// פרק ראשון //

שמואל בצלאל נקלע לבית הכנסת החסידי

רגיל היה שמואל-בצלאל הצעיר לצעוד ברחוב בו שכן בית הכנסת החסידי. עיירת מגוריו, שווינציאן, לא הייתה גדולה מספיק בשביל שיהיו רחובות או אזורים שלא יכיר. אלא שהפעם נדמה לו כאילו הולך הוא ברחוב זה לראשונה.

אולי אלו קולותיהם של החסידים הבוקעים מבית הכנסת שחדשים לו?

לראשונה בחייו הוא שת ליבו למתרחש בבית הכנסת החסידי. תמיד היה בית הכנסת 'ההוא' מחוץ לתחום. מעולם לא הרהר בו ובבאים בשעריו. אף שהיה חולף בסמוך לו פעמים רבות, ואף שכאמור לא הייתה שווינציאן העיירה גדולה כל כך, היה בית הכנסת הזה מרוחק ומנותק. כאילו לא קיים כלל.

עתה, בחולפו על פניו, פתאום הדהדו באזניו הקולות העולים מן החלונות. לראשונה, הרהר הוא בחסידים ובמנהגיהם, ובה בעת, ניעורו בו הסקרנות והרצון להתחקות אחר השקפת עולמם.

בשקט ובצנעה, חמק הנער פנימה, אל היכל בית הכנסת החסידי.

זו לו ההזדמנות הראשונה בחייו לראות את המקום הזר.

בפינה, ישבה קבוצת חסידים מגוונת. שמואל-בצלאל סקר בעניין את המגוון הרחב של היושבים. היו שם ישישים עטורי זקן שיבה, לצד צעירים שחותמת-זקן עודנה טרייה על פניהם; בעלי מלאכה לבושים בגדי עבודה, עם בני תשחורת שתורתם אומנותם. כולם ישבו יחד סביב שולחן אחד, זה קורא וזה מבאר, זה מקשה וזה מפרק. כולם יחד, כשווים עם שווים.

לעיניו של שמואל-בצלאל היה המראה משונה במיוחד. במחשבה ראשונה, ראה בכך ביטוי של חוסר כבוד ללומדי התורה. היאך יכול איש עבודה פשוט לשבת לצידו של תלמיד חכם, כתף אל כתף, כאילו בני מעמד אחד הם? האין זה זלזול בכבודה של תורה?

שוב הרהר במחזה המוזר, והפעם נתיישב הרעיון על ליבו. פתאום מצא חן בעיניו. אחוות החסידים, ביטולם ופשטותם, קנו להם שביתה בליבו של הנער הצעיר. הוא נדבק באהבה שאפפה את ד' אמותיהם של החסידים ונשמתו החלה לבעור. בינתיים, רק מעט. מפני שעוד בטרם הספיק להעמיק במחשבתו על המראה המוזר לו היה עד, כבר רעם באוזניו קולו של אחד החסידים שקרא לו לצאת מן המקום.

שמואל-בצלאל הבין את הסיבה.

מן החלון הוא הבחין בדמותו המתרחקת של אחד מראשי ה'מתנגדים'. חששו של החסיד מפני אותו 'מתנגד' היה מובן; לא רבים היו בני העיירה החסידים, ואילו יודע ברבים שנער מבני ה'מתנגדים' ביקר בבית הכנסת החסידי, עלול הדבר לבוא בעוכריהם ולהקים עליהם קול שערורייה. גם עבורו לא היה כדאי שיצא קול שכזה.

שקוע במחשבות קודרניות אלו, חמק שמואל-בצלאל הצעיר אל החשכה שהשתררה בינתיים ברחוב שלפני בית הכנסת.

•

כבר בימי ילדותו ניכרו בו אותות הַגַּדְלוּת, וניצני החריפות העצומה. באי בית המדרש הכירו בנער הצעיר שאינו מש מן הספר, ושחו ביניהם כי עדיו לגדולות. את רוב זמנו בילה כשהוא גוחן על הספרים שעל שולחנו. גם בלילות, היה משכבו שם, בבית המדרש - ולא שהיה מרבה בשינה, אלא שגם מעט השעות בהם התיר לעצמו לנוח ולצבור כוח, היו עוברים עליו על ספסלי בית המדרש.

אביו נפטר עליו בעודו נער צעיר, ומאז הוא חוזר אל ביתו רק על מנת לסעוד את ארוחותיו ולפגוש באימו ובאביו-החורג. כך כבר במשך שנים ארוכות, מאז היה ילד צעיר ממש.

אלא שמאז דרכו רגליו על מפתן בית מדרשם של החסידים, שוב לא ידעה נפשו מנוחה. חפץ היה לשוב ולהתבונן, כשם שעמד אז, ולראות בהילוכם ובמנהגיהם של החסידים. כמיהה עזה תקפה אותו מידי פעם־בפעם לאותו מראה של אהבת־אחים פשוטה כמו זו שראה אז.

אלא שהפעם ביקש לבחון את תפילתם של החסידים.

מאז ומקדם שמע כי תפילתם של חסידים משונה היא; אין היא מהירה וחטופה כמו זו שמכיר אצל רבותיו ובני משפחתו – אלא מתונה ומשתפכת, מתחננת ומלאת כוונה. כך סיפרו כולם, בראותם בתפילה משונה שכזו דבר מגונה וסימן לפחיתות ערכם של החסידים.

המשך יבוא