היה זה בליל שמחת תורה שנת תשמ"ה - 1984, בחצרו של הרבי מלובבי'ץ הרב מנחם מנדל שניאורסון, שבברוקלין שבניו יורק, השעה כבר הייתה קרובה מאוד לחצות. למי שמכיר את האופן שבו הדברים קורים בחב"ד בייחוד בחג המסוים הזה של שמחת תורה, יודע כי מדובר בחג שהוא כולו למעלה מן המקום והזמן. שום דבר בו לא מתכתב עם הריאליה המפוכחת. שמחת תורה כשהוא נחגג בחו"ל קודם לו שמיני עצרת, וקדמו לו שבעה ימים חג סוכות עמוסים לעייפה בחגיגות ושמחות לרוב. כך שללא ספק מדובר ביממה אליה מגיעים החסידים עייפים ותשושים לחלוטין. וקל וחומר כאשר מדובר בחגיגות של הקפות, שמתחילות לא פחות מאשר בשעת חצות (!) של ליל שמחת תורה. תחשבו אתם כבר לבד איך זה מרגיש. 

אז בשנה ההיא שהייתה עמוסה במיוחד, עלו והתקבצו אלפים רבים של חסידים מכול רחבי העולם, כנראה הרבה יותר מרבבה, אצל חצרו של הרבי (שהיה כבר עמוק בשנות השמונים שלו). כאשר אותה שעת חצות ההיא, היוותה למעשה נקודת שיא חוויתית אקסטטית של רצף ארוך של חג ואירועים. הדוחס בהיכל בית הכנסת של הרבי (770 כפי שקוראים לו החסידים) היה אדיר, רבבות של עיניים ננעצו ברבי, שעמד שם על בימתו המפורסמת, בציפיה דרוכה לאות שיינתן על ידי הרבי, בקריאה המדהדת שפותחת למעשה את טקס ההקפות המסורתי: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ'! ואו אז יתפרץ לו באחת, גייזר אדיר של שמחה וצהלה עד לב השמים, כפי שרק בחב"ד יודעים לציין ולחגוג. 

אבל משום מה השנה, הקריאה התמהמהה. רחש בחש נשמע בקהל, אך תוך זמן קצר, התברר לחסידים במה מדובר. מתוך הקהל כמו נשלף והועלה אל הבמה, איש צעיר אחד, שמראהו בלט בשונותו לעומת קהל אלפי החסידים. ניכר בו שאינו חסיד מן המניין, ספק אם הוא בכלל דתי. והנה דווקא הוא ולא אחר, זוכה לעלות אחר כבוד, אצל הבימה של הרבי, ועוד ברגעים הכה דרמטיים וקדושים הללו, כשאלפים רבים ממתינים בציפייה, זוכה האיש הזה ליחס שכזה. מעטים בקהל באמת ידעו במי מדובר. אמנם לא דבר בלתי שכיח היה לראות דמויות שאינן חבדיו"ת במובהק, מנהיגים ופוליטיקאים לא דתיים, ואף לא יהודיים, שעלו והתדפקו אצל דלתו של הרבי, לקבל מהאיש החכם והמופלא הזה עצה ותושיה. אך עדיין, העיתוי והאופן שבו הדבר נעשה הפעם, היה לחלוטין חריג בכול קנה מידה. 

אז ניחא, אמרו לעצמם החסידים, לבטח זה ייקח אך דקות ספורות, והאיש כסוף השיער יקבל את ברכתו של הרבי והעניין יסתיים, ואנו נוכל לפצוח בריקודי שמחת תורה כדת וכדין עד אור הבוקר. אך די מהר התברר להם, שזה ממש לא הולך להסתיים במהרה, וכי זה לא עניין של דקות ספורות. רחוק מאוד מכך. האיש עמד כך עם הרבי, כשפני שניהם אל הקיר, וכך הם כמו המתיקו סוד במשך לא פחות מארבעים וחמש דקות! הדקות הללו היו נראות לחסידים כלא פחות מנצח. הם חשו כמו הם היו עדים לאיזשהו מעמד קוסמי-שמימי, משהו שלא מעלמא הדין. שהרבי הגדול והיחיד בדורו שלהם, יעמוד כך עם איש צעיר אחד בשעת חצות של ליל שמחת תורה, כאשר ברור לכולם שאותו האיש רחוק מאוד מלהיות חסיד מן המניין, וכמו יתעלם מכול האירוע הסובב, מאלפי החסידים הרבים שצובאים בבית מדרשו ומצפים למוצא פיו, ויקדיש את כל כולו, את מקסימום תשומת הלב שכה אפיינה אותו, לאיש הזה ולענייניו הכמוסים. זהו הלא פלא פלאים שלא היה כדוגמתו! 

*

אז לאיש הזה, לבטח כבר ניחשתם נכונה, קראו בנימין נתניהו. הוא היה אז בסך הכול כבן 36, ובאותה נקודת זמן עמד להיכנס לתפקידו ההיסטורי כשגריר ישראל באו"ם. למיטב ידיעתי זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה (מיני רבות) שבו הוא פגש את הרבי. מאן דהו דאג ליידע את הרבי בדבר אפשרות הופעתו של נתניהו בחצרו באותו ליל שמחת תורה (המנהג הרווח באותם ימים היה שמנהיגים ישראלים/שגרירים וכו', ביקרו בחצר הרבי בליל שמחת תורה), והרבי ביקש לשוחח עמו. הדבר כמובן לא היה ידוע אלא לאנשים ספורים בלבד, וכך הרבי כמו המתין לנתניהו שיעלה ויבוא אצל הבימה עליו הוא עמד, על מנת לומר לו את מה שהוא מצא לנכון לומר לו באותם רגעים.

לא הרבה אנחנו יודעים על אותה פגישה המיתולוגית, מלבד כאמור, עצם התקימותה בעיתוי ובפומביות ההיא. והביטו נא, הלא הרבי יכול היה לבקש ללא כול בעיה, להיפגש בפרטיות עם נתניהו מיד לאחר החג, לשבת ולשוחח עמו בניחותא, להעביר ולהבהיר לו את כל מה שמצא לנכון. אך במקום זאת, הוא כמו התעקש שהמעמד הזה יתקיים קבל עם ועולם, דווקא לעיניהם של אלפי חסידים רבים, ודווקא ברגעים המרטיטים ההם, כך הכול כמו קפא ועמד במקום לעומת המראה הגדול ההוא. זאת הייתה דרכו של הרבי להיוודע ולהיגלות, להודיע באופן המופתי ביותר, איך וכיצד הוא תופס את האיש הכמעט אנונימי הזה, ואיזה מקום הוא כמו מייעד לו בהיסטוריה של עמנו ע"כ המשתמע מכך. 

היה זה דווקא יריבו הראשון והידוע של נתניהו, שמעון פרס המנוח, שלאחר שיצא מפגישת יחידות עם הרבי, היטיב להגדירו כך: האיש הזה צופה ורואה את העתיד, בדיוק כפי שאנחנו צופים ורואים את ההווה'. וכמה זאת הגדרה שאין קולעת ומדויקת הימנה. וכמה ביתר שאת שבעתיים, הייתה שם בליל שמחת התורה ההוא, ראיית העתיד, באופן אולי אפילו טוב יותר ממה שאנחנו רואים וחווים את ההווה. וזאת הייתה זכות חד פעמית לאלפי חסידים, להיות נוכחים בעתיד, לגמרי שם, לראות איך אומנם מדובר ברבי קשיש בן 83 העומד שם למולם וממתיק סוד עם צעיר ישראלי אנונימי כבן 36, ועוד דווקא ברגעי הפז הללו של שעת חצות בליל שמחת תורה. אבל אצל הרבי הלא העבר ההווה והעתיד לחלוטין משמשמים בעירובביא, והנה למולם האות המופתי לכך. 

במשך שנים רבות לאחר מכן, התעקש בנימין נתניהו שלא לחשוף את פרטי השיחה ההיא. אך בכול זאת, אחד המשפטים שהוא בכל זאת ניאות לשתף ולחלוק, היה המשפט הידוע שאמר לו הרבי על כך, שהנה הוא עומד לשמש כשגריר ישראל באומות המאוחדות, וכמו הוא עתיד להיכנס להיכל עצום שחשיכה גדולה של שקר עוטפת אותו מכול צד, והוא, הנציג הישראלי הבודד שם בתוך אותו היכל, יכול בסך הכול להדליק נר אחד של אמת. וכך עם מעט האור הזה לדחות הרבה מן החושך. 'הדלק נר אחד של אמת'!  קרא לו הרבי. זהו תפקידך ובזה כוחך, כשאתה נמצא שם ב'בית השקרים' של האומות המאוחדות. ורבים מהקוראים לבטח זוכרים שאת המשפט הזה, מצא לנכון לשתף נתניהו, שנים רבות לאחר מכן, דווקא על גבי הדוכן באותו באותו 'היכל אפל של שקר', באחד מנאומיו הידועים על בימת העצרת המרכזית של האו"ם. 

*

אז היום הזה ג' תמוז תשפ"א, הוא יום מורכב וקשה שבעתיים. אנו מציינים בו 27 שנים להסתלקותו של האיש הפלאי ההוא, הרבי מלובבי'ץ, מי שהדליק מספר אינסופי של נרות אמת מסוף העולם ועד סופו. ובו זמנית, האיש הצעיר ההוא שעמד שם עם הרבי בליל שמחת תורה 1985, יורד (לפחות זמנית) מבמת ההיסטוריה כמנהיג הישראלי/יהודי הגדול והבולט ביותר בדורות האחרונות. איש אשר במשך עשרות שנים, לא חדל להדליק בגאון את נר האמת, גם במקומות היותר נמוכים ואפלים, בהרבה מאוד 'בתי שקרים' גדולים וקטנים, ברחבי העולם. נתניהו הוא האיש שכמו הגדיר מחדש את היהודיות/ישראליות החדשה והגאה במאה עשרים ואחת. ומי שהצליח בזכות כישוריו ותוכנות נדירות וחד פעמיות שהוא ניחן בהן, להביא את מדינת ישראל לשיאים ולמקומות שהיא לא הייתה בהם מעולם. 

אז מעבר לצירוף המקרים הנדיר הזה, ומעבר לתודות וההוקרה האניסופיים שהעם שלנו כולו חב לאיש הזה, שבוודאי שומה עלינו להביע זאת בפניו דווקא ביום שכזה, זהו גם יום עצוב ומדאיג, לפחות מבחינתי. כי מה לעשות, כמי שקרא ויודע קצת על ההיסטוריה של עמנו, אני יודע לומר שקיומו של העם היהודי במרחב הבינלאומי היה מאז מעולם, כמן קיום בתוך מרחב גדול של אפלה ושקר, כך שאין מנוס מהופעתם של אנשים חד פעמיים כדוגמת בנימין נתניהו, שיטייבו להדליק נר אחד של אמת בתוך הים האינסופי של החושך הגס הזה. להשיב לחורפיהם של האומה היהודית דבר בעוז ובגאון, ללא חת ומורא, ובעיקר באופן כה מכובד, אינטלקטואלי ומעורר השראה. 

ואז זה חברים, אני בעיקר חרד שנהיה חסרים מאוד עתה. מן תחושה גדולה של מועקה מקננת בי, על הוואקום הזה. כי ניתן אולי לומר ולבקר את נתניהו בהרבה הקשרים ומישורים, אך דומני שלפחות בהקשר הזה, עליו הצביע וזיהה בו הרבי כבר אי אז בליל שמחת התורה ההוא לפני כמעט כארבעים שנה, לא היה ולא יהיה עוד כדוגמתו. ועל דא קבכינא. 

וכמה, כמה כל זה מתחבר לחסרון הגדול, הריק שאין עמוק ופעור הימנו, אותו או מציינים ביום הזה של ג׳ תמוז.

ואסיים בדברי הפייטן בנוסח הסליחות, שדומני שהם מתארים במדויק את החלל שאותו אנו מציינים ביום הזה:

"אַנְשֵׁי אֱמוּנָה (אֲמָנָה) אָבָדוּ; בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם. גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ; דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת. הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה; וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם. זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם; חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם. טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם; יוֹדְעִים לַעְתֹּר וּלְרַצּוֹת.."