש לאחד החסידים הותיקים ותמה באוזניו מדוע בליובאוויטש כל כך שקט כאן בתפילת ליל יוכ"פ? אותו חסיד ענה לו: "יונגערמאן, אז מ'זינדיקט דארף מען שרייען. דא זינדיקט מען ניט און מ'שרייט ניט!" [="אברך, כשחוטאים צריך לצעוק, כאן לא חוטאים ולא זועקים!"] הרב זילבר שכה הוקסם מחסידי חב"ד לקח זאת בתום לב ותמיד היה מספר זאת לאחרים ומשתף אותם באמרה זו.

בשנים הללו של תחילת שנות המ"מים הרב זילבר היה משתדל להגיע לרבי בכל הזדמנות, לכל חלוקת לעקאח וכוס של ברכה. אליה הוא לא היה מגיע בגפו כי עם אנשים אחרים שהיה מאיץ בהם לבוא עמו כמו הזמר מרדכי בן דוד, יוסי גרין ועוד שכנים נוספים שהיו מתגוררים עמו בשכונת סי גייט. במקביל היתה רעייתו מרת עדינה שתחי' מביאה את הילדים לתהלוכות ל"ג בעומר וכינוסי ה'ראלי'ס בחולו של מועד.

כמו כן היה ביומי דפגרא מאזין לעתים קרובות להתוועדויות של הרבי, ששודרו באותם שנים בשידור חי ברדיו. דבריו חוצבי הלהבות של הרבי נתנו לו הרבה כח לעמוד מול האתגרים המיוחדים של סי גייט, כפי שעוד יסופר.

בפרק הבא יסופר בע"ה עוד על ההתקרבותם לחב"ד מפי בנם היחיד הרב אברהם חיים זילבר שליח הרבי לשכונת מרום כנען בצפת.