למען האמת, קשה עליי מלאכת הכתיבה בשעות קשות אלו, בהן העיר לוד, עיר מגוריי מזה למעלה מחמישים שנה, נמצאת במצב בעירה שיצא מכלל שליטה. כוחות משטרה וצבא מפטרלים ברחובות העיר, מסוקים חגים מעלינו ופיצוצי הדף ויריות נשמעים מכל עבר. אווירת מלחמה.

אני רואה את התמונות הקשות ושומע את הקולות וליבי נחרד. לא לעת כזאת פיללתי, גם לא בחלומותיי הגרועים ביותר. מדובר בסיוט הגרוע ביותר בהתגלמותו.

כל מי שגדל בשכונת חב"ד (הרכבת) בלוד, יוכל לספר על המרקם המיוחד של יחסי הידידות בנינו לבין שכננו הערבים מעבר לפסי הרכבת, כשהכל היה פשוט ותמים יותר.

כשאני מתכוון לשכנות טובה, אני באמת מתכוון לכך. לכך שמוכתרים וראשי חמולות היו מסבים איתנו יחד בשכונת חב"ד לשולחנות של שמחות בבתינו, כשאנחנו מכבדים האחד את השני וחיים זה לצד זה בכבוד הדדי אמיתי. 

אין לי מושג מה גרם להתנפצות הזאת, אבל המראות קשים. בתי כנסת נשרפים בזה אחר זה, ספרי תורה וספרי קודש מחוללים והלב נקרע וממאן להאמין שאכן כך קורה בפינת החמד שטיפחנו יחד במשך שנים.

האחריות ללא ספק מונחת לפתחי המנהיגים הרוחניים, שצריכים לעצור את אותם פורעים בגופם ולומר להם – עד כאן! די! הרי בעוד כמה ימים, כשוך המהומות, נצטרך לחזור ולחיות יחד כבעבר. הרי אנחנו לא הולכים להיעלם מכאן, וגם הם לא ייעלמו. מה נאמר ומה נדבר אז? את האנרגיות האלה חייבים לתעל לפיוס ולדיבור נכון ומרגיע של כל הצדדים המעורבים.

יש בי התחושה שהאש מתקלחת בתוך הרשתות החברתיות בקרב צעירים שמחפשים פורקן נואש לתחושותיהם. בטוחני שרוב מוחץ של הציבור הערבי בעיר לוד מעוניין בשקט ובשלווה, בחיי רוגע ובפרנסה וכלכלת בני משפחותיהם ללא פחד ותחושת חוסר אונים.

לפני כחמישים שנה, נשלחו מספר משפחות של חסידי חב"ד על ידי הרבי מליובאוויטש ליישב את העיר לוד. המשפחות הללו הגיעו לכאן ומצאו מדבר שומם, כשהם נוטעים עצים ובונים בנייני ומגורים לעשרות משפחות של עולים, מרוסיה וגרוזיה ומתימן וממרוקו, כור היתוך ישראלי-יהודי מובהק, בעמל גדול ובעיקר, באמונה גדולה, כי כאן בעיר הזאת ימצאו את עתידם הבטוח.

זו לא מליצה או דימוי מוגזם. באמת שהיו פה ימים אחרים. לשם אנו צריכים לשאוף ולכסוף, לימים בהם לחצנו יד האחד לשני והתעניינו האחד בשלום השני מתוך ידיעה ברורה כי גורלנו המשותפים שזורים זה בזה.

אנו מצויים בערב חג השבועות, החג שהפך אותנו לעם – החג בו קיבלנו את התורה. מאידך, שכנינו המוסלמים סיימו זה עתה את חודש הרמדאן. זה כל כך עצוב ומיותר, שדווקא כעת, אנחנו נותנים למראות הללו להרוס לנו את אווירת החג. 

היהודים צריכים להרגיש בטוחים ומוגנים על אדמתם, ושכנינו הערבים ראויים גם הם לשקט ושלווה. אני לא רואה סיבה אמיתית לכאוס הזה. אפשר וצריך לעצור את זה, לפני שיהיה מאוחר מידיי. 

אני קורא למנהיגי הציבור הערבי בעיר לוד ובכל הערים המעורבות – לשים את משימת הרגעת השטח בעדיפות ראשונה. אסור שיישפך דם ברחובותינו. א-ל אחד לנו ואסור לנו לחלל את כבודו. כל מה שקדוש הרי הוא מובדל, וכזה הוא צריך להישאר – מחוץ למערכה הזאת, יהיה אשר יהיה.

אנא מכם, בואו נתעשת בטרם יהיה מאוחר. קחו אוויר וחישבו על כך שמחד, כל צעד נואש של אלימות רק יזמין אלימות נוספת מכל הצדדים. ומאידך, כל צעד נכון של רגיעה ופיוס יזמין רגע נוסף שכזה עלינו, והשלום והאחווה יחזרו לשכון בנינו.