בפרשת השבוע מסופר על מלחמת ה' במדין, כאשר בני ישראל נלחמו – על פי הוראתו של הקב"ה – בעם המדיני שהיה צורר ואויב לעם ישראל. התורה מספרת באריכות על השלל שהביאו בני ישראל ממדין, ואף מפרטת מאוד את המנין המדוייק של כל השלל. מה שמעניין ומפתיע הוא, שכל הסכומים הם במספרים 'עגולים', ולא רק 'עגולים' במובן של עשרות או מאות, אלא 'עגולים' במובן של אלפים! ללא שום חריגה.

זה דבר מדהים – כך אומרים הפסוקים (פרשתנו לא, לב-לד):
"צאן – שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים (675,000).
בקר – שנים ושבעים אלף (72,000).
וחמורים – אחד וששים אלף (61,000)".

איך יתכן כזה דבר? נס ממש זה לא, כי ייתכן על פי צירופי מקרים שהלידות והאבידות בתוך הכבשים, הפרות והחמורים יגיעו בדיוק למספר שלם ו'עגול' של אלף – אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בתופעה לגמרי לא שכיחה, לא מצויה בכלל, שאפשר בהחלט היה לציינה ב'ספר השיאים':

מספר כזה אדיר של עשרות אלפים ומאות אלפים – והוא מסתיים בדיוק במספר אלף, ללא יתרה וללא מינוס! בדיוק שבעים ושתים אלף – לא אחד יותר ולא אחד פחות!

ב.

מדוע באמת קרה כזה דבר 'מוזר' ויוצא דופן לגמרי?

התשובה נעוצה במה שאמר הקב"ה לבני ישראל לעשות עם השלל העצום. הקב"ה ציווה כיצד יחלקו אותו: מחצית מהשלל יקבלו "כל העדה", עם ישראל בכללו, ואת המחצית השניה יחלקו בין אנשי הצבא, אלו שלחמו בפועל בתוך המלחמה.

כיון שהקב"ה אמר לחצות את השלל, ואם המספר לא יהיה זוגי – איך אפשר יהיה לחצות?! הרי ישאר כבש אחד או חמור אחד שלא נדע מה לעשות אתו! לכן 'סידר' הקב"ה מראש שכל השלל יהיה זוגי, וכך תהיה אפשרות ביד בני ישראל לחלק את השלל בצורה שווה, מבלי שום עודף שיגרום ל'בעיה' בחלוקה זו.

אלא שזה רק מסביר מדוע הכל יצא זוגי – אבל עדיין איך יתכן שהכל יצא במספר מדוייק של אלפים?!

ההסבר מובן מתוך המשך דברי הקב"ה. הקב"ה אמר שיחלקו את השלל בין העם הכללי לבין החיילים בפועל, ואחר כך הוסיף עוד ואמר שמתוך שתי המחציות הללו – צריך להרים תרומה מיוחדת לקב"ה. מתוך אותו חצי שקיבלו העם הכללי הם צריכים להרים "אחד אחוז מן החמשים", כלומר: על כל חמשים ראש – לתת אחד קרבן לקב"ה. ומעין זה באותו חצי שקיבלו אנשי הצבא הם צריכים להרים "אחד נפש מחמש המאות", לתת על כל חמש מאות – אחד קרבן לקב"ה.

ולפי זה מובן מדוע סידר הקב"ה את הכל בסכום עגול ומדוייק של אלפים:
אם החמורים, לדוגמא, היו קצת פחות מששים ואחד אלף – אפילו אם היו מסתדרים במספר זוגי והיה אפשר לחלק את השלל בין העם לבין הצבא, עדיין היתה בעיה עם החלוקה לחמש מאות: אנשי הצבא הצטוו לחלק את השלל שקיבלו לחמש מאות, ולתת את החלק החמש-מאות לקרבן. אם המספרים לא היו כל כך עגולים ומדוייקים, היתה יוצאת שארית מסויימת, ושוב היתה בעיה בקיום ציווי הקב"ה לחלק את השלל לחמש מאות ולתת את החלק החמש מאות לה'.

לכן דאג הקב"ה וסידר זאת מראש, שיהיה הכל בדיוק במספר אלף, וכך – החצי של אנשי הצבא יהיה בדיוק במספר חמש מאות, ויהיה אפשר לקיים את דברי ה' על הרמת אחד מן החמש מאות בצורה מדוייקת ובלי שום פשרות והתחכמויות.

ויותר מזה: למרות שמדובר בסכום עצום של כמה מאות אלפים, ובוודאי עד שחילקו אותו לשני חצאים, ולאחר מכן חילקו את החצאים עצמם לחמשים ולחמש מאות, לקחו כמה וכמה ימים;

ומדרכי הטבע הרגילים, שכאשר מדובר בסכום כה גדול, לא ימלט שלא ימות אחד מהכבשים או החמורים במשך אותם ימים שבהם חילקו אותם. ובזה היה עוד ענין נפלא ומדהים, שבמשך כל ימי החלוקה לא מת אחד מן הכבשים, הבקר והחמורים – שהרי אם היה מת אפילו אחד היה הדבר מבלבל את החלוקה לחמש מאות וכו' – וכולם נשארו בחיים במספר מדוייק!

ג.

המסר מרעיון זה הוא חד וברור:

כאשר הקב"ה מצוה עלינו לקיים מצוה מסויימת, אין לחשוש ולפחד מפני כל הקשיים שבעולם שעלולים לכאורה להפריע לקיום המצוה;
כי הקב"ה בכחו לסדר את הענינים בצורה הכי טובה, וכך נוכל לקיים את המצוה בצורה הכי נכונה ומדוייקת, ללא שום וויתור ופשרה, אלא בשלימות הכי גדולה.

על פי לקו"ש חלק יג שיחה ב' לפ' מטות.