נפתלי בנט כבר הכריע. היום יישב עם חברי מפלגתו כדי לוודא שאף אחד לא יקבל רגליים קרות ברגע האמת. החשש הגדול שלו, והתקווה כמעט היחידה שעוד נותרה לימין, הוא תרחיש 1990. התרגיל המסריח.

שמעון פרס, בעודו יושב בממשלת שמיר, החתים 61 ח”כים להקמת ממשלה בראשותו. בישיבת הכנסת החגיגית שהתכנסה במיוחד בחול המועד פסח לרגל השבעת הממשלה החדשה, התברר לו כי שניים הבריזו: ורדיגר ומזרחי מאגודת ישראל.

האירוע בוטל, ופרס חזר הביתה אבל וחפוי ראש. שני ח”כים שסבר כל הדרך שהם איתו ושברגע האחרון ברחו, הצילו את המצב, והשאירו את הימין עוד שנתיים בשלטון. אחרי כן עלו רבין ופרס והסוף העגום, של אוסלו, פיגועים והרוגים, כבר ידוע. אין לדעת איך יסתיים השבוע, אבל הבדל אחד למחוללי האירוע כבר יש: אז החתרנות נגד הימין הייתה של פרס מהשמאל. היום זו של נפתלי בנט מהימין.

בנכלוליותו הצליח לטשטש הכל, להסתיר את כוונותיו ומאחורי הקלעים להכשיר את הקרקע בדיוק לרגע הזה.

•

במטות הפעולה השונים, של הליכוד, הציונות הדתית, ובמטה החדש של גוש אמונים, שם התחושה של ערב אוסלו או ההתנתקות – לא מכוונים את החיצים לבנט עצמו. כולם מבינים שהוא כבר לגמרי שם. חצה את הרוביקון.

גורם שם הגדיר את מצבו כאגו טריפ. שהסימנים המוקדמים כבר נצנצו בעבר, אבל בנכלוליותו הצליח לטשטש הכל, להסתיר את כוונותיו ומאחורי הקלעים להכשיר את הקרקע בדיוק לרגע הזה. לרגע שבו ייחשף לעיני כל ש”ימינה” היא לא יותר משם. בוודאי לא אידיאולוגיה.

הסימנים, הם אומרים, היו כבר בהתחלה, עוד כשבנט, כמנכ”ל מועצת יש”ע, הלך לבקר במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בימי המחאה החברתית. היא נמשכה בחוקרים הפרטיים שהזמין נגד זבולון אורלב, בקשרים הענפים עם נוני מוזס ו’ידיעות אחרונות’, בניסיונו לקדם את החוק לסגירת ‘ישראל היום’, וכמובן, בברית האחים הידועה לשמצה, שלמעשה פירקה את מחנה הימין.

למעט קומץ מתומכי ימינה, רוב מוחלט של התומכים בבנט ובמהלכיו באים מקרב תומכי מפלגות השמאל. קבלת הפנים החגיגית של בנט ללשכת ראש הממשלה תלווה בתרועות חצוצרה מצד תומכי העבודה, מרצ, ויש עתיד, ומנגד בקולות בכי מצד אנשי הימין, הדתיים, אנשי יו”ש, והאידיאולוגיים – שבשנים האחרונות עשה בנט את מירב המאמצים להתחפש לאחד מהם.

היום יקרע בנט, לראשונה, את המסכה מפרצופו ותתגלה האמת לעין כל. כולל לעיניהם של אנשי תקשורת ועיתונאים מגזריים שהלכו אחריו באש ובמים, כסומים בחשיכה, והפכו אותו לצועד בראש המחנה.

לגבי הזנב שהולך אחריו, הסיפור קצת שונה. עדיין לא ברור להם האם חולשתם של חברי הכנסת של ימינה, למעט עמיחי שקלי, תוביל אותם להמשיך להדס אחריו ברגליהם כעכברים אחרי החלילן מהמלין, או שקיים עוד אצלם רגש ערכי ואידיאולוגי שלא כבה לחלוטין, ושיכול ברגע האחרון להתעורר ולהציל אותם מעצמם.

• הטור התפרסם ב’ישראל היום’