אחד הסיפורים המרטיטים של אדמו"ר הריי"צ על תחילתה של מלחמת העולם השנייה, הוא זה שבו מתואר כיצד הצטופף עם משפחות יהודיות, אנשים נשים וטף במקלט בוורשא בירת פולין בשעה שהנאצים הגרמנים יימ"ש תקפו את העיר מהאוויר בבליץ אווירי חסר תקדים.

בסיפור הזה מתאר הרבי את קריאת 'שמע ישראל' שפרצה מפי הנוכחים כולם, כולל כאלו שכלפי חוץ היו נראים רחוקים מאלוקי ישראל, בשעה שהבינו כי מותם הולך וקרב.

התחושה הזו עלתה וצפה מול עיני, מוחשית, מאיימת ומרטיטה בדיוק כמה שזה נשמע ביום שלישי שעבר.

באותו יום שהיתי בבני ברק עד מאוחר. כשראיתי את הודעת חמאס על ירי לעבר המרכז בשעה 21:00 בלילה מיהרתי לצאת לכיוון ביתי בלוד, מתוך רצון להגיע אליו לפני שעת השי"ן. להיות עם בני ביתי במקלט הבטוח ולא להיתפס בכבישים החשופים בשעה שהטילים המסוכנים נורים לאזור.

הווייז הראה שבדיוק בשעה 21:00 אגיע לבית וסחטתי את דוושת הגז כדי להספיק להגיע לפחות דקה לפני כן. להספיק לחנות, לנעול, להיכנס לבית ולהכין את כולם. העובדה שהכניסות ללוד חסומות על ידי מתפרעים ערביים דרבנה אותי גם היא. לא רציתי להיתפס בשעת האזעקה מוקף במתפרעים צבאי דם יהודי.

אבל אז, רבע שעה לפני כן הופעלה האזעקה ותפסה אותי חשוף והלום בדיוק במרכז צומת בית דגן. אנשים לידי יצאו מהרכבים ונשכבו על הכביש בפחד מלווה בצעקות ובכי. מוטרד מהמחשבה על שהיה במרחב חשוף בשעת האזעקה "חתכתי" ופניתי מיד למבנה משטרת התנועה הארצית העומד על הצומת.

שני מאבטחים שהיו במקום הסכימו לארח אותי במקלט המאולתר הקיים בכניסה למתחם, ולבקשתי, בהפוגה בת דקה הם קראו לכל היהודים האחרים שנשכבו על הכביש וקראו להם להיכנס יחד עימנו למקום המוגן.

ואז, בגל השני שהחל אחרי דקה החלה הדרמה. כיוון שמדובר בצומת מרכזית, האזעקות שנשמעו בה נמשכו דקות ארוכות וכך גם הפיצוצים. בכל עיר אחרת שמעו את האזעקות שהופעלו רק בתחומה, אבל כיוון שצומת בית דגן נמצאת במקום אסטרטגי נשמעו בה היטב האזעקות והיירוטים מכל ערי הסביבה. מתל אביב ומראשון לציון, מכפר חב"ד ונתב"ג, מאור יהודה ומחולון. זה היה פחד אמיתי, משתק ומחלחל בכל הגוף.

שלמקלט הקטן זרמו דיווחים על אוטובוס שנפגע פגיעה ישירה בחולון – פיצוץ שאותו שמענו היטב, החלו מימיני ומשמאלי הקריאות המצמררות שנאמרו תוך כדי בכי קורע לב. קריאות שיחרטו בי לנצח: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!

אחים יהודים, אנשים זרים שלא הכרתי, כולל כאלו שנראים רחוקים מאלוקי ישראל הבינו כי ייתכן ואלו הם רגעיהם האחרונים וזעקו בקול גדול. חלקם אמרו זאת כדי לבקש הגנה נוכח המוות המסתמן וחלקם כדי להיפרד מהעולם הזה כששמע ישראל על שפתותיהם...

הרבה אחרי המלחמה הזו, ובעצם לנצח, אזכור את הרגעים האלו.

לא אזכור אותם רק כסוג של אירוע טראומתי אלא ככזה שבא להראות לי באמצע התקופה הכי מפולגת בישראל מאז ומעולם שאחים אנחנו. דווקא בתקופה שבה משחיזי העטים ברשתות החברתיות ובעיתונות כולה גורמים לנו למרבה הצער לתעב ולהתרחק מעט או הרבה אחד המשני היו דקות האימה רגע של אור. של שיעור לחיים.  

כחסידי חב"ד קל לנו הרבה יותר להאמין בזה, אבל לפעמים צריכים רגעים כאלו כדי להמחיש זאת. לדעת שכולנו כאיש אחד בלב אחד. שאלוקים אחד לנו ושאנו כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עמו.