110 שנים חלפו מאז האסון המפורסם הקודם על ציונו של רשב"י, וקטעי העיתונות של אז, נראים היום שוב רלוונטיים עד להחריד. השמחה שהתחלפה ביגון, התשתיות הנחשלות, החרדה לשלום הנעדרים, הכאב העצום על מותם של הנספים – שוב, בהפרש של 110 שנים - נשמע קול הנהי בא בדרכי מירון האבלות.

האסון

מירון של שנת תרע"א, לא ציפתה כלל לאסון שהתרגש עליה. מלחמת העולם הראשונה עוד לא באה לעולם, המצב היה יחסית שפיר, במובנים של אותה התקופה. עולים הגיעו מן התפוצות והצטרפו לקהל ההמונים מכל רחבי הארץ שעשה את דרכו אל הציון הקדוש שעל הר מירון.

לקראת שעת ההדלקה הקבועה, התכנס ההמון על גג המערה, נכון ומייחל להדלקת האבוקה ולשמחה האדירה שתתפרץ מיד אחריה.

ל"ג בעומר תרצ"ט בחצר הציון הקדוש במירון | קרדיט: PINN HANS הנס פין HANS PIN/לע"מ

פירוט נרחב ממה שאירע מיד לאחר מכן אנו מוצאים בעיתון "המוריה", אליו שיגרו כמה מעולי מירון מכתבים מפורטים מהמתרחש: "הגג קטן מאד בערך להמון, וכחמש מאות איש התדחקו ועלו אל הגג, ועמדו שמה צפופים ודחוקים בערך שעה, עד שנגמרה עריכת ההדלקה.

"אז נגש הרה"ג ר' רפאל דין וידליק את המערכה, וההמון כולו התפרץ תיכף בשיר וזמרה ורקוד, אבל—פתאום, ומעל הגג נשמע קול מפץ-מפולת, והמעקה כולה, שהיתה רעועה מכבר, ועמה עוד חרבה אבנים גדולות, והרבה מהאנשים שעמדו עליה—נפלו ארצה אל תוך החצר למטה . . עברו הרגעים הראשונים רגעי הבהלה, והנאספים יצאו מעט מעט החוצה, ואז תתחילו אנשי מעשה בעבודת ההצלה".

כמה מהנופלים נהרגו במקום, ויחד עמם נמנו עשרות פצועים, מהם פצועים קשה ביותר. השמחה הגדולה התחלפה ברגע אחד ליגון קודר.

הידיעות מגיעות אל העיתונים

השמועות, החלו לזרום הלאה, אל הקרובים והרחוקים. טיפין טיפין, הגיעו הידיעות אל העיתונים שהתפרסמו ברחבי העולם היהודי, והבהלה התפשטה על פני ארץ.

עיתון "הזמן" הרוסי, סיפר לקוראיו כי "מירושלים מטלגרפים (מודיעים באמצעות מכשיר הטלגרף), כי ביום ל"ג בעומר, כשהתאספו הרבה אלפי יהודים כמנהגם בכל שנה אל הכפר מירון הסמוך, להלולא דר' שמעון בן יוחאי, התמוטט נדבך העצים, שעמדו עליו עם רב ויפול על הנצבים מתחת..".

"הזמן", 22 במאי 1911 | קרדיט: עיתונות יהודית היסטורית/הספריה הלאומית

אלו היו פרטים ראשונים, אך עד מהרה הגיעו ידיעות נוספות ומפורטות שסיפרו את שאירע שם באותם רגעים נוראים.

בעיתון "הצבי" שיצא לאור בארץ הקודש, ידעו לספר פרטים מדוייקים יותר, יחד עם תיאורים מכמירי לב:

"היללות והבכיות היו קורעות לב. אב ביקש את בנו, אח את אחותו, בעל את אשתו ואשה את בעלה. והבהלה היתה נוראה..  חלק מהנוכחים עזבו תיכף את מירון ויסעו להם, אבל אז הכריזו שחובה מוטלת על הקהל לחלק לנהרגים את הכבוד האחרון, ומספרים שהמחזה בעת קבורת הנהרגים היה אחד המחזות היותר נוראים שאפשר לו לאדם לתאר לעצמו". הדיווח מסתיים בפסקה "וה"הלולא דרשב"י" של השנה היתה ההלולא היותר נוראה ואיומה שראה הכפר מירון מימיו. זה היה חרבן אמתי שראוי לקונן עליו".

"הצבי", 18 במאי 1911 | קרדיט: עיתונות יהודית היסטורית/הספריה הלאומית

חשש לשלומם של קרובים, וחיפוש אשמים

עם הגיעם של השמועות, נכנס הישוב היהודי בארץ להתקף של היסטריה. כולם חרדו לשלום קרוביהם ובני משפחתם שעלו לחוג את הילולת התנא על ציונו הקדוש. לאט לאט התברר כי ההרוגים כולם, למעט אחד, היו בני העיר צפת הסמוכה למירון.

עיתון "החרות" שיצא לאור על ידי בני העדה הספרדית בירושלים, סיפר על החרדה שהשתררה כפי שהשתקפה מתוך דבריו של תושב העיר טבריה:

"כל עירנו רעדה ורעשה ביום ל"ג לעומר על מאורע המפולת של מירון (. .) כבר בבוקר השכם הגיעה השמועה לאחדים מהתושבים, ובמהירות הברק פשטה בכל העיר, ומה נורא היה לראות במחזה המרגיז הזה (. .) הנשים מרימות קול צעקה וזועה בתוך הרחובות, כי כמעט אין בית אשר אין לה קרוב במירון. רבים הלכו בצעקה  ויתדפקו על דלתות בית התלגרף לשאול על בניהם וקרוביהם (. .) כל ה(פ)גועים והפצועים הם אשכנזים מצפת עצמה, ורק ת"ח אשכנזי מעירנו במבחר ימיו מצא את קברו תחת עיי המפולת בחצר רשב"י, ה' יחונן עפרו..".

"החרות", 24 במאי 1911 | קרדיט: עיתונות יהודית היסטורית/הספריה הלאומית

כמו היום כך אז, את הדיווח בעיתון "המוריה" שהוזכר בתחילת הכתבה, מסיים הכותב "ישראל ברדקי" בטרוניה על הממונים על המקום:

"עוד לפני שבועות אחדים העירו את אחינו הספרדים שמקום הציון הוא ברשותם, על המעקה הרעועה, שיתקנו אותה, ורק מרשלנות יתרה הגיע הדבר לידי קרבנות. באמת בושה היא זו, להתרשל להוציא תקון־קל שצריך לעלות לעשרה פרנקים, במקום שהם, הספרדים מרויחים מזה שנה שנה איזה מאות נפוליון. כן נמצאות שמה שתי מדרגות בלי מעקות כלל..".

"מוריה", 19 במאי 1911 | קרדיט: עיתונות יהודית היסטורית/הספריה הלאומית