כשהגעתי בשנת תשל"ח ללמוד בישיבה גדולה דתומכי תמימים בכפר חב"ד, הכרתי לראשונה את פרוסות בשר ההודו המעושן שניתנו לנו בסעודות השבת. כששאלתי מסביבי מהו המאכל המשובח הזה אותו לא הכרתי עד אז נאמר לי כי זה "הבשר של שייקביץ". בהמשך יסבירו לי כי יש אדם בכפר שיש לו מפעל לבשר ולמוצרי הודו והוא פיתח את המוצר הייחודי הזה.

עם הזמן, היינו נוהגים ללכת בשבתות להשתתף בהתוועדויות של הבעלי בתים ב"בית מנחם" ממול הישיבה וזוכים לשמוע דברי א-לוקים חיים מפי דמויות ההוד של אותה תקופה. בין המיוחדים שבחבורה היה שם אדם שבלט בחסידותו ובעבודה הפנימית שלו, ולא בגלל שהיה מראשי המדברים או שהפגין את חסידותו באמרות שפר בהתוועדויות, אלא להיפך ממש. דוקא הצניעות והפשטות שלו היא זו שהבליטה אותו מעל כולם. כששאלתי לשמו אמרו לי כי זהו החסיד "ר' בערל שייקביץ", ללא תוארים וטיטולים, "ר' בערל!"

עד מהרה התחבר אצלי כי היהודי הזה שכל כולו שקוע בלימוד החסידות ובעבודת התפילה הוא גם אותו בעל מפעל לבשר מעובד, ומאז כל אימת שטעמתי את פרוסות ההודו חשתי בהן ארומה חסידית ותיבול של עבודה פנימית. עד היום הפרוסות הללו מעלות בי אסוציאציה של לימוד החסידות וניחוח התוועדותי.

או אז הבנתי את האמרה החסידות כי מי שיאכל את הדייסה של תומכי תמימים לא ימות בלי תשובה. וכי מה עניינה של דייסה לעבודת התשובה? כנראה שהטבחים או הטבחיות הצדקניות בתומכי תמימים הצליחו ליצוק את התמסרותן ואת החסידישקייט שלהן אל תוך קערת הדייסה.

כשסיפרתי פעם לאבי ע"ה על החסיד ר' בערל שייקביץ הוא הגיב בהפלאה עליו וסיפר לי כי הוא אחד המיוחדים מבין תלמידיו של רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה שממשיך את מורשתו וממשיך להיות סמל ומופת לרבים כשהוא הוגה יומם ולילה בתורת החסידות.

•

כאשר הסתיימה מלחמת העולם השניה הורשו אזרחי פולין לשוב לארצם. היה זה בטרם החלה תעשיית הזיופים הגדולה להבריח רבים מחסידי חב"ד ב'עשאלונים' המפורסמים. בביתם של משפחת שייקביץ בטשקנט התגוררה משפחה פולנית שנפטרו להם שני ילדים וכשהם החליטו לשוב לפולין נוצרה הזדמנות פז לשלוח שני ילדים ממשפחת שייקביץ תחת שמם של הילדים שנפטרו.

ההורים חששו מאוד לשלוח את הבן 'בערל' בן ה-15 לעבר הלא נודע וזאת שמא הטלטולים בדרכים והמעברים ממדינה למדינה אולי יפגעו במצבו הרוחני. האמא הלכה אל זקני החסידים להתייעץ עמם כדת מה לעשות? לאחר התייעצות ממושכת הם הכריעו כי ניתן לשלוח את הנער מגבולות ברית המועצות ובלבד שהחסיד ר' ישראל נעוולער ישים עליו את עינו ויפרוס עליו את חסותו.

הנער בערל יצא יחד עם אחותו הניה, שנישאה לימים להרה"ח ר' חצ'קל שפרינגר, והם הגיעו למחנה העקורים בפוקינג. שם דאג לו ר' ישראל נעוולער והדריך אותו כראוי בלימוד התורה ובעבודת השם וכבר אז נבטו בו ניצני גדלות חסידית שיצמחו לאילן מפואר בנוף הכפר חב"די.

מאוחר יותר הגיע בער'ל לארץ הקודש ודבקה נפשו במשפיע האגדי רבי שלמה חיים אותו היה מזכיר תמיד בכל עת מצוא ומשתף לאחרים את הגיגיו.

ר' בער'ל עסק בלימוד החסידות באופן נדיר וחריג ביותר. היה לומד מאמרים בעמקות ובמיצוי הנפש, אך לא רק למד אותם אלא גם חי אותם בכל נימי נפשו בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'.

ילדיו מספרים כיצד היה הוגה בתורת החסידות במסירות ממש. בנו הרב שמעון שי' מספר כי כאשר יצא לאור בשנת תשל"ז ההמשך של בשעה שהקדימו תרע"ב, הוא ראה את אביו בסופו של יום עמוס ומעייף לומד בשארית כוחותיו את ההמשך. הוא שאל את אביו האם הוא מצליח ללמוד לאחר יום כה ארוך ומתיש? אביו העביר לו את הספר תוך שאומר לו: "תבחן אותי!" ולמרות העייפות והלאות הוא החל להרצות את המאמר בעל פה שורה אחר שורה.

בניו מספרים כי הספרים שהיו שגורים ממש על פיו היו המאמרים מתש"ח ותש"ט אותם ידע היטב ולא פסק מלשנן אותם. כמו כן הם מספרים שאביהם היה נוהג תדיר ללכת לישון עם ספר חסידות ביד והיה מעיין בו עד שנעצמו עיניו.

בבית הכנסת "בית מנחם" היו אנ"ש חוזרים מאמרים בעת רעוא דרעוין לפי רשימה מסודרת והיה כאשר נבצר ממי שהכין את המאמר להגיע מכל סיבה שהיא, היו מפנים את הראש לעבר הרב שייקביץ כשכולם יודעים שהוא זה שיחזור מאמר מתוך ריבוי המאמרים שידע אותם בעל פה היטב.

כשהציעו לו להקים את המפעל לעיבוד הבשר ביקש מאחותו שנסעה באותם הימים לרבי שתשאל ביחידות האם עליו לקבל את ההצעה. הרבי השיב כי ההצעה נכונה אך שימכור רק בשר שהוא בעצמו אוכל ולא בשרים של אחרים שהוא עצמו אינו אוכלם.

היתה לו בתשובה זו הוראה לא למכור מוצרים ברמת כשרות פחותה משלו ויותר מכך היה זה ביטוי של הערכה לרמת כשרותו האישית של ר' בערל.

המגילת אסתר של ר' בערל שייקביץ ע"ה

הרב שייקביץ היה מקפיד להדר בקיום המצוות באופן מיוחד. כאשר היה רוכש תפילין לנכדיו לקראת הבר מצוה, היה מבקש להיות מעורה בכל חלקי הכנת התפילין החל מעשיית הבתים וצביעתם וכלה בכתיבת הפרשיות, בהגהתן ובהנחתן בבתיהן. 

כך בתפילין וכך בכל המצוות שקיים הן היו בהידור רב ובזהירות מכל מכשול וחשש.

•

חתניו מספרים כי כל פעם שנפגשו עמו, היה דורש תחילה בשלומם ובעיסוקם אך מיד היה עובר לשוחח על הסוגיא האחרונה שלמד במאמרים. כל מפגש עמו היה סובב סביב לימוד החסידות וליבון נושאים בחסידות אותם היה דק היטב היטב ומבררם עד תומם.

התעסקותו בחסידות כאחד מן האריות שבחבורה היתה פלא, שכן ר' בער'ל לא כיהן כר"מ בישיבה, או לחילופין כמשפיע בבית הכנסת או בתפקיד דומה. לא היתה לו כל מחוייבות להכין שיעורים או מערכי דברים להתוועדויות שכן תמיד ישב בקרן זוית ולא התבלט ואף על פי כן עסק בלימוד תורת החסידות בכל כוחו משום שזו היתה מציאותו האמיתית, לימוד החסידות.

בהתוועדויות לא ראינו אותו לוגם משקה בשופי ונוטל את רשות הדיבור אלא ישב ברוגע והאזין לאחרים. מפעם לפעם היה גם מתבטא בביטויים יחודיים האופיינים רק לו.

פעם סנט בו אחת החסידים בעת התוועדות ב"בית מנחם" ואמר לו כי הוא רוצה לומר לו דבר ומקוה שהוא לא ייפגע. ר' בער'ל ענה לו: "אינני יכול להפגע שכן אני כבר פגוע מקדם..." [="איך בין שוין א גטשעפט'ער"] היינו שהחיכוך שלו בין חסידים כבר חישלו אותו מלהפגע.

•

להרב שייקביץ ע"ה היה חוש מיוחד בספרי חסידות עתיקים ובאביזרי קדושה בעלי ערך. באחת מתחנות המעבר שלו באירופה היה מבקר בארכיונים של הממשלה שהיו בהם ספרים יהודיים רבים שהולאמו על ידי הממשלה. רבים היו נוהגים להכנס לשם כדי לעיין בספרי הקודש כשהם נתונים להשגחה קפדנית משומרי המקום.

באחד מביקוריו שם הבחין שבין הספרים הגזולים היו גם ספרי חב"ד וביניהם סידור תורה אור של אדמו"ר הזקן מהדורת תרמ"ז. באומץ רב ותבונה הוא מצא את הדרך להעבירם למקום מבטחים. כשהוציאו לאור בניו יורק את הסידור תורה אור וחיפשו אחר סידור מקורי כדי לצלם ממנו את הדפים, פנו אליו שיואיל לשלוח את הסידור והוא נענה בחפץ לב. לאחר זמן מה קיבל את הסידור חזרה כשדפיו נפרדו מכריכתם לצורך הצילום.

יש שסיפרו שכאשר שהה בלאדז היה יודע להשתלשל בגמישות רבה לתוך מתקני וחדרי גניזה ולהוציא משם ספרי וביכלאך של חסידות ולפדות אותם מידם של הצוררים.

בעודו נער צעיר בטשקנט קנה מדמי כיסו מגילת אסתר מיוחדת שהובאה לשם מארץ ישראל. מגילה זו שנכתבה במידות קטנות נשמרה באיכותה עד היום הזה ובכל גלגוליו שמר עליה מכל משמר. כל ימיו מאז במשך שבעים וחמש שנים, האזין לקריאת המגילה רק מתוך מגילה יחודית זו שגילה משוער לכמאה וחמישים שנה.

בהיותו בתל אביב פגש אותו החסיד המשכיל רבי משה גוראריה והשתעשע עמו בדברי חסידות. הוא כל כך נהנה מידיעתו הרחבה של ר' בער'ל בלימוד החסידות ובסיפורי החסידים  ששמע ממנו עד שלאות הערכה נתן לו או מכר לו חתיכת בד מסרטוק ישן של הרבי הקודם.

את הבד הזה נתן לר' יהודה שמוטקין כדי שימצא לו חייט שיתפור לו כיפה לראשו. ר' יהודה שמוטקין יצר מחתיכת בד זו שתי כיפות או שלש ואחת מהן היתה בידו של הרב שייקביץ בה היה משתמש בימים מיוחדים ונותנה לבני ביתו לחבוש אותה בעת חופתם.

•

את חסידותו והתקשרותו לרבי לא שמר רק לעצמו אלא פעל רבות גם עם אחרים. 

אחיינו הרב חיים משה ברגשטיין מדטרויט מספר כי בילדותו לא התחנך על ברכי חב"ד ולכן כשגדל נשלח ע"י הוריו ללמוד בפוניב'ז. למזלו באותם הימים הודיע לו כי הוא נתקבל אמנם לישיבה אבל כיון שמתקיימים שיפוצים בבנין הפנימיה אין אפשרות להלינו כשלשה חדשים ועליו למצוא פתרון באופן עצמאי לשלשת החדשים.

דודו הרב שייקביץ וכן דודו הנוסף הרב יחזקאל שפרינגר ניצלו את פרק הזמן הזה של ג' החודשים ומשכו אותו בכל כוחם לישיבה בכפר חב"ד באופן זמני ובזמן קצר זה השפיעו עליו להשאר בתומכי תמימים. הרב שייקביץ הרעיף עליו כל הנדרש בגשמיות וברוחניות עד שבסופו של דבר עבר לליובאוויטש וזכה להקים את ביתו על אדני החסידות וההתקשרות.

•

אילן רב פארות נעקר השבוע מנופו של הכפר ומנופה של ליובאוויטש. דמותו תמשיך ללוות אותנו ועוד יותר מכך לעורר אותנו ללמוד חסידות שכן מי כמוהו היה דוגמא ללימוד חסידות אליבא דנפשיה ולמרות כל עיסוקיו במפעלו ידע תמיד שחיים ללא חסידות אינם חיים כלל.

מי יתן לנו תמורתו.