הרב זושא וולף

בערב שבת קודש נסתלק לבית עולמו הרה"ח המפואר רב הפעלים הרב מאיר זאיאנץ, מוותיקי ונכבדי אנ"ש בבראזיל, ומגדולי העושים והמעשים למען תורת הרבי. לר' מאיר ע"ה היה חלק נכבד ביותר בהפצת מעיינות הרבי חוצה, על ידי זכותו הנפלאה כתורם הדפסות כרכי ה"ליקוטי שיחות" בכל השנים.

לפני כשנתיים וחצי ראה אור 'תדפיס' הספר "אדמור"י חב"ד ויהדות בראזיל", הסוקר את פעלם של רבותינו נשיאינו הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו, במדינת בראזיל.

הספר יצא לאור ביוזמת השליח רב הפעלים הרב דוד ווייטמן, מנהל בית חב"ד במורומבי שפאולו, ובעריכת הרב זושא וולף. 'תדפיס' הספר שיצא בשעתו מקיף את פעלו של הרבי למען יהדות בראזיל עד שנת תש"ל, ובחודשים הקרובים יצא לאור בע"ה הספר המלא, אשר יסקור את כללות פעלו של הרבי בכל שנות הנשיאות למען יהדות מדינת הענק הדרום אמריקאית.

בשער מיוחד בספר זה נסקרת לראשונה בצורה מקיפה התרומה המיוחדת של יהדות בראזיל למען הדפסת סדרת ה"ליקוטי שיחות", על ידי נגידי אנ"ש ממדינת בראזיל, כאשר אחד המיוחד שבנגידים אלו היה ר' מאיר זאיאנץ ע"ה.

בבואנו מימי ה'שבעה' של הרב זאיאנץ, מגישה לאור הוצאת "מעיינות" שבפאולו, מו"ל הספר, את הפרק המלא העוסק בפועלו של ר' מאיר למען הדפסת "הליקוטי שיחות", כפי שסופרו בשעתו על ידו ועל ידי בני משפחתו ומקורביו.

מקום נכבד בהוויית הדור השביעי

יהדות ברזיל תופסת מקום נכבד ביותר בהווייה החב"דית של הדור האחרון, גם בשל העובדה רבת הערך כי סדרת "לקוטי שיחות" של הרבי, סדרה בת ל"ט כרכים המהווה אחת היצירות התורניות המרכזיות והעיקריות של הרבי, זכתה לתפוצה רחבה במידה רבה הודות לנדיבי עם נכבדים מברזיל ומארגנטינה, מחסידי חב"ד עצמם וכן ממקורביהם של השלוחים במדינות אלו.

מדובר בנגידים הנכבדים האחים הרה"ח ר' מאיר והרה"ח ר' ישראל זאיאנץ, הר"ר זאב הורביץ מברזיל והרה"ח ר' אליעזר חיים לפידות מארגנטינה, שזכו כי סדרת "לקוטי שיחות" תצא לאור עולם בנדבת לבם.

הרבי נשיא דורנו הראה חביבות גדולה לנדיבים אלו בזכות תרומתם להדפסת ה"לקוטי שיחות", בכמה הזדמנויות הראה להם קירובים מיוחדים והם זכו לברכות מופלאות ולהדרכות מיוחדות בעקבות זכותם זו, כפי שיסופר להלן.

בעקבות מעורבותם של הנדיבים מברזיל בהדפסת ה"לקוטי שיחות", הם זכו להדפיס גם ספרים נוספים מתורתו של הרבי.

עונג בלימוד "ליקוטי שיחות"

סיפר הרה"ח ר' מאיר זאיאנץ, מראשוני התורמים והמנדבים להדפסת ה"לקוטי שיחות":

בתקופה שלמדתי בישיבת ׳תומכי תמימים׳ המרכזית ב-770 בשנות היו"ד, התחבבו עלי ביותר שיחות הקודש של הרבי, המאירות כל פרט בחיינו ומעניקות עידוד וכוחות נפלאים להתעוררות והתחזקות בעבודת השם.

שנים אחדות לאחר מכן החלו להופיע השיחות של הרבי בחוברות לא רשמיות שנקראו ׳הנחה בלתי מוגה׳. אחר כך, במשך שנים אחדות, הגיה הרבי את השיחות מידי שבוע לצורך חזרת דא״ח בבתי כנסיות. החוברות נקראו מעתה ׳תוכן ענינים בדא״ח לחזור בבתי כנסיות׳, והן יצאו לאור מטעם צא״ח בניו יורק. בתחילת שנות הכ״ף הופיעו חוברות אלה בצורה מרוכזת בתור ׳לקוטי שיחות׳. הכרך הראשון של ׳לקוטי שיחות׳ הופיע לקראת י״א ניסן תשכ״ב, לרגל יום הולדתו השישים של הרבי, ועוד שלושה כרכים בסדרה זו הופיעו בשנתיים הבאות.

ליחס ההוקרה שלי אל ה"לקוטי שיחות" זכיתי גם לא מעט בזכות אאמו"ר, הרה"ח ר' שמחה-יצחק ע"ה זאיאנץ, שהיה מחבב מאוד את הלימוד ב"לקוטי שיחות". בכל פעם שהיה מגיע לידיו "ליקוט" חדש, הוא היה מתפנה מכל עיסוקיו – בענייני חול או קודש – ומתיישב והוגה בשיחה בתענוג עצום. הוא היה לומד כל שיחה עם כל ה"מראי מקומות", ובליל שבת קודש כשהיה מגיע לבית כנסת, כבר היתה השיחה כולה שגורה על פיו והיה מבאר חלקים שונים מהשיחה בפנים קורנות ומלאות שמחה. ממנו "ירשתי" וקיבלתי את העונג בלימוד 'לקוטי שיחות', ולימים גם את הרצון לתרום להדפסת ה"לקוטי שיחות".

"הסכם" עם הרבי

הקשר הישיר שלי עם הדפסת ה'לקוטי שיחות' נוצר במהלך שנת תשכ"ז, בזכות השד"ר הרה"ח הרב בן ציון שם טוב ע"ה, שעסק בהתלהבות בהפצת תורת הרבי. את הרב שם טוב ע"ה הכרתי היטב כבר לפני כן, עוד מתקופת לימודיי כבחור בישיבה ב-770. הוא נהג להגיע מידי פעם אלינו לס. פאולו בתפקידו כשד"ר.

פעם הוא הגיע לס. פאולו וביקש להתאכסן אצלי, והסכמתי בשמחה. כשישבנו לשוחח בביתי, פנה אלי ואמר לי שיש לו בשבילי הצעה לעסקה נפלאה, "א גאלדענעם געשעפט" כלשונו. שאלתי במה המדובר והוא פתח ואמר: איך ייתכן שהשיחות הקדושות של הרבי, שצריכות להגיע לכל פינה בעולם, תהיינה מודפסות על נייר 'סטענסיל' פשוט של מכונת שיכפול? היכן נשמע כדבר הזה?!

שאלתי אותו מה בדיוק הוא מציע לי לעשות, והוא הציע שאקבל על עצמי לממן את רכישתה של מכונת דפוס חדשה שתהיה בבעלות ה'ועד להפצת שיחות', וכן להשתתף במלוא הסכום של הדפסת החוברות השבועיות של ה"לקוטי שיחות", שיודפסו מעתה בצורה מפוארת כיאה להן.

הוא אף הציע לי לעשות 'הסכם' עם הרבי: ההתחייבות מצידי תהיה לממן את הדפסת כל הכמות של ה'לקוטי שיחות' השבועי, וההתחייבות מצידו של הרבי בהסכם תהיה שכל עותקי החוברות של ה"לקוטי שיחות" השבועי שיצאו לאור יודפסו במימון שלי, ועל גביהן תופיע הקדשה על שמי ועל שם כל בני משפחתי שיחיו. וגם אם במשך הזמן יצטרפו תורמים נוספים להדפסת החוברות השבועיות – תמיד יהיו שלושת העותקים היחידים של השיחות שיוכנסו לחדרו של הרבי מידי שבוע עם ההקדשה שלי.

החוזה בין הרב בנציון שמטוב והרב מאיר זאיאנץ

לאחר שביררתי אצלו את העלות הכוללת של הפרויקט, הודעתי לו שאני מצידי מסכים להצעה, וביקשתי ממנו שיודיע לי מה אומר הרבי על ההסכם. זמן קצר לאחר מכן, הרב שם טוב בישר לי שהוא מסר לרבי את הצעת ההסכם ושהרבי מסכים ומרוצה מההסכם הזה. בשלב מאוחר יותר, כשהייתי אצל הרבי, הרבי שאל אותי האם אני רוצה לקבל לידיי העתק של ההסכם... אמרתי לרבי שכמובן מאליו יש לי בו אמון מלא ומוחלט ולכן אין שום צורך בכך... אחר כך חשבתי לעצמי שהייתי צריך לבקש לעצמי העתק של ההסכם המיוחד והנדיר הזה.

זמן עצי כהנים

כך יצא לדרך הפרויקט החדש. ר' בענטשע חזר מיד לניו יורק, קנה מכונת דפוס חדשה והשיחה הראשונה שהודפסה בה הופיעה לקראת כ"ף מנחם-אב תשכ"ז, יום היארצייט של אביו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק נ"ע. החסידים בניו יורק סיפרו אז שהרבי היה נראה בשמחה גדולה על ההדפסה במתכונת החדשה. מעניין לציין שבאותה שבת, פרשת עקב כ"ף מנחם אב תשכ"ז, הרבי דיבר בהתוועדות שיחה על הנושא של 'זמן עצי כהנים', שהיו משפחות של כהנים שהיתה שמורה להם הזכות הבלעדית להביא את העצים להקרבה על המזבח[1]...

במשך השנים נוספו עוד נדיבים שמימנו חלק מהדפסת השיחות, אך תמיד נשארה שמורה בידי אותה זכות ראשונים: בכל שבוע, כשמסרו לרבי שלושה עותקים מהשיחה השבועית המודפסת, תמיד היו כל שלושת העותקים שנמסרו לרבי עם ההקדשה שלי.

בהתחלה, כשהופיעה ההקדשה שלי עם כל השמות, באו אלי ידידים מחוג מסויים, ושאלו בשביל מה אני צריך להדפיס את ההקדשה על שמי, ודווקא עם השמות של כל בני המשפחה. כשנכנסתי אל הרבי סיפרתי לו על כך. הרבי ענה לי: תדפיס את ההקדשה דווקא כך, עם השמות שלך, של אשתך ושל כל הילדים. וכך עשיתי.

את כספי התרומות שלי עבור ה'לקוטי שיחות' נהגתי להעביר לידי ר' בענטשע שם טוב ע"ה, שעסק בגיוס הכספים עבור ההוצאה לאור של השיחות, וגם נסע לברזיל לאסוף כספים עבור מטרה זו.

הרבי מעיין בראש השנה בהקדשת זאיאנץ

במוצאי ראש השנה תשכ"ח התקשר אלי אחי ר' מרדכי, שעמד בשעת התפילות במקום קרוב אל הרבי, וסיפר לי בהתרגשות: אין לך מושג איזה זכות יש לך! היום בשעת התפילה ה'לקוטי שיחות' עם ההקדשות שלך ומשפחתך היו בידי הרבי, וראיתי איך הוא הופך את החוברת ומעיין בכל השמות שלכם. עוד כמה מחבריי סיפרו לי כדברים האלה ושמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי.

בעשרת ימי תשובה זכיתי להיכנס ל'יחידות'. בפתק שמסרתי לרבי ציינתי כי בשנה זו ייכנס בני בכורי, ישראל אפרים מנשה שי', בעול המצוות ביום ט"ו אלול, וביקשתי ברכה מיוחדת עבורו. הרבי הציע לי שידפיסו כמות נוספת של חוברות 'לקוטי שיחות' שבועיות עם הקדשה מיוחדת לזכותו של בני, וייכתב בהקדשה שזוהי שנת הבר מצוה שלו. ואכן, ב'לקוטי שיחות' של שנת תשכ"ח היו שתי הקדשות: הקדשה אחת עבורי ועבור כל בני משפחתי שיחיו, והקדשה שנייה עבור בני ישראל שי' בקשר לבר מצוה שלו. כמו כן, באותה 'יחידות' הרבי נתן לי ברכה גדולה בקשר לתרומה שנתתי בשביל הדפסת ה'לקוטי שיחות'.

לאחר ה'יחידות' ביקשתי להיפגש לראשונה עם הבחורים, חברי ה'ועד להפצת שיחות'. הפגישה התקיימה ב'משרד' שלהם, שלא היה אלא אחד החדרים בדירתו של ר' בענטשע שם טוב, בסמיכות ל-770. הדירה הכילה חמישה חדרים, שמתוכם הוא הקצה שלושה חדרים לפעילות ה'ועד להפצת שיחות', והשאיר לעצמו ולבתו מטבח ושני חדרים בלבד! סיפרתי לבחורים על ההוראה החדשה שקיבלתי מהרבי, והם הסיקו מכך שהרבי בעצם מבקש להרחיב את מעגל התפוצה של ה'לקוטי שיחות'.

מעגל הלומדים הולך ומתרחב

בעקבות זאת יזם ה'ועד להפצת שיחות' קיום אסיפה של כמה מתלמידי הישיבה ב-770, ביניהם ר' מאיר בלוי ע"ה ויבדלח"ט ר' שלום יעקבסאן שי' ור' ברוך וילהלם שי'. על תוצאות אסיפה זו סיפר לימים הרה"ח ר' זלמן חאנין שי', מאנשי ה"ועד להפצת שיחות":

"במהלך האסיפה החלטנו להרחיב את הפצת ה'לקוטי שיחות' להרבה בתי כנסת נוספים. כמו כן, התחיל ה'ועד' להכין רשימת תפוצה של רבנים וראשי ישיבות מכל החוגים, וגם סתם אנשים פרטיים, שיקבלו את ה'לקוטי שיחות' בדואר לפני כל שבת, בעזרתו הנמרצת של ר' מאיר בלוי ע"ה.

בכל שבוע ירד ר' בענטשע מדירתו ל-770 וגייס בחורים שיעסקו בקיפול, כריכה והידוק של ה'לקוטי שיחות'. ר' בענטשע היה נכנס ל'זאל' כשבידיו חבילות גדולות של אלפי דפים, מחפש בחורים מתנדבים שיקפלו ויהדקו עוד ועוד עותקים, ולאחר מכן היה מעלה את החוברות המוכנות לדירתו, ומשם היינו מטפלים הלאה בהפצה ובמשלוח של החוברות. ייזכר לטוב ר' מאיר בלוי ע"ה, שקיבל על עצמו לקחת בכל שבוע לבית הדואר את אלפי החוברות של ה'לקוטי שיחות' ולשלוח אותן לייעדן.

ככל שרשימת התפוצה הלכה וגדלה, כך הלך וגדל הקושי הכרוך בקיפול וכריכה ידניים של אלפי עותקי ה'לקוטי שיחות'. לבסוף החלטנו לקנות מכונת קיפול וכריכה, וגם מכונה נוספת שהדפיסה את כל השמות של הנמענים המקבלים את השיחות בדואר. קניית המכונות הללו היתה כרוכה בהוצאות כספיות נוספות. כך החלו ה'לקוטי שיחות' להתפשט ולהתפרסם בכל רחבי ניו יורק והסביבה".

וכך, במשך השנים תשכ"ח-תשכ"ט החלו להתפרסם ה'לקוטי שיחות' בהדרגה בקרב אנ"ש בכל קצווי תבל, ומעגל הלומדים של השיחות הלך וגדל משבוע לשבוע.

מעשה בצ'ק של 180 דולר

מוסיף ומספר הרב מאיר זאיאנץ:

בכל פעם שהגעתי אל הרבי, בערך פעם בחודשיים-שלושה, הייתי נכנס למשרד של ר' זלמן חאנין כדי לשלם את התרומה שלי על הדפסת השיחות.

בתחילת חודש אייר תשכ"ח ביקש הרבי לתת הקדשה על ה'ליקוטי שיחות' השבועי בקשר לי"ג אייר, יום הסתלקות ר' ישראל אריה לייב ע"ה, אחיו של הרבי. ר' זלמן חאנין סיפר לי לאחר מכן שהרב חדקוב קרא לו, לראשונה בחייו, ושאל אותו בשם הרבי כמה עולה הקדשה על כל הכמות שמדפיסים מה'לקוטי שיחות' השבועי. הוא הבין מיד שהרבי רוצה לתת הקדשה, ולאחר שפגה הפתעתו מכך שהרבי רוצה לשלם בעצמו על הדפסת שיחותיו – נקב מיד בסכום נמוך מהרגיל, סך של מאה וחמישים דולר. הרב חדקוב הודה לו והוא יצא.

כעבור רבע שעה קרא לו הרב חדקוב בשנית ואמר לו שהרבי רוצה לתת הקדשה לעילוי נשמת אחיו, אך הוא מעוניין לשלם מחיר מלא כמו כל אדם שנותן הקדשה. ר' זלמן אמר לרב חדקוב שהמחיר לשבוע הוא מאה ושמונים דולר. כעבור חצי שעה קרא לו הרב חדקוב שוב למשרדו והודיע לו שהרבי רוצה לתת הקדשה וימסור לו בקרוב סכום זה מאת הרבי.

בהמשך לכך ביקש הרב חדקוב מר' זלמן שיטלפן אלי בשמו, ויבקש ממני רשות לדבר זה. הוא הסביר שהרבי רוצה לדעת האם אני מסכים שההקדשות על ה'לקוטי שיחות' של שבוע זה יהיו לעילוי נשמת אחיו של הרבי, שהרי לי יש 'חזקה' לתת את ההקדשות על ה'לקוטי שיחות' מדי שבוע בשבוע.

המחאה של הרבי עבור הקדשה ל'ליקוטי שיחות'

כשר' זלמן התקשר אלי, הייתי כמובן מופתע מאוד מעצם העובדה שהרבי מבקש ממני רשות על כך ואמרתי לו שבוודאי אני מסכים ואינני רואה מקום לשאלה. ר' זלמן הסביר לי, כמובן לפי הוראת הרב חדקוב, שמכיוון שיש לי הסכם עם הרבי לפיו אני תורם את ההקדשה בכל שבוע, לכן הרבי מבקש לקבל את הסכמתי לדבר.

מובן מאליו שהסכמתי בלב שלם ושמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להעניק לרבי את האפשרות להקדיש הדפסת 'לקוטי שיחות' על שם אחיו. המאורע הזה נתן לי גם הזדמנות חדשה להבין עד כמה הרבי מתייחס ברצינות להסכם שלנו.

ביום היארצייט, י"ג אייר, מסר הרב חדקוב לידי ר' זלמן צ'ק פרטי של הרבי בסך מאה ושמונים דולר, לפקודת ה'ועד להפצת שיחות'.

כעבור שבועות אחדים נסעתי לניו יורק והגעתי אל הרבי. כשנכנסתי למשרד של ר' זלמן, הוא הראה לי בגאווה את הצ'ק שהרבי מסר ל'ועד להפצת שיחות', צ'ק שחתום אישית על-ידי הרבי בסך מאה ושמונים דולר, ומהצד היה כתוב שהצ'ק ניתן בתור השתתפות אישית של הרבי כסיוע להדפסת ה'לקוטי שיחות'.

כשראיתי את הצ'ק הנדיר, ביקשתי מר' זלמן שייתן לי את הצ'ק האורגינלי והצעתי לו שאפדה אותו ממנו ואתן לו תמורתו סכום של פי עשר משוויו – אלף ושמונה מאות דולר. בתחילה ר' זלמן סירב לעשות זאת שהרי הרבי כתב את הצ'ק לפקודת ה'וועד' ותרם זאת כדי שצ'ק זה ישמש בפועל להדפסת השיחות. אמרתי לו: אתה יודע מה? נקבעה לי 'יחידות' אצל הרבי לעוד כמה שעות. כשאהיה בחדרו הק' של הרבי, אספר לו על העניין הזה ואשאל אותו מה דעתו בנידון. וכפי שהרבי יחליט – כך יהיה. יותר מזה: גם אם הרבי יפסוק שאינני יכול להשאיר את הצ'ק שלו אצלי, הצ'ק שלי על סך אלף ושמונה מאות דולר יישאר אצלך בכל מצב!

פתאום צלצל הטלפון במשרדו של ר' זלמן. על הקו היה המזכיר ר' לייבל גרונר שביקש לשוחח אתי. הוא אמר לי: מאיר, הרבי מחכה לך ורוצה לדבר איתך עכשיו! מיד רצתי למטה ונכנסתי אל הרבי. דיברתי עם הרבי על מה שהייתי צריך לדבר. אחרי שה'יחידות' הסתיימה והרבי בירך אותי, שאלתי את הרבי אם אני יכול לבקש משהו חשוב והרבי הסכים ברצון. אזרתי אומץ וסיפרתי לרבי את העניין בנוגע לצ'ק שנתן עבור ה'ועד להפצת שיחות'. הזכרתי לרבי שהסכמתי בלב שלם שהרבי ייתן הקדשה לאותו שבוע, ושאלתי את הרבי אם ה'ועד' רשאי לתת לי את הצ'ק כדי שיהיה למשמרת אצלי.

הרבי הרהר דקה אחת ואז הגיב במלים אלה: מאיר, הרי גם אני מחוייב בצדקה, ואני

יודע שלא תפדה את הצ'ק אלא תשאיר את זה בידך...

אחר כך אמר הרבי: נו, טוב. תשאיר את זה אצלך, און זאל זיין צו געזונט [=ושיהיה לבריאות].

עוד באותו יום הרב חדקוב קרא לר' זלמן חאנין ומסר לו מהרבי מאה ושמונים דולר במזומן. ומאז והלאה בדרך כלל הרבי כבר לא שלח להם צ'ק אלא היה מעביר את תרומותיו ל'ועד' במזומן...

יצויין כי שלוש פעמים בשנה הרבי ה'ליקוט' היה מוקדש על ידי הרבי בעצמו: בו' תשרי, לעילוי נשמת אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה; בי"ג אייר, לעילוי נשמת אחיו הר"ר ישראל ארי' לייב, כאמור; ובכ"ף מנחם אב, לעילוי נשמת אביו כ"ק הגה"ח המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל. משנת תשמ"ח ואילך נתן הרבי הקדשה גם לעילוי נשמת זוגתו הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא ע"ה ז"ל.

יוזמה נועזת

בשנת תשכ"ט היו כמה שבועות שלא היה ל'ועד להפצת שיחות' מספיק חומר של שיחות מוגהות כדי להדפיס מהן את החוברות השבועיות. בפעם הראשונה, לקראת שבת פרשת מקץ, העלו חברי ה'וועד' רעיון נועז: לפנות אל הרבי בבקשה שיואיל להגיה שיחה חדשה על פרשת מקץ. ה'חוזר' הרב יואל כהן שי' נענה לבקשתם והכין שיחה חדשה כדי שהרבי יגיה אותה. חברי ה'וועד' כתבו לרבי שכעת יש כבר מנויים רבים שמקבלים את השיחות בכל שבוע וכעת חסרה שיחה לפרשת מקץ, ולכן הם מבקשים בשם כל המנויים שהרבי יואיל להגיה את השיחה המצורפת בזה, לתועלת הרבים.

הבקשה התקבלה והרבי הואיל להגיה את השיחה, לראשונה מזה כמה שנים שלא הגיה שיחות של 'לקוטי שיחות', לשמחתם הרבה של החסידים. היו עוד כמה שבועות שבהם הרבי הגיה שיחה חדשה באותה שנה.

בשלהי תשכ"ט ידעו חברי ה'וועד' שלא נשארו שיחות מוגהות להדפסה בשנה הבאה, כי כל השיחות המופיעות בארבעת כרכי ה'לקוטי שיחות' כבר הודפסו מחדש במהלך השנתיים האחרונות. שוב נקטו חברי ה'וועד' יוזמה נועזת והחליטו לבקש מהרב יואל כהן שי' שיכין כמה שיחות חדשות להגהת הרבי, כדי שהם יבקשו מהרבי שיסכים להגיה מחדש שיחה בכל שבוע.

היה להם ספק גדול האם הרבי ייאות למלא את הבקשה, אך התקווה היתה שכאשר יפנו אל הרבי בשם אלפי יהודים שמקבלים את השיחות בדואר – יש סיכוי שהבקשה תתקבל. כמו כן ביקשו חברי ה'וועד' מכמה מזקני החסידים, אנ"ש והשלוחים שיכתבו לרבי, לטובת אלפי לומדי השיחות מכל החוגים בכל קצווי תבל, כי הם מבקשים שהוא יחדש את הגהת ה'לקוטי שיחות', אך הרבי לא ענה לאף אחד מהם מאומה.

עדת החסידים צהלה ושמחה

ממשיך ומספר ר' מאיר זאיאנץ:

"לקראת ראש השנה תש"ל הגעתי שוב אל הרבי. ר' זלמן חאנין פנה אלי וביקש שאכתוב לרבי, בתור מי שהיתה לו הזכות לתרום עד עתה להדפסת השיחות, כי אני מבקש שהרבי יואיל להגיה את השיחות מכאן ולהבא, ואולי ממני תצמח הישועה.

מיד התיישבתי וכתבתי לרבי כי אני מבקש שהרבי יואיל להגיה את השיחות מכאן ולהבא. במכתבי הוספתי וכתבתי לרבי הצעה נוספת: עד אז הדפיסו את ה'לקוטי שיחות' במכונת אופסט פשוטה. כעת הצעתי לרבי שאתרום כסף לרכישת מכונת דפוס גדולה. כמו כן, כתבתי לרבי שאני מתחייב לתרום סכום של עשרת אלפים דולרים עבור הדפסת כל ה'לקוטי שיחות' לשנת תש"ל, סכום נכבד ביותר במושגי השנים ההן.

בעת שכל החסידים עברו לפני הרבי בערב ראש השנה ומסרו לידו הק' את הפ"נ שלהם, מסרתי לרבי את כל פרטי הצעתי ביחד עם הפ"נ שלי.

בעשרת ימי תשובה מסר ה'ועד להפצת שיחות' למזכירות עבור הרבי כמה שיחות חדשות שהרב יואל כהן שי' הכין עבור השבועות הראשונים של שנת תש"ל, כדי שהחומר יהיה מונח אצל הרבי, והרבי יוכל להתחיל לעסוק בהגהת השיחות השבועיות.

בשלב זה איש לא ידע עדיין האם הרבי ניאות לקבל את הבקשה. חברי ה'וועד' ניסו בדרכים שונות לברר מאחורי הפרגוד מה המצב, אך ללא הועיל. הרבי לא נתן שום סימן שיבהיר להם את כוונותיו.

חלפו הימים הנוראים, חלף חג הסוכות – ולאיש אין מושג מה יקרה עם הגהת ה'לקוטי שיחות'. ההפתעה הגדולה התרחשה בליל הושענא רבא: כאשר הרבי נכנס לבית המדרש הגדול לאמירת התהילים, עמד ר' זלמן חאנין ליד דלת הכניסה לבית המדרש, בקצה השביל שסידרו עבור הרבי לעבור בו. כשהרבי הבחין בו, הוציא מכיס הסירטוק שלו את השיחה המוגהת הראשונה לשנת תש"ל, מסר אותה לידי מזכירו הרב גרונר שי' ואמר לו: 'גיב זיי איבער' [=תמסור להם, היינו לחברי ה'ועד להפצת שיחות']. הרב גרונר מסר מיד את השיחה לידיו של ר' זלמן ועדת החסידים צהלה ושמחה. הרי לפנינו סימן ברור מאין כמוהו כי הרבי מקבל את ההצעה, וככל הנראה יתחיל מעתה להגיה מחדש את השיחות בכל שבוע!

ואכן, לשמחתנו הרבה כך היה. במשך כל שנת תש"ל הכין הרב יואל כהן שי' שיחות להגהה, והרבי הגיה שיחות שבועיות מידי שבוע בשבוע.

לקראת ראש השנה תשל"א, נסעתי שוב אל הרבי. בעת מסירת הפ"נים בערב ראש השנה, כשעברתי לפני הרבי ומסרתי לו את המעטפה עם הפ"נ שלי, פנה אלי הרבי לפתע ושאל: איז דער קאנטראקט מיט לקוטי שיחות דא? [=האם ההסכם עם ה'לקוטי שיחות' נמצא כאן (בתוך המעטפה)?]. מיד עניתי לרבי בחיוב, ועל פניו הקדושות ניכרה שביעות רצון רבה מכך שצירפתי את ההסכם לפ"נ שלי.

מאז, בכל שנה בעת שמסרתי לרבי את הפ"נ בערב ראש השנה, הייתי מצרף את ההסכם בקשר לתרומה שלי להדפסת ה'לקוטי שיחות' השבועי בשנה הבאה, והייתי מפרט את הסכום שאני מקבל על עצמי בשנה זו לתרום להדפסת השיחות".

הפסקת הגהת השיחות וחידוש ההופעה

בשנים הבאות זכיתי להתייחסויות רבות מהרבי בקשר להדפסת ה'לקוטי שיחות', אבל אני רוצה לספר כאן על מקרה אחד ומיוחד: בקיץ תשל"א קרא המזכיר הרב חדקוב לחברי ה'ועד להפצת שיחות' והודיע להם שבמשך החודשים הקרובים תיערך 'בחינה רוחנית' שלפיה יוחלט אם להמשיך בהגהת השיחות או לא. לאורך הקיץ נשלחה הודעה מפורשת בשם הרבי, כמה וכמה פעמים, שאם ה'בחינה הרוחנית' תיכשל - יפסיק הרבי להגיה את שיחותיו!

בעקבות ההודעה הדרמטית שלחו כמה מזקני החסידים מכתבים לרבי. במכתביהם תיארו את גודל מעלת ה'לקוטי שיחות', ושאלו את הרבי: איך אפשר להפסיק דבר כל כך טוב?!

בהתוועדות יום שמחת תורה תשל"ב הודיע הרבי בהתוועדות שהוא לא ימשיך בהגהת שיחותיו. הרבי התייחס בהרחבה לטענותיהם של החסידים במכתביהם ואמר שהם לא צריכים להסביר לו עד כמה ה'לקוטי שיחות' הם דבר טוב. "גם אני יודע עד כמה זה טוב", אמר הרבי, ”ואני יכול אף להוסיף על כך נופך שלי, והרי אדם חס על מעשי ידיו, אפילו בעניינים גשמיים, וכל שכן בעניינים כאלה. שהרי אני נוהג ללמוד את כל ה'לקוטי שיחות' מתחילה ועד סוף עם כל המראי מקומות לאחר שהן כבר מודפסות, בנוסף למה שהיה לפני ההדפסה... אני יכול להסביר את מעלת השיחות יותר מכל אחד אחר, שהרי אני התייגעתי עליהן עם ציוני כל המראי מקומות, ולכן מוסכם אצלי שזה דבר טוב ויקר".

”למרות כל זאת", אמר הרבי, "הרי מצד כמה סיבות התעוררו אצלי ספקות אם בכלל צריכים את זה ולכן העמדתי את הדבר לפני בחינה. הודעתי לפני כמה חודשים שעד שבת בראשית צריכה הבחינה להסתיים ומזה תהיה ההוראה האם עלי להמשיך בזה או לא. בדרך הטבע היו אמורים לציית להוראה, שהרי בדרך הטבע לא היה שום מקום לכך שלא יוכלו לפעול את העניין". כאן התבטא הרבי בביטוי מופלא: "מלמעלה לא הניחו להם לסיים את המלאכה – כדי שאני אלמד מכך את ההוראה למעשה עבורי".

ציבור החסידים ששמע את השיחה נותר בלב שבור למשמע הדברים, אך דברי הרבי היו החלטיים ונאמרו בנימה שלא הותירו מקום אף לתקווה קלושה כי השיחות יופיעו שוב בעתיד הקרוב. אמנם הרבי אמר שלכבוד האורחים שהגיעו לחודש תשרי הוא יגיה עוד 'ליקוט' אחד נוסף, ה'לקוטי שיחות' השבועי של פרשת בראשית, ואחר כך יפסיק להגיה שיחות. הרבי אף ביקש שלא יבקשו ממנו ולא יכתבו לו בקשות והפצרות בנידון זה, מאחר שהוא קיבל כאמור הוראה מלמעלה על כך.

אחרי שבת בראשית לא ידעו חברי ה'וועד להפצת שיחות' מה לעשות. הם החליטו אפוא לכתוב לרבי ולשאול: האם עליהם לסגור את המוסד? ומה עם אלפי היהודים בניו-יורק וברחבי העולם שמקבלים לביתם שיחה בכל שבוע?...

תשובת הרבי היתה קצרה וחד-משמעית: כמדובר בהתוועדות. ישאלו אצל הרבנים.

כלומר, בהתוועדות הבהיר הרבי שהוא קיבל הוראה מלמעלה בנידון זה, ולכן אין לו אפשרות להביע דעה בזה. עם זאת, הרבי הפנה אותם אל הרבנים המקומיים כדי לשאול בעצתם.

בהתחלה פנו חברי הוועד לכמה מזקני הרבנים החסידיים ושאלו אם יש מקום לפעול משהו לשינוי הגזירה, אך כולם אמרו להם שאחרי הדיבורים המבהילים שאמר הרבי בשמחת תורה, אין אפשרות לעשות שום דבר בנידון זה. לאחר מכן פנה ה'וועד' אל מרא דאתרא דקראון-הייטס הגרז"ש דבורקין ע"ה והוא פסק שעליהם להמשיך לעסוק בהפצת המעיינות ולהדפיס שיחות של הרבי. 'אם הרבי אינו מגיה את השיחות שלו', אמר להם הרב דבורקין, 'תדפיסו את השיחות הבלתי-מוגהות. ואם הרבי יכתוב לכם שאינו רוצה שידפיסו שיחות בלתי מוגהות, תכתבו לו שאדרבה, יואיל נא הרבי להגיה את השיחות, כי החסידים בכל העולם חייבים לדעת מה הרבי אומר!'.

חברי ה'ועד' כתבו לרבי על עצתו של הרב דבורקין, והרבי קיבל את הדברים והסכים שידפיסו את השיחות הבלתי מוגהות, אך הדגיש שחברי הוועד צריכים מצידם להתאמץ שהדברים יהיו מוגהים היטב על ידם ככל האפשר.

כך המשיך ה'וועד' לעסוק בהדפסת שיחותיו של הרבי, והפעם – שיחות בלתי מוגהות. וראה זה פלא: לאחר כל שבוע שה'וועד' הדפיס רשימת 'הנחה' של שיחה בלתי מוגהת, הרבי כתב תיקונים על ה'הנחה' והדברים נדפסו בחוברת של השבוע הבא, אם בתור 'השמטה' או בתור 'תיקון טעות'.

במשך כל זמן ההתרחשויות הנ"ל לא ידעתי מכל מה שאירע. ראיתי שבכל שבוע מגיעות אלינו שיחות של הרבי, ולא הבחנתי בכך שזה לא מוגה. עד שביום ראשון אחד, התקשר אלי השד"ר הרב יוסף ויינברג ואמר לי: הגעתי כעת מניו-יורק לפאולו. אני נמצא כרגע בשדה התעופה וברצוני להגיע אליך לארוחת בוקר. אמרתי לו: בכבוד רב.

כשישבנו ביחד, הוא אמר לי: מאיר, אויס שיחות! [=נגמרו השיחות]. נדהמתי ושאלתי: על מה אתה מדבר?! ואז סיפר לי ר' יוסל שהרבי דיבר במרירות על כך שהוא משקיע שש-שבע שעות בהגהת כל שיחה ולבסוף החסידים אינם הוגים בלימוד השיחות. בהתוועדות הרבי הודיע שהוא לא יגיה עוד את ה'ליקוטי שיחות' השבועיות, משום שהציבור איננו לומד את השיחות בעיון הראוי. ולכן, אמר לי הרב ויינברג, אני מודיע לך על כך – כדי שלא תתפלא על כך שמפסיקים לבקש ממך להשתתף בתמיכה בהדפסת ה'ליקוטי שיחות'.

אמרתי לו: "הרב ויינברג, כך אתה אומר. ואני אומר לך שעוד יצאו לאור שיחות שבועיות מוגהות מהרבי. ולא זו בלבד, אלא זה עוד יגדל ויתרחב".

הרב ויינברג הביט עלי במבט תמה, והגיב בביטול: ”כנראה אינך קולט מה משמעות ההודעה של הרבי, משום שלא נכחת באותה התוועדות ולא שמעת איזה דיבורים קשים דיבר הרבי על כך שלא הוגים כראוי בשיחות שלו. אני, שכן נכחתי שם, אומר לך בוודאות: לפי טון הדיבור של הרבי, נראה לי שזוהי החלטה סופית שאין שום סיכוי שתשתנה. כשיצמחו שערות על כף ידי, הרבי ישוב להגיה את השיחות...", סיים הרב ויינברג את דבריו. אבל אני שוב דיברתי במלים נחרצות והחלטיות, ואמרתי לו בביטחון מוחלט שהרבי בוודאי ישוב להגיה את השיחות. ובכל זאת, בסיומה של השיחה בינינו, הבנתי מדברי הרב ויינברג שהעניין רציני מאוד.

העניין כאב לי מאוד והחלטתי לעשות מעשה נחרץ, לנסוע מיד לניו יורק. מיד כשהגעתי לניו יורק, נסעתי ישירות מנמל התעופה לקראון-הייטס. ניגשתי אל ר' זלמן חאנין, חבר ה'ועד להפצת שיחות', וביקשתי ממנו שיסביר לי מה קורה. הוא סיפר לי בהרחבה על השיחה של שמחת-תורה בנוגע להפסקת הגהת ה'לקוטי שיחות', ועל הוראתו של הרב דבורקין. הוא הסביר לי שכעת מדפיסים שיחות בלתי מוגהות, וכי הוא מקווה שבמשך הזמן תתבטל הגזירה.

אמרתי לו: תתיישב מיד עכשיו ותקליד במכונת הכתיבה שלך את המכתב שלי אל הרבי, כדי שהרבי ישוב להגיה את השיחות. ואני מבקש ממך שתקליד בדיוק את מה שאני כעת עומד להכתיב לך, ואל תיבהל מנוסח הדברים כי זה לא מכתב ממך לרבי אלא ממני, אתה רק תנסח את המכתב.

ר' זלמן נרתע לרגע ושאל אותי מה אני מתכונן לכתוב לרבי, ואמרתי לו שיכתוב בשמי כך: "הרי הרבי יודע שאני סוחר, ואינני יודע שום עניינים. יש לי הסכמים עסקיים עם סוחרים ואני יודע שאצל כל הסוחרים נהוג שכל הסכם הוא תקף ומחייב את שני הצדדים. לי יש הסכם עם הרבי. ההסכם הוא שאני אתן תרומה עם הקדשה והרבי יגיה את השיחות. בהסכם לא דובר על תקופה מוגבלת שלאחריה הוא ייפסק, ולכן ברור שהוא אמור להימשך לאורך ימים ושנים טובות. בשעתו הרבי הציע לי שאשמור אצלי העתק מההסכם, אבל ויתרתי על כך. כעת אני מבקש, בתור אחד משני הצדדים החתומים על ההסכם, שהרבי יקיים את ההסכם וימשיך הלאה להגיה את השיחות, ובכך ייעתר לבקשתם של אלפי חסידים המתחננים שהרבי ישוב להגיה את השיחות".

ר' זלמן אמר לי שהוא פוחד לכתוב לרבי דברים כאלה, אבל אמרתי לו: איזו סיבה יש לך לפחד? הרי אני אחתום על המכתב, ולא אתה. בסוף ר' זלמן הסכים וכתב את המלים האלה שביקשתי ממנו לכתוב בשמי לרבי. גם אני מצידי הייתי זקוק ל'מסירות נפש' גדולה כדי לכתוב כך לרבי, אבל החלטתי לעשות זאת כדי שנזכה שה"ליקוטי שיחות" ימשיכו לצאת לאור והדבר לא ייפסק, חלילה וחס.

אחרי שר' זלמן חאנין סיים להקליד את הדברים במכונה שלו, הוא שוב נבהל למקרא הדברים ואמר לי: "מאיר, אולי אתה לא יודע איך כותבים לרבי? אולי כדאי שאנסח את הדברים בצורה קצת יותר עדינה?". אמרתי לו: "לא, תכתוב בדיוק מה שאמרתי".

לא היתה לו ברירה. הוא כתב, אני חתמתי ומיהרתי למסור את המכתב לידי המזכיר ר' לייבל גרונר.

כעת כולנו חיכינו בציפייה ולא ידענו אם הרבי יקבל את בקשתי. חברי הוועד חיפשו איזה סימן מהרבי כדי להיאחז בו, והדבר היחיד שנתן לי ולהם אמונה חזקה שהרבי יקבל את בקשתי היתה תשובתו של הרבי אלי על מכתבי: אזכיר על הציון לכתיבה וחתימה טובה. אמנם הרבי לא התייחס במפורש לבקשתי, אבל עצם הדבר שהרבי ענה לי ב'אזכיר על הציון' נתן לנו תקווה חזקה שבסופו של דבר הרבי יקבל את בקשתי.

בינתיים לא שמענו שמץ של מידע האם הרבי מגיה את השיחות, או לא. עברו הימים הנוראים של תשרי תשל"ג, עברו ימי חג הסוכות, והחששות המשיכו ללוות אותנו במשך כל אותו חודש תשרי.

לקראת סיום החג, בעת חלוקת 'כוס של ברכה' במוצאי שמחת תורה, בשעה שחברי ה'וועד להפצת שיחות' ניגשו אל הרבי, חלף חיוך קל על פניו הק'. הרבי מזג לכל אחד ואחד מהם 'כוס של ברכה', ואחר כך נתן לר' שלום יעקבסאן מהנהלת ה'וועד' בקבוק 'משקה' ואמר: דאס איז פארן גאנצן ועד [=זה בשביל כל ה'וועד'].

מיד לאחר מכן התקשר אלי ר' זלמן ובישר לי את הבשורה המשמחת. היה ברור שהרבי קיבל את בקשתי. ואכן, עוד באותו שבוע הגיה הרבי את ה'לקוטי שיחות' לפרשת בראשית ומאז התחדשה הגהת השיחות בכל שבוע. וכך, שבועות אחדים בלבד לאחר שמכתבי נכנס אל הרבי, זכינו לחידוש הופעת השיחות המוגהות... בשבילי זה היה העונג הגדול ביותר שייתכן שבזכותי הרבי חידש את הגהת השיחות!

'להדפסת השיחות צריך לתת, לא לבקש!'

עוד על החשיבות הגדולה לצד הזכות הגדולה שהרבי ראה בהדפסת ה"לקוטי שיחות", מוסיף ומספר הרב מאיר זאיאנץ:

במהלך השנים תשל"ג-תשל"ד התחתנו חמשת חברי ה'וועד להפצת שיחות', והתחלנו לחשוב על כך שצריכים לסדר להם משכורת נורמלית עבור עבודתם בעריכת ה'לקוטי שיחות השבועי. כך גם לגבי שאר העוסקים במלאכת ההדפסה וההפצה של ה'ליקוטי שיחות'. עד אז עבדו כולם ללא תשלום, בהתנדבות מלאה, כי לא היו צריכים לפרנס משפחות. אבל כעת, כאשר לכל אחד יש ריחיים על צווארו, נוצר הכרח לשלם להם על עבודתם.

כאשר ר' זלמן חאנין פנה אלי והסביר לי את המציאות החדשה, הבהרתי לו שעם כל הרצון הטוב מצידי, גם העזרה שאני יכול להושיט היא עד גבול מסוים. ידעתי שנכון לאותה שעה נפלה בחלקי הזכות להיות התורם היחיד עבור הדפסת ה'לקוטי שיחות' (מלבד כמה חסידים שתרמו הקדשות למספר מוגבל של עותקים בכל שבוע), אבל אין הקומץ משביע את הארי.

לכן הצעתי לו את ההצעה הבאה: באחד מימי ראשון בבוקר, יום המנוחה של אנשי העסקים בברזיל, אני אארגן מסיבה בביתי ואזמין אליה כעשרים אנשי עסקים, סוחרים שיש לי איתם קשרים טובים. אני אודיע להם מראש שהמסיבה כולה היא קודש למען הדפסת ה'לקוטי שיחות' של הרבי, במטרה לגבש גרעין קבוע של תורמים שישתתפו בהוצאות הכספיות של ה'ועד להפצת שיחות' שהולכות וגדלות משבוע לשבוע.

הרעיון שלי היה שכל אחד מהמשתתפים יצטרך לתרום לפחות עשרת אלפים דולר כדי להשתתף במסיבה, וכל המוסיף מוסיפין לו. כך נוכל בעזרת השם להגיע לבסיס כלכלי איתן של מאתיים אלף דולר לשנה, וכך יוכלו האברכים העוסקים בעבודת הקודש של עריכת והדפסת השיחות של הרבי להמשיך לעבוד מתוך מנוחה ושלווה.

דיברתי גם עם אחיי הרבנים וכולם הסכימו לעזור לי בארגון המסיבה, כך שתתקיים בכבוד הראוי.

בהמשך לכך ביקשתי מר' זלמן שיטוס לשם כך לברזיל, ואני אציג אותו בפני הנאספים בתור מנהל המוסד 'ועד להפצת שיחות', שהגיע במיוחד כדי לתאר להם את עבודת המוסד ולהסביר להם את גודל הזכות הטמונה בהדפסת השיחות של הרבי.

בהתחלה ר' זלמן טען שהוא אינו דרשן, ובוודאי שאין לו ניסיון בנאומים לפני אנשי עסקים, שמטרתם גיוס כספים. אבל אני ואחיי חשבנו אחרת ואמרנו לו שרק אם יבוא למסיבה, תהיה תועלת בקיומה.

ר' זלמן העביר אפוא את ההצעה שלי לרבי ושאל האם הרבי מאשר את התוכנית לארגן מסיבה לטובת ה'ועד להפצת שיחות' והאם עליו לנסוע ולהשתתף במסיבה.

מיד למחרת מסר המזכיר לר' זלמן שתשובת הרבי היא חיובית, שתהא הנסיעה בשעה טובה ומוצלחת. שמחתי מאוד לשמוע שהרבי מרוצה מהרעיון שלי, וחיכיתי בקוצר רוח לקראת המסיבה.

ר' זלמן היה אמור לטוס מניו-יורק לפאולו במוצאי שבת-קודש. זה היה בתקופת החורף של ניו-יורק והטיסה נועדה להיות בחצות הלילה.

פתאום, במוצאי שבת קודש, שעות אחדות לפני הטיסה, קיבל ר' זלמן שיחת טלפון מהרב חדקוב בעצמו. הוא פנה אליו בנימוס רב וסיפר לו שבאופן יוצא מן הכלל הרבי קרא לו להיכנס אל הקודש פנימה במוצאי שבת והורה לו שיטלפן אליו ויאמר לו שהרבי מבקש שיבטל את הטיסה שלו ולא ייסע לברזיל כמתוכנן. הוא הוסיף ואמר כי הרבי מבקש שר' זלמן יקבל את ההודעה 'בשמחה ובטוב לבב'.

ר' זלמן ההמום צלצל אלי מיד וסיפר לי על המסר הטלפוני שקיבל זה עתה מהרב חדקוב בשם הרבי.

ברגע הראשון יצאתי מהכלים מרוב תדהמה: הייתכן?! הרי הכל כבר מסודר, מוכן ומזומן לקראת המסיבה. כבר הוזמנו אנשים חשובים, ואיך אפשר כעת לטלפן לכולם ולבטל את כל המסיבה?!

ר' זלמן ניסה לומר לי שהרבי אמר שאפשר להסתדר בלעדיו ושאין צורך לבטל את המסיבה בגלל זה, אבל אני ואחיי סברנו שאין טעם בקיום המסיבה ללא נוכחותו של מנהל הוועד ובאמת היינו צריכים לבטל את הכל.

כך התפוגג לו החלום היפה שחלמתי על הקמת גרעין של בסיס כלכלי לטובת ה'וועד', וכמעט שהמאורע כולו נשכח מלבי.

חלפו מאז כחודשיים. ערב אחד עמד ר' זלמן עם אחי ר' מרדכי ע"ה ליד מדרגות הכניסה של בניין 770 בשעה שהרבי עמד לנסוע לביתו. כשהם ראו את הרבי יוצא מהדלת הראשית של 770, זזו הצידה בתגובה אינסטינקטיבית כדי שלא לעמוד בדרכו של הרבי.

כשהרבי עבר וראה אותם עומדים בצד, פנה אליהם ושאל אותם כשחיוך רחב נסוך על פניו הק': וואס הערט זיך? [=מה נשמע?].

אחי ר' מרדכי ע"ה הרגיש שזוהי עת רצון והחליט שזו הזדמנות להפנות שאלה אל הרבי. הוא פנה אל הרבי ושאל מדוע הרבי לא הסכים שר' זלמן ייסע לברזיל לטובת המוסד 'ועד להפצת שיחות'.

ענה לו הרבי על אתר: אויף ליקוטי שיחות דארף מען געבן געלט, און ניט בעטן געלט. ליקוטי שיחות איז א ענין וואס באלאנגט צו יחידים, און עס איז ניט קיין ענין צו מאכן דערפון א טומל [=עבור ה'לקוטי שיחות' צריכים לתת כסף, לא לבקש כסף. (התרומה עבור) 'לקוטי שיחות' הוא עניין השייך ליחידים, זה לא עניין לעסוק מזה 'רעש'].

אחי ר' מרדכי ע"ה אזר אומץ בנפשו ואמר שוב לרבי: אבל הרי צריכים לייצר את אותם יחידים!

ענה לו הרבי: די יחידים וואס מען דארף זיי אויפמאכן – דארף איך ניט זייערע געלט! [=אותם יחידים שצריכים לייצר אותם – אינני זקוק לכספם!]. הרבי סיים באיחול 'ערב טוב' ונכנס למכוניתו.

אחי ר' מרדכי ע"ה ויבלח"ט ר' זלמן שי' יצאו מכליהם! ביטויים מופלאים כאלה הם לא שמעו מעולם מהרבי! מיד הלכו שניהם למשרד של ה'ועד' וצלצלו אלי כדי למסור לי מה שאירע זה עתה כשעמדו בחוץ ומה שהרבי אמר להם.

כששמעתי את הדברים, אמרתי מיד לר' זלמן: אני מאושר מכך שזכיתי להימנות על אותם יחידים שלא צריכים לייצר אותם ושהרבי מוכן לקבל את התרומות שלי. אשריי ומה טוב חלקי שזכיתי להיות האיש שנטל חלק בראש ביוזמה המחודשת שבזכותה הרבי התחיל להגיה את ה'לקוטי שיחות' בכל שבוע. כדאית היתה כל ההשקעה העצומה שהשקעתי בהכנת המסיבה, וכדאית היתה אף כל עגמת-הנפש שסבלתי מכך שהמסיבה בוטלה – רק כדי לשמוע את המלים הללו שהשמיע הרבי...

עם זאת, עלי להזכיר לטובה את מאמציו של אחי ר' לייבל שיחי' שהתמסר בעצמו להסביר לכמה אנשים את גודל החשיבות שבהדפסת ה'לקוטי שיחות', ועשה זאת באופן שקט מכובד ובלי רעש, כרצון קודשו של הרבי.

אזכיר כאן כמה מהחשובים שבהם: מר משה וואלדער, מר פינצי, מר פיצ'אטא, ר' מאיר פערל ועוד. גם על אחינו ר' ישראל שיחי' הוא השפיע עד שנתן בשעתו סכומים גדולים להדפסת ה'לקוטי שיחות'. חשוב להזכיר גם את הרה"ח ר' חיים לפידות מארגנטינה שנתן סכומים גדולים, ועד היום הוא מהתומכים הראשיים בהדפסת ה'לקוטי שיחות', וכן את מר זאב שלום הלוי הורוביץ שי' שנותן עד היום סכומים גדולים להדפסת ספרי ה'לקוטי שיחות' בכל שנה.

לפי ההשגות של הרבי

באחת משנות הלמ"דים, עברתי לפני הרבי בעת מסירת הפ"נים בערב ראש השנה. כשמסרתי את מעטפת הפ"נ עם ההסכם, הרבי שאל אותי האם ההסכם עם 'לקוטי שיחות' נמצא כאן ועניתי שכן. הרבי שאל אותי: לויט מיינע 'השגות' [=(האם זה) לפי ה'השגות שלי?...] מה יכולתי לענות? הגבתי אפוא בחיוך. אבל הרבי לא חייך, אלא אמר לי כך: גיי אריין אין בית המדרש, שרייב איבער דעם קאנטראקט און קום צוריק פון דעם זייט, און איך וועל נעמען ביי דיר דעם פ"נ מיט'ן קאנטראקט! [=היכנס לבית המדרש, תכתוב מחדש את ההסכם, ותחזור מהצד הזה (כלומר, שלא אצטרך להמתין מחדש שעות ארוכות בתור אלא אכנס מהכיוון שכולם יוצאים מהתור), ואקבל ממך את הפ"נ עם ההסכם!].

הייתי נרעש ומרוגש לחלוטין. היום ערב ראש השנה, יום רציני מאוד עבור הרבי - ובאמצע מסירת הפ"נים של אלפי יהודים מתפנה הרבי לעסוק בנושא ההסכם שלנו על ה'לקוטי שיחות', כאילו אין לו כעת דבר אחר בעולמו אלא הדפסת ה'לקוטי שיחות' לשנה הקרובה!

נכנסתי לבית המדרש, כתבתי מחדש את ההסכם כשאני מוסיף סכום נכבד למיטב הבנתי – ולאחר מכן ניגשתי ומסרתי את הפ"נ עם ההסכם המחודש. כשהרבי ראה אותי, חייך ושאל: הכל בסדר? עניתי בחיוב ואמרתי שהוספתי על הסכום, והרבי איחל לי שנה טובה ומתוקה.

בצום גדליה בבוקר הודיע לי המזכיר הרב גרונר שיצא עבורי מענה מהרבי על ההסכם שמסרתי לו בערב ראש השנה, וזה לשונו הק': לא זהו אבנא דמתגושש בי'.

כלומר, המדרש אומר שהדרך לבדוק את כוח גבורתו של האדם הוא לפי כובד האבן שהוא מסוגל להרים, והרבי כתב לי שלפי הכוחות שלי, היה עלי 'להרים אבן כבדה יותר', כלומר: לתרום סכום גבוה יותר.

מענות עידוד וברכה

במהלך השנים זכה הרב מאיר זאיאנץ לקבל מענות קודש רבים של עידוד וברכה בפועלו הגדול למען הדפסת ה'ליקוטי שיחות'. לפנינו מענה מיוחד שכתב הרבי אודותיו:

חושב אני על-דבר זכותו הכי גדול אשר זכה להפיץ המעיינות חוצה בחוגים אשר לולא הוא מי יודע מתי היו מגיעים שם.

בכ' אלול תש"נ כתב הרבי אל הרב זאיאנץ, לאחר מסירת כרך חדש של 'לקוטי שיחות' שנדפס אז:

אזכיר על הציון למשאלות לבבו לטובה, כולל ג"כ שידפיס עוד ספרים כאלו ומתוך שמחה וטוב לבב, ופרנסה בכבוד ובהרחבה, און נאך בעסער און מער ווי געווען [=ועוד טוב יותר והרבה יותר מכפי שהיה].

הדפסת "ספר השיחות"

ברוך השם תרמתי להדפסת ה'לקוטי שיחות' במשך כל השנים וזכיתי להפיץ את תורת הרבי בעולם כולו בצורה שלא היה לה אח ורע. בכל שנה הייתי נכנס אל הרבי והרבי היה נותן לי ברכות נפלאות. ברור לי שאחת הסיבות העיקריות לכך שזכיתי לקבל מהרבי קירובים נפלאים אלו, היא בגלל הזכות שזכיתי לה בהדפסת השיחות.

החל משנת תשמ"ח, בעקבות הסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא ע"ה, נהג הרבי להתוועד בכל שבת קודש ובעקבות כך נדפסו עשרה כרכים של "ספר השיחות" מהשנים תשמ"ז-תשנ"ב, שהן שיחות שהוגהו על ידי הרבי. המשכתי לתרום גם להדפסת "ספר השיחות", כפי שתרמתי בשביל ה"לקוטי שיחות". בכל פעם שנודע לי ש"ספרי השיחות" או ה"לקוטי שיחות" אזלו מהשוק, ביקשתי שידפיסו עוד 5,000 עותקים. כך זה הולך ונמשך גם כיום.

אין לי ספק כי כל הברכות הגדולות והקירובים הנדירים שזכיתי לקבל מהרבי – הכול בזכות חלקי בהדפסת ה'ליקוטי שיחות'. זכות גדולה זכה דורנו, בו האיר וזרח האור הגדול של ט"ל כרכי ה'ליקוטי שיחות' שהגיה כ"ק אדוננו מורנו ורבינו זי"ע. תפילתי ובקשתי כי הזכות הגדולה שזכיתי בעניין זה – תעמוד לי ולזרעי זרע עד עולם".