בשבוע שעבר סיפרתי כאן, בפרק השבועי באתר COL, על הרב משה אלון מפעילי בית חב"ד בגבעת שמואל ועל גלגוליו הרבים, עד שהגיע מבירא עמיקתא לאגרא רמא - לרבי ולתורת החסידות.

בימים האחרונים שוחחתי עמו שוב, והוא סיפר לי על הזרע הראשון שניבט בו ועל ההצתה הראשונה שהייתה לו עוד בהיותו הרחק מדברי א-לוקים חיים.

וכה דבריו של הרב אלון:

בעת שהתגייסתי לצבא שירתתי בחיל השריון בחטיבה 211 בבקעת הירדן צמוד ליריחו. אם עד אז עוד שמרתי על המצוות היסודיות, הרי שבצבא לאט לאט ההקפדות עליהן נשרו מעצמן. כיון שהצבא דורש ממך התמסרות טוטאלית למלאכת הצבא קשה להקפיד על מה שצריך, אין לך את הטריגר הפנימי הרוחני שיניע אותך להקפיד על קיום המצוות כדבעי. הוסף לכך גם את הסביבה שאתה שרוי בה שאינה תורמת לחיזוק רוחני.

בדיוק באותה עת, כשהיינו בבקעת הירדן, החלה מלחמת המפרץ. הפחד בארץ היה נוראי מהבלתי נודע והיה חשש גבוה ביותר שסאדם חוסיין העירקי ישלח לכאן טיל כימי ה"י. הצבא נערך לכל תרחיש בכל הכוח והאימונים נערכו עם מסכות אב"כ צמודות לכל חייל.

הגיעה פקודה מטכ"לית שכל החיילים חייבים לגזור את הזקן כדי לאטום את הפנים באופן מוחלט. מפקד הטנק שלי היו חסיד חב"ד בשם שלום פש. המפקד סירב לגלח את הזקן וקומם עליו את כל הפיקוד שמעליו. הם איימו עליו בכל דרך אפשרית והוא הודיע להם שהוא את הזקן לא יגלח ויהיה מה.

הוא אמר להם כי הרבי מליובאוויטש אמר שהמקום הבטוח ביותר הוא בארץ הקודש ועל כן אינו חושש ורק אם תצליחו להביא לי אישור מהרבי להוריד את הזקן, אסכים.

הסיפור עם הרב שלום פש וסירובו לגלח את הזקן הוא ארוך מרובה בפרטים וכבר התפרסם במקומות אחרים. בעקבות התעקשותו הוא קיבל אישור מצה"ל לא לגלח את הזקן ובתנאי שהוא לוקח על עצמו את האחריות. אישור זה היה שמימי לגמרי משום שבצה"ל אדם לא יכול לקחת על עצמו שום אחריות מלבד מפקדיו והממונים עליו. גם אם פצעת בשוגג את האצבע שלך אתה מקבל עונש כי פגעת ברכוש צה"ל...

היה זה באחד הימים המתוחים והנה נשמעה אזעקה בכל הארץ שבישרו על כך שראשוני הטילים הגיעו. במערכת הבטחון היתה סבירות גבוהה לטיל כימי ונלקחו דגימות כדי לבדוק זאת. בצבא הוכרזה כוננות ב"דרגה 5". החיילים נכנסו אל תוך הטנק, סגרו מדפים ואטמו אותו והפעילו מערכת פנימית לסינון אויר. המפקד שלום פש הורה לכולם לחבוש את המסכה אבל הוא עצמו לא חבש אותה.

ר' שלום פש המפקד עונד לחיייל משה אלון את הדרגות בסיום הקורס לפני שלושים שנה

למרות הדיסטנץ' שהיה בין חייל למפקדו לא יכולתי להתאפק. אזרתי אומץ ושאלתי את מפקדי "מדוע אתה לא לובש מסכה?" הוא ענה לי כי הוא מאמין בדברי הרבי מליובאוויטש שהוא במקום הבטוח ביותר ולא יפלו טילים כימיים. למרות שהוא עצמו לא חבש מסכה הוא דרש מכל חיילי הטנק לחבוש מסכה. שאלתי אותו אם הוא מאשר גם לי לא לחבוש מסכה? והוא ענה לי תלוי באמונה שלך, אם אתה מאמין בדברי הרבי אינך חייב לחבוש ואני למרות שלא הייתי חסיד חב"ד כלל החלטתי שניתן לסמוך על הרבי וישבתי בטנק ללא מסכה. הישיבה בטנק ללא מסכה נצרבה עמוק בתוכי וגם לאחר תקופה היא גרמה לי להרהורים חיוביים.

מאוחר יותר התפרסמה השמועה שהרבי אמר שעד פורים המלחמה תגמר ואכן באחת הלילות ששמרתי בבונקר לבדי שמעתי שהמלחמה הסתיימה והרבי צפה נכון ובמדוייק וכל דבריו אמת וצדק. באותו יום הבנתי שיש אדם בעולם שאני חייב ללמוד אותו ולהכיר אותו. רשמתי זאת לפניי בראשי. אמנם הדבר ארך כמה שנים עד שהקשר לרבי ירד לפסים מעשיים אבל בנקודה הזו זה התחיל.

לצידו של המפקד שלום פש היה מפקד נוסף חובש כיפה אבל ההבדל בין השניים ממש בלט ואף זעק. בעוד שר' שלום פש דקדק על קלה כחמורה ככל האפשר המפקד השני אף נסע פעם בשבת ללא צורך דחוף ביותר בתואנה שזו שעת מלחמה ומותר.

למרות שהתפילין שלי היו עמי בכל הנדודים בצבא אבל מפעם לפעם היה המפקד שלי מזכיר לי ומעורר אותי להניח תפילין בשטח. לא היה לי עמו קשר מיוחד יותר משאר החיילים אבל ההתנהלות שלו בכל הקשור ליהדות ולחסידות היתה מאוד בולטת ועוררה אצלי השתאות.

לאחר זמן רב נודע לי כי לא סתם הרהרתי באותם ימים על הרבי ועל מי שייצג אותו אצלי בטנק. היתה לכך עילה נוספת: אמי שתחי' היתה בתקופת מלחמת המפרץ בארה"ב וכשעברה אצל הרבי בדולרים היא ביקשה מהרבי ברכה עבור בנה החייל. הרבי בירך אותה ונתן לה דולר עבורי. אין לי ספק שהרבי כבר אז הדליק בי את הנר הנשמתי". 

בהערת אגב: חשוב גם לציין שהמפקד ר' שלום פש לא קיבל הוראה ישירה מגורם מוסמך חב"די לא להוריד את הזקן אלא הוא החליט על כך מדעת עצמו מתוך תקוה שהוא עושה את הדבר הנכון. כיון שבטחון שדה לא איפשר לחיילים ליצור קשר בשעת המלחמה הוא היה מנותק לגמרי ולא היתה לו האפשרות אפילו להתייעץ ולשאול. הוא ביקש מהרבי בליבו שינחהו בדרך הנכונה.

באחד הימים ניגש אליו אחד החיילים וסיפר לו שחלם בלילה שהרבי בא אליו בחלום ואמר לו שיגש למפקד שלום פש ויעודד אותו וזה היה לו לאות שהוא נוהג כהלכה.

•

השבוע כששוחחתי עם ר' משה אלון שאלתי אותו האם יש לו קשר עם המפקד לשעבר ר' שלום פש והוא ענה לי שזה שלושים שנה מאז נפרדו דרכיהם לא היה לו עמו שום קשר.

משפחת אלון כיום (באדיבות המשפחה)

התקשרתי לר' שלום פש והעליתי אותו לשיחת ועידה. שאלתי הראשונה היתה האם הוא מכיר חייל לשעבר בשם משה אלון? בתחילה הוא לא זכר אך אט אט הצלחתי להסיר ממנו את ערפילי הזמן ואז הוא נזכר באותו חייל שהיה התותחן בטנק. סיפרתי לו כי משה אלון שהוא זוכר אותו כ"תותחן" הוא כיום "חסידישער איד" עם סירטוק וגארטעל והקים משפחה חב"דית לתפארת. וכמובן שהוספתי שהכל נבט באותם ימים של מלחמת המפרץ כשהמפקד החב"דניק הפגין את חב"דיותו לעין כל.

לא אלאה אתכם על ההתוועדות זוטא שהתקיימה באותה שיחת ועידה טלפונית בבוקרו של יום ולא על ההתרגשות של השניים בעיקר של הרב פש שהבין עד כמה מעשיו לפני שלושים שנה הועילו מבלי שידע דבר על כך. סיכמנו את ההתוועדות שעוד נשוב להתוועד ובינתיים קיבלתי תמונה בת 30 שנה בה רואים את המפקד עונד את הדרגות לחיילו כפי שתחזינה עיניכם כאן במצו"ב.

•

כשנולדו להם לר' משה וליאת אלון בנם הראשון הם הכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו ביום ח"י בכסלו. כיון שהיה זה ביום השבת נבצר ממני להשתתף בשמחה הגדולה הזו אך התעדכנתי בפרוטרוט מהנעשה שם.

הסנדק היה הרב הראשי לישראל רבי ישראל מאיר לאו שליט"א ששבת באותה שבת בקרבת מקום והתבקש להיות הסנדק. כאשר שמע הרב לאו שהשם שניתן לילד הוא שניאור זלמן ע"ש האדמו"ר הזקן, הוא נשא דברים על גדלו של האדמו"ר הזקן והשפעתו בכל פינה בעולם דרך תנועת חב"ד ועד לכך שתינוקות רבים נושאים את שמו הגדול בכל החוגים ובכל העדות.

הסבא והסבתא של ר' משה אלון, מחסידי גור לא הסתירו את התרגשותם לראות שנכדם ששנים רבות היו מעט מרוחק הנה הפך להיות חסיד נלהב והשם "שניאור זלמן" הסב להם נחת מרובה ועונג עצום.

באחד מביקוריו של משה אלון אצל סבו, לאחר שסיים את שרותו הצבאי, העניק לו הסבא את הספר "אשנב ליהדות" של הרב אורטנר ז"ל מלוד. הנכד לקח עמו את הספר אך ורק מטעמי נימוס כדי שהסבא לא יפגע מגיחוכו על הספר והוא הונח בביתו על אחד המדפים שהעלה שם אבק.

רוקד עם מקורבים בחגיגת הבר מצווה של בנו

ביום מן הימים חיפש משה לקרוא בספר ועיניו נפלו על ה'אשנב ליהדות'. הקריאה באותו ספר הכתה במוחו וגרמה לו לחשב מסלול מחדש על תפקידו בעולם עלי אדמות. עד היום הוא זוכר היטב את הספר שהזיז לו את הראש ואין לו ספק שיראת השמים של הסבא הנעלה ותפילותיו הרבות הצליחו לחדור לדפי הספר אותו העניק לנכדו ודרכם הוא העביר לו את משאת נפשו.

•

כיום יש לשניאור זלמן עוד אחים, מנחם מענדל ושלום דובער  וישראל שי' כן ירבו. ואביהם הרב משה אלון עוסק ב"מבצע מזוזה" במרץ רב וביסודיות. במשך השנים נקבעו ותוקנו על ידו עשרות אלפי מזוזות בפתחי בתים בישראל. 

באותן הזדמנויות שהוא פוקד את ביתם של מבקשי שרותו הוא גם מפיץ את היהדות ואת מעיינות החסידות למאות ואלפים ופועל גדולות ונצורות בהצנע לכת הרחק מאור הזרקורים ואילולא שסיפרתי עליו כנראה לא הייתם מכירים אותו לעולם.