בשבוע האחרון התפרסם והופץ מכתב של הרבי, המתייחס למותה של אישה צעירה במהלך מסיבת סיום כתיבת והכנסת ספר תורה – מנקודת מבט יהודית-תורנית-אמונית.

סיבת הפרסום היא כמובן האסון הנורא והבלתי נתפס בהדלקה במירון. אז נכון אמנם שאין להשוות בין ממדי הטרגדיה במירון לממדי אסונה של אותה אישה יחידה, אך קיימת נקודת השקה בולטת בין שני האסונות והיא העובדה שמות האישה אירע בעיצומו של מעמד יהודי קדוש ונשגב.

המכתב צוטט במקומות שונים באופן חלקי, והנני להביאו כאן במלואו, על כל סעיפיו (מתוך 'ליקוטי שיחות' כרך לה, עמ' 345 ב'הוספות' ו'תורת מנחם – מנחם ציון' כרך ב עמ' 566) – משום שתוכנו מחזק מאוד ופוקח עיניים.

את המכתב אציג ככתבו וכלשונו (למעט פתיחת ראשי תיבות), באותיות מודגשות, כאשר בין סעיף לסעיף אנסה להציע דברי פירוש וניתוח קצרים (זאת כמובן בהתאם לקוטן דעתי והשגתי).

•

שלוש שאלות

מכתבו של השואל לא נמצא לפנינו (שכן הוא אינו מופיע במקורות דלעיל), אך מתשובת הרבי עליו ניתן להבין את עיקריו:

הכותב הוא יהודי (תושב חו"ל) אשר אירח בביתו מעמד של סיום כתיבת והכנסת ספר תורה. באותו מעמד נכחה בין השאר אישה צעירה שככל הנראה סבלה עוד קודם לכן מבעיה בריאותית, ובעיצומו של האירוע החגיגי היא חשה ברע (התקף לב?) ולמעשה נפטרה מיד. במקום נכח רופא יהודי שניסה להצילה ובמקביל הוזעק אליה אמבולנס. אלא שכל מאמצי ההחייאה עלו בתוהו. האסון הפתאומי, כך נראה, קטע את המסיבה ודחה למועד אחר את הכנסת הספר לבית הכנסת.

מארח החגיגה ההלום והמיוסר פנה במכתב אל הרבי ושאל שלוש שאלות:

א) איך ייתכן שבעיצומו של מעמד קדוש ונשגב כל כך יפקוד את אחד המשתתפים אסון שכזה, ב) כיצד לנהוג בספר התורה (מתי ולהיכן להכניסו), ג) איך עליו לפרש (מבחינה אמונית) את העובדה שהאסון התרחש בין כותלי ביתו; האם יש בכך מסר שמימי רע בעבורו.

נראה גם כי הקושיות הללו לא היו מנת חלקו של הכותב לבדו, אלא של עוד אנשים אשר הוא, במכתבו, שימש להם פֶּה.

הרבי משיב על שאלותיו באופן סדור, מקורי ואף מרגש.

•

סיבות או נסיבות

התשובה על השאלה הראשונה בנויה מחמישה סעיפים, כאשר סעיפים 1), 2) ו-3) מפרטים כמה הנחות יסוד שרק לאחריהן אפשר להתקדם אל שלב ההסבר.

א. 1) אי אפשר לנברא (שהרי הוא גבולי) לדעת כל טעמי הבורא (שהוא אין סוף) – ואפילו לא מקצתם, לולא שהבורא עצמו אמר לו לחפשם בתורה הקדושה (לשון הוראה).

הנחת יסוד מס' 1: מעצם היותנו "נבראים", וככאלה אנו הלוא מוגבלים, אין לנו הכלים והיכולת לתפוס ולהבין את כל סיבותיו וטעמיו של ה"בורא", שהוא אין סופי ובלתי מוגבל. הפער בין מחשבת הבורא לבין שׂכלנו הדל הוא אפוא מובנה ובלתי ניתן לגישור ("כי לא מחשבותיי מחשבותיכם").

למעשה, מוסיף הרבי וכותב, אפילו "מקצת" טעמי הנהגת ה"בורא" לא היינו מסוגלים להבין, אילולא היה הקב"ה בכבודו ובעצמו מצווה אותנו בתורתו הקדושה (ו"תורה" היא מלשון "הוראה", כלומר הנחיה מחייבת הקוראת לפעולה) – לנסות להשיג ולהבין את מה שבכוחנו לתפוס, ולוּ גם אם במידה חלקית.

הדברים אמורים, לכאורה, הן כלפי הבנת ציוויי ה' בתורה (וכדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' על הפסוק "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה") והן כלפי אופן הנהגתו את העולם. "הודיעני נא את דרכיך", מבקש משה רבנו מאת ה'; "דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני", פונה דוד המלך לקב"ה. ובספר יחזקאל מבקש הנביא, בעזרת הצגת אופן הנהגת ה' את עולמו וברואיו, לסכור את פי הטוענים בהתרסה, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".

הקב"ה נתן לנו אפוא רשות ויכולת לנסות להבין "מקצת" טעמיו, אך לא את כולם. וכבר אמר שלמה המלך החכם מכל אדם, "כל זֹה ניסיתי בַחכמה, אמרתי אחכָּמה והיא רחוקה ממני". 

2) על פי תורה – אי אפשר שתבוא רעה מתורה ומצוות הבורא (כולל – מספר-תורה שלו), כי אם, אדרבא, על ידי זה נמנעה רעה.

הנחת יסוד מס' 2: מנקודת מבט תורנית אמונית, אומר הרבי, לא ייתכן שיהודי יעסוק בתורה ובמצוות וכתוצאה מכך (או אפילו תוך כדי עיסוקו בזה) יארע לו דבר רע. בהקשר זה ניתן לצטט, בין השאר, את הפסוקים "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" ו"ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו – לטוב לנו כל הימים". וכן את מאמר חז"ל, "שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

יתר על כן (מוסיף הרבי): כאשר יהודי עוסק במצווה, הרי זה בהכרח מטיב איתו וחוסך ממנו דברים רעים שייתכן וכבר נגזרו עליו או שעמדו להיגזר עליו.

3) לכל אחד ואחד נקצב משך חייו עלי אדמות (ורק על ידי פעולות נמרצות — אפשר להאריכו או לקצרו חס ושלום (על ידי עבירות גדולות וכיוצא בזה)).

הנחת יסוד מס' 3: אורך חיי האדם הוא דבר שנקבע ונקצב מראש מלמעלה, והוא איננו קשור ומותנה בנסיבות מותו בפועל. הווי אומר, כאשר אדם מוצא את מותו בדמי ימיו, בתאונת דרכים או במחלה וכיו"ב, אין הפירוש שהתאונה או המחלה הן סיבות המוות, אלא בדיוק להפך, קִצבת החיים בידי שמים היא-היא שגרמה לאותן נסיבות (תאונה, מחלה ושאר כיו"ב) שבהן אותו אדם מת בפועל.

כדי לחדד את המסר שהדברים קבועים וקצובים מראש, מוסיף הרבי וכותב, כי דרושה "פעולה נמרצת", כלומר משהו יוצא דופן בעוצמתו, כדי לגרום לקב"ה (כביכול) לשנות את כוונתו המקורית בקשר למספר שנות חיי האדם. ועניין זה יכול לעבוד לשני הכיוונים – תיתכן "פעולה נמרצת" חיובית אשר תאריך את חיי האדם, ותיתכן גם "פעולה נמרצת" ("עבירה גדולה"!) שתקצר את חיי האדם (לאחר שכבר נקצבו).

•

הפיכת הקערה על פיה

4) על פי כל הנ"ל יש לומר בדרך אפשר – לולא ההזמנה דהנפטרת עליה השלום לחגיגת הספר­תורה — הייתה נמצאת בהתחלת אַטאַק האחרונה שלה – בסביבה שונה לגמרי: ברחוב, או בבית נכרים, על כל פנים – זרים, שלא בנוכחות רופא וידיד ודתי ושברגעים האחרונים שלה שמעה דברי עידוד וראתה פנים דבני ישראל ודידידים וכו'. – והאפשר לשעֵר 1) החילוק בין ב' המצבים? 2) כמה לעֶבּט איבּעֶר בן אדם בכל רגע ורגע דרגעיו האחרונים, ובפרט – צעירה, דתיה, ובחג דזמן מתן תורה?!

כאן עובר הרבי לשלב 'המתקת' המאורע. הרבי איננו מספק הסבר ברור וחד משמעי לאסון, שהלוא הוא עצמו הבהיר קודם לכן, כי "אי אפשר לנברא לדעת כל טעמי הבורא". אף על פי כן הוא מנסה (כאמור) להמתיק במעט את הדברים ולהציע לאסון פרשנות מרככת ומנחמת, "בדרך אפשר" בלבד:

ימיה של האישה הצעירה הנ"ל נקצבו בידי שמים ומראש נגזר עליה למות ביום שבו היא מתה. שאלה אחת בלבד נשארה פתוחה – שאלת הסביבה והאווירה. האם פטירתה תארע תוך כדי הליכה סתמית ברחוב ואולי בהיותה בבית נָכרים (אנשים שאינם מבני ברית או למִצער אנשים שהם 'נָכרים' וזרים לה) או כפי שהדבר אירע בפועל. בפועל, בזכות הזמנתה להשתתף במעמד סיום והכנסת ספר התורה, היא לקתה בהתקף ("אַטאַק" ביידיש) ונפטרה בהיותה מוקפת בפנים יהודיות, דתיות וידידותיות, ואף בנוכחות רופא. כלום אפשר בכלל להשוות מוות בסביבה קרה ומנוכרת, לפטירה בסביבה עוטפת ומעודדת דוגמת זו שהיא חוותה?! הלוא כל אחד מבין את עוצמת חוויית החיים ("לעֶבּט איבּעֶר" ביידיש) ברגעי חייו האחרונים של אדם. ובפרט כשמדובר על מוות אסוני של אישה צעירה ודתייה. (את המשפט "ובחג דזמן מתן תורה" לא זכיתי להבין. אפשר שזוהי דרכו הפיוטית של הרבי לתאר את מעמד סיום כתיבת ספר התורה. ואולי כל המאורע התרחש במועד הסמוך לחג השבועות.)

במילים אחרות, הרבי הופך את הקערה על פיה ומסביר: העובדה שהמוות אירע במעמד קדוש ונשגב איננה חלק מהטרגדיה (שהייתה כבר כתובה ומוכתבת מראש), אלא בדיוק להפך – היא דווקא 'ממתיקה' את הטרגדיה ומחזקת את הכרת התודה על החסד והרחמים שהקב"ה נטה לנפטרת ברגעי חייה האחרונים.

5) על פי תורת הבעש"ט – אפשר דאחד הטעמים האמתיים שעוררו מן השמים את מר ז. שיחיה לנדב ספר­תורה וכו', הוא בכדי – שעל ידי זה הנה (סוף סוף) תהיה עליית הנשמה דהצעירה מתוך שלווה פנימית ובבית יהודי, ובבית שהסימן והשמירה שלו הוא מזוזה, שהתחלתה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

כאן מטפס הרבי ועולה מדרגה אחת נוספת: לפי שיטת הבעש"ט, שכל דבר ודבר בעולם הוא ב'השגחה פרטית' מדויקת ומכוּונת של הקב"ה; וזה אומר שלא רק המאורע הכללי מכוּון ומושגח על ידו יתברך, אלא גם כל הפרטים הקשורים אליו הם חלק מאותו מהלך אלוקי מושגח ומכוּון; ייתכן – מציע הרבי – שאחת הסיבות לכך שמן השמים עוררו את לב תורם ספר התורה לעשות את המעשה, היא כדי לשמש סביבה תומכת, נפשית ורוחנית, לאותה נפטרת צעירה ברגעי עליית נשמתה למרומים. היינו שיהיה זה במעמד של סיום כתיבת ספר תורה ובבית שעל דלתותיו קבועות מזוזות שמתחילות ב"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (הפסוק שעמו ראוי ורצוי לכל יהודי לעזוב את העולם).

•

הזכויות כרוכות במחויבויות

ב. להכניסו לבית הכנסת הנ"ל בקשר לשלושים להלוית הנ"ל (אפילו באם רשמית יעשו זה אחר כך).

בתשובה על השאלה כיצד לנהוג בספר התורה, מציע הרבי לחזור אל הכוונה המקורית ולהכניסו לאותו בית כנסת שתוכנן מראש. הוא רק מוסיף וממליץ לעשות זאת בסמיכות זמן ובקשר ל'שלושים' של המנוחה (גם אם החגיגה הרשמית תיערך בפועל אחרי ה'שלושים').

ואף שקטנותי מלהציע פרשנות אשר איננה מבוססת על תוכנו הגלוי והישיר של המכתב, אפשר שבכך מבקש הרבי לייצר עבור השואל הטראומתי ומקורביו סוג של 'חוויה מתקנת'.

ג. א) כנראה שיש לו ולזוגתו – שליט"א – זכויות גדולות ביותר, שזיכום מלמעלה (מבלי כל השתדלות מצדם) במצוה הכי גדולה: 1) להקל רגעיו האחרונים של בן אדם, 2) לטפל ב"מת מצוה" (עד שבא האמבולנס). גודל העניין מובן מזה – שבשביל זה מחוייב כהן גדול ביום הכיפורים בהיותו בקודש הקדשים – לצאת משם ולהתעסק בטיפול בכיוצא בזה.

ב) זכויות קשורות עם obligations מיוחדות – ומהן: להסביר להמקשן'ים – הנ"ל וכיוצא בהם, עד שיראו המאורע לאמתתו – השגחה פרטית באופן נפלא.

התשובה לשאלה ג' מורכבת גם היא מתצרף של מספר רעיונות:

ראשית, הרבי מציע לשואל פרשנות הפוכה בתכלית מזו שלו. במקום לראות בחלקו במאורע עניין שלילי מעורר דאגה ומטיל אימה, הרבי אומר לו: הזכויות שלך ושל רעייתך הן גדולות ביותר! שכן זכיתם לקיים שתי מצוות יוצאות דופן בחשיבותן: 1) הקלתם על אדם ברגעי חייו האחרונים ('אהבת ישראל' בדרגה גבוהה ביותר)!, 2) זכיתם לטפל ב'מת מצווה' – אדם שנפטר ולא היו סביבו אנשים שיטפלו בו ובקבורתו (ואולי אותה אישה צעירה הייתה גם בחייה בודדה וגלמודה). להמחשת גודל הזכות לדאוג ל'מת מצווה' (לכל הפחות עד הגעת האמבולנס...) מציין הרבי את העובדה שאפילו הכהן הגדול (האדם הקדוש ביותר), בעיצומו של יום הכיפורים (הזמן הקדוש ביותר בשנה) ובהיותו בקודש הקדשים (המקום הקדוש בעולם) – נקרא לעזוב הכול כדי לטפל ב'מת מצווה'.

החלק האחרון בתשובת הרבי מפעים ומרגש לא פחות:

אצל הרבי לא תמצאו שום החמצה של הזדמנות להשפיע על יהודי להתקדם ולהוסיף עוד בעבודת ה' יתברך. יותר מזה, גם אין 'מתנות חינם'. על כל דבר שמקבלים, צריכים מיד 'לשלם'...

ובכן, מאחר שזה עתה התוודעת לגודל הזכויות שנפלו בחלקך, דע לך שזכויות כרוכות במחויבויות (obligations). ויש לך מחויבות מיוחדת – לחזור אל כל אותם אנשים שהנך מייצג במכתבך, כל אותם "מקשנים", ולהסביר להם את שכתבתי לך במכתבי. כך שבמקום שאלות ותהיות "למה" ו"מדוע" ו"איך ייתכן ש...", הם יבינו שהמאורע כולו היה בהשגחה פרטית והוא אף הביא לידי ביטוי נפלא את גודל חסדו של הקב"ה כלפי אותה מנוחה צעירה.

•

צרי ומרפא ונוחם למשפחות

ויהיו הדברים הנ"ל צרי ומרפא וטל נוחם על לב משפחות 45 הנספים הנאהבים והנעימים, אשר – בלי שום רצון, כוונה או יכולת להמעיט כהוא זה מן העצב התהומי ומעוצמת האסון וזעקת ה"עד מתי?!" העולה ממנו ובוקעת רקיעים – זכו להשלים את שליחותם בעלמא הדֵין ולהתעלות אל עולם שכולו טוב, ביום הקדוש ל"ג בעומר, במקום הקדוש והמיוחד (קבר הרשב"י) ובצילו של התנא האלוקי ש"נעשה אדם" נאמר בעבורו, וכל זאת דקות אחדות לאחר ששרו יחדיו ברגש ובהתלהבות יוקדת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" ואף קיבלו עליהם ברוב עם וכוונה גדולה ועצומה עול מלכות שמים.

תהא נשמתם הקדושה והטהורה צרורה בצרור החיים.