הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

ג' בתמוז, הוא יום השנה העשרים-ושבע להסתלקותו של הרבי. זה יום כואב, שבו גוברים הגעגועים לדמותו הקורנת והמופלאה, אך היום הזה הוא גם מקור כוח ועוצמה. הוא ממחיש את עוצמת מנהיגותו של הרבי, שכנגד כל היגיון רק מתעצמת למרות הזמן שחולף.

בזמנו, הידיעה זעזעה את העולם היהודי כולו, כי הרבי לא היה רבם של חסידי חב"ד בלבד. המוני יהודים בכל העולם קראו לו פשוט 'הרבי', בלי צורך לציין במי מדובר. כשם שקוראים לאבא.

איש שמאות אלפי יהודים שיחרו לפתחו וחיכו לשמוע את מוצא פיו. מנהיג אמיתי, שלא מונע מכוח סקרים או אמביציות אישיות, אלא מחווה את דעתו לפי מה שהוא שיודע שטוב באמת. במשך כל עשרות שנות הנהגתו הצליח לדבר אל קשת אדירה ומגוונת של ציבורים, ולפלס דרך לליבותיהם של מיליוני יהודים בכל העולם, ותמיד באהבה ובדרכי נועם.

לאחר פטירת חותנו, האדמו"ר הקודם של חב"ד, נתבקש הרבי לקבל עליו את ההנהגה. הוא ידע והבין את המורכבות שטמונה בכך וברגע שניאות להפצרות הרבות, הדגים לנו כבר מההתחלה מהי מנהיגות של אמת, או איך נראים חייו של מי שמנהיגות היא אצלו לא סיסמת בחירות אלא אורח חיים אמיתי של 24/7. מנהיג החותר ליעדים אפילו אם הם זרועים בקשיים ואתגרים, מסמן חזון של יהדות נוכחת בכל רחבי הגלובוס, גם אם הוא נראה כמעט דמיוני, ובעיקר,מעניק המון דוגמה אישית ועקביות לאורך כל הדרך.

כמו משה רבינו, המנהיג התנ"כי הראשון שממש היה צריך להוביל, פיזית, רוחנית ומנטלית, מאות אלפי אנשים אחריו, כמו דוד המלך, גם הרבי הרגיש וחשב על כולם: ממנהיגי מדינות, נשיאים ושועי עולם, ועד לילדות בגן תת-חובה. לכולם הוא נתן את התחושה שהם הדבר הכי משמעותי עבורו. יתרה מזאת, הרביעודד כל אחד להפוך למיני-מנהיג.

בכ"ז השנים הללו הוצבו מאות נקודות חדשות על מפת העולם. יותר משלושת אלפים זוגות צעירים הצטרפו לצבא השלוחים, בארץ ובעולם, והם עומדים לשירות העם היהודי גם במקומות הנידחים והקשים ביותר. האנשים האלה ויתרו על הקִרבה למשפחה, לחברה הטבעית, לסביבה שבה גדלו, והדבר המרכזי שמעניק להם כוח הוא ההכרה שבמסירותם הם ממשיכים את חזונו הגדול של הרבי.

ביום שישי האחרון התחיל נכדי להניח תפילין לקראת בר המצווה המתקרבת שלו. את המעמד קיימנו בבית מדרשו של הרבי, הסבן-סבנטי המפורסם ממש מטר וחצי מהחדר שממנו ניהל הרבי את כל מעצמת חב"ד. לאחר מכן עלינו בצוותא לציונו של הרבי, שלושה אנשים בין רבבות שרק מבקשים לעצמם עוד רגע ועוד דקה כדי להספיק להתפלל ולבקש מהרבי שיהיה מליץ יושר עבור כל מה שעל הלב.

הסתכלתי על שניאור-זלמן, בנו של בני שלום-בער, והבנתי שהנער הזה מעולם לא זכה לחזות בפניו של הרבי. מעולם לא היתה לו ההזדמנות לשמוע שיחה או מאמר חסידות, לקבל הדרכה או עצה טובה, פתק עם הוראה ושליחות לחיים. זה משהו שהוא כמעט בלתי נתפס. ובכל זאת, והאמינו לי שאינני משוחד בגלל שהוא נכדי האהוב, זה נער שכל חייו סובבים סביב הרבי. סביב תורתו, סביב הנהגותיו, סביב חזונו, וסביב חכמת החיים והאיזונים שהעניק לנו לחיים.

לא אחת אנחנו מסתכלים על ענייני השעה, מאזינים בדאגה לחדשות, ובטוחים כי עסקן אלמוני, חבר כנסת פלוני, או מנכ"ל זה או אחר, הם מרכז היקום. הרי כל העת משוחחים עליהם... והנה חולפים להם מספר ימים, שבועות, חודשים ושנים, ומסתבר שבדיוק כמו מי שקדמו להם, גם הם לא ממש זוכים לחסדה של ההיסטוריה. חז"ל כבר אמרו על יעקב אבינו: מה הוא בחיים – אף זרעו בחיים. שניאור זלמן נכדי, וכמוהו עוד רבבות יהודים שנולדו אחרי ג' בתמוז תשנ"ד, הם ההוכחה החיה לעוצמתו של הרבי.

כשמגיע יום ההילולא השנתי של הרבי הגעגועים גוברים. אבל עם כל הגעגועים, אנחנו ממשיכים בשליחותו של הרבי לעודד עוד יהודי להתחבר לשורשים ולעשות את העולם מקום טוב יותר לחיות בו.