// פרק שני //

הסוד מתגלה

הדלת הכבדה סוככה עליו. כמו מגינה מעיניים זרות.

שמואל-בצלאל עמד מאחוריה ועיניו סגורות-עצומות. מן הצד השני, עמדו חברי המניין של החסידים, עסוקים בעבודת-התפילה. היטב שמע את מילותיהם, שנאמרו בקול ובקפידה. מן העבר השני של הדלת בקעו הקולות כמו מנגינה ערבה.

נפשם יצאה בדברם. המילים היו מלאות חן וחשק פנימי עד ששמואל-בצלאל הצעיר התפלא – מאין לוקחים את הכוח לתפילה שכזו?

בבית המדרש המוכר שלו, התפילה נדמת כמו משא כבד שמוכרחים לסחוב. שם כולם ממהרים. רק בקושי ממלמלים את התיבות שבסידור התפילה, וכבר מבקשים להמשיך בשגרת החיים. 'תפלה היא עבודה לצדיקים ולא לאנשים כמונו' יסביר לו הרב צבי למחרת, כשינסה לברר אצלו בזהירות על כך. 'גם גדול בתורה שכמותי, אינו שייך לתפילה, אלא רק ללימוד התורה'.

והוא אכן כמעט ולא מתפלל, הרב צבי. מיד כשיש ביכולתו כבר מסיר מעליו את הטלית והתפילין ושב לספריו וללימודו.

גם בשובו לבית המדרש, לאחר ביקורו השני בבית הכנסת של החסידים, המשיכה מנגינת התפילה שלהם לנקר במוחו.

תפילתם מלאת התשוקה והרגש שבתה אותו לחלוטין, והוא חש שעליו לעשות מעשה. הגיע הזמן לבחור בין שני הסעיפים.

עברו מספר ימים, ולבסוף, שמואל-בצלאל בחר.

לילה אחד, שעה שישב בבית המדרש והגה בספר התניא, נכנס אל ההיכל יהודי-מתנגד מבני העיירה. בשמעו את שמואל-בצלאל לומד בחיות, בחר להתיישב לידו למשך מספר רגעים, על מנת להנות מקול הלימוד.

רק אז שם לב שמואל-בצלאל כי הוא אינו לבדו בבית המדרש.

הנער נבעת מהמחשבה שנתפס בעודו לומד חסידות, ומיהר להכניס את הספר אל מתחת לחליפתו. אלא שדווקא מעשה זה עורר את חשדו של המתנגד שמיהר ליטול ממנו את הספר בחוזקה.

לא עברו שעות רבות עד שדבר התחברותו לחסידים נודע בכל רחבי העיירה.

אביו-החורג הפליא בו את מכותיו שעה שניסה להיכנס לביתו, כבכול יום, על מנת לאכול את ארוחת הצהריים. לבית המדרש גם לא יכול לשוב, משום ששם היקניטוהו כולם בשאלות ובהצקות.

עוד מספר ימים סבל ייסורי־רעב ובדידות. אימו הרחומה, דאגה לו לפרוסת לחם יבש שאך בקושי השקיט את רעבונו. הבדידות הייתה קשה עליו, והעיקר - ספקות קשים ניקרו במוחו.

בצר-לו, פנה הנער אל היער שמחוץ לשווינציאן.

ליבו היה כבד עליו, ולבטים מילאו את מחשבתו. ואולי טעה? שמא היה צריך לשמוע בקול הרב צבי, רב העיירה שכה הרבה ללמוד עימו? שמא אכן סכנה היא להצטרף ל'כת' החסידים?

שמואל-בצלאל היה צעיר מידי עבור השאלות הללו. בסך הכול ביקש להתקרב עוד אל השם, ובעבור זה עמד הוא כעת בניסיון־מר. אילו ירצה, יכול הוא לשוב לעיירה ולומר: "חטאתי, פשעתי, אני חוזר בי!", והכל ישוב להיות כמו פעם.

פניו מלאו דמעות, שזלגו על לחייו באין-מעצורים.

"רבונו של עולם", הרים שמואל-בצלאל את עיניו.

"אנא אלך? אינני יודע. מהי הדרך הנכונה עבורי? אינני בטוח. קח נא את ההחלטה אליך. וזה יהיה לי האות – הראשון שאראה בשובי אל העיירה, הוא שיקבע עבורי את הדרך הנכונה; אם יהיה זה חסיד – אצטרף לעדת החסידים; ואם יהיה זה מתנגד – אשוב לדרכי הישנה והמוכרת בבית המדרש ה'מתנגדי'".

עוד רגע או שניים ישב תחת העץ, ואז פנה לשוב על עקבותיו. אל העיירה.

המשך יבוא