מספרים על יהודי עשיר, שבחר לבתו חתן בן תורה. אמר החותן לחתן: אתה תלמד תורה כל היום, ואני בתמורה אעביר על שמך תיק מניות מכובד. פעם בחודש טלפן לבנקאי לשמוע מה חדש, אבל אל נא תמכור דבר. שב ולמד תורה.

החתן הסכים.

אחרי חודשיים מגלה החותן, שהחתן הצעיר נתן הוראה למכור את כל תיק המניות. מופתע וכועס טלפן אל החתן ושאל: מדוע הפרת את ההסכם, מדוע מכרת את המניות?

ענה החתן: שוחחתי עם הבנקאי כפי שהורית לי, ועל כל שאלה ששאלתי הוסיף בסיום הדברים: "ובעזרת ה׳ משיח יבוא בקרוב".

אתה מבין חותני היקר, כשבנקאי מתחיל להתפלל על ביאת המשיח, אני מבין שכדאי למכור הכל כמה שיותר מהר..

זוהי לא בדיחה, זו המציאות. אצל רבים מאתנו האיחול או הייחול לביאת המשיח מעלה חיוך או נתפס כמשהו לא ריאלי.

מאז שאנחנו בשליחות, כששואלים אותנו את השאלה הנצחית: אז אתם פה לזמן מוגבל או לכל החיים? אנחנו עונים: לזמן מוגבל, רק עד שמשיח יבוא. ואז השואלים מחייכים בנימוס ושואלים שוב: רגע, אבל ברצינות, לזמן מוגבל או לכל החיים?

הרמב"ם בהלכות פרה אדומה אותה לומדים השבוע בפרשת חוקת, מתאר כך: ״תשע פרות אדומות נעשו משנצטווה במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון"

הרמב"ם לא צחק ולא התבדח על חשבון המשיח. דווקא מי שנתפס בעולם כחכם יהודי רציונלי, הנה כשהוא מדבר על ביאת המשיח מוסיף מיד ומייחל: "מהרה ייגלה אמן כן יהי רצון".

הרבי, בלומדו הלכה זו, תמה ושאל איך איחולים וייחולים קשורים לספר הלכות מעשי ופרקטי? במאמרים ובדרשות וכן בתפילה ראוי לכתוב ולייחל "מהרה ייגלה וכו'" אבל בספר הלכות ועוד של הרמב"ם? אלא, כך הרבי, רבי משה בן מיימון כתב את זה בספר הלכה בשביל ללמד אותנו פרט בהלכות הציפייה לביאת המשיח, והוא: כשנושא הגאולה העתידה עולה בשיחה או בלימוד, מצופה מהיהודי המאמין שיתעוררו בליבו מיד רגשות של צפייה ותשוקה לגאולה, וכתוצאה מכך מיד יעלה על שפתיו האיחול והתפילה 'מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון'.

"כי לישועתך קיווינו כל היום" כך מתפללים יהודים שלש פעמים ביום כבר אלפי שנים, יש משמעות וכוונה מאחורי כל מילה.

שבת שלום ומשיח נאו,

הרב זלמן וישצקי