יוסי ומלכי נשואים שנתיים. את השבתות הם עושים לסירוגין, בבתי ההורים. השבת הם אמורים לשבות בבית הוריה של מלכי. היא מזכירה זאת לבעלה, אולם יוסי משיב: "לא מתאים לי, אין לי כוח לזה השבת – אני עובד קשה כל השבוע, סוף סוף מגיעה שבת, יש לי זמן לנוח".

"אבל למה?!", מלכי מצידה טוענת "כמו שהולכים להורים שלך, גם אני רוצה לבלות בבית הוריי. זה לפי התכנון"...

•

אופס. על פניו נראה כי לא יהיה ניתן לתת מענה הולם לשני הצדדים, והדרך היחידה להתמודד עם הקונפליקט היא, ויתור של אחד הצדדים, או פשרה כזו או אחרת.

הבה ונראה מהן ההתפתחויות...

מלכי: אני מבינה שאתה מעוניין לנוח בשבת, ולכן אתה לא מעוניין לבוא להורים שלי. זוהי הסיבה היחידה?

יוסי: האמת... שלא ממש. אני דווקא נהנה ללכת להורייך, אבל, יש לי קושי שאני רוצה לשתף אותך בו.

כשאנו אצל הורייך אני מרגיש קצת "לבד"... מרגיש לי שאת עסוקה הרבה במשפחה שלך, ואני לא מוצא את עצמי שם.

מלכי משתתקת ומהרהרת קלות "ואוו, אני ממש לא חשבתי שזה מה שאתה חווה... לא שמתי לב לזה... אני ממש מתנצלת. אני שמחה שאתה משתף אותי.... מה אני יכולה לעשות כדי שתרגיש שם טוב?"

יוסי: אני רוצה שאחרי הסעודה, כשכולם מפטפטים, נעבור יחד לספה ונשוחח... כך יהיה לי נעים יותר.

באמצעות דיאלוג אפקטיבי הבינו השניים, כי הטענה של יוסי, שהוא זקוק למנוחה, לא זו הבעיה האמיתית. סירובו נובע מקושי עמוק יותר, תחושת ה"לבד". ברגע ששורש הבעיה ייפתר, הקונפליקט ייעלם כלא היה, כך ששני הצדדים באים על סיפוקם ב-100%.

כלומר, השאלה שצריכה להישאל היא: למה את\ה לא רוצה? באמצעות תשובה כנה, נפתח צוהר לפתרון יעיל מאין כמוהו – טיפול שורש.

מה היה קורה אם היו פותרים את הקונפליקט בוויתור של אחד הצדדים? מדוע יוסי לא שיתף מתחילה בתחושת ה"לבד"? כיצד מפתחים שיח "כן"? על כך, ועוד, בשבועת הבאים...

בהצלחה לכולנו!

• הכותב הוא מטפל זוגי, יועץ בקדושה, מדריך שידוכים וחתנים ומאמן אישי NLP

0528622770. קליניקה: רחוב רש"י 7 ק. מלאכי