מאת דוד זקליקובסקי, ארכיון ליובאוויטש

בשנת תרפ"ט, לאחר שנאלץ לצאת מברית המועצות, חיפש האדמו"ר הריי"ץ, מקום להקמתו מחדש של מרכז ליובאוויטש. עם הצורך לחזק את חיי היהודים בארצות הברית ולגייס כספים ליהודים שסבלו מהתנכלויות על ידי המשטר הקומוניסטי, הוא הגיע לחופי אמריקה.

זה יהיה ביקור ארוך, שכלל ביקור בדטרויט, מישיגן. שם כאב הרבי ממה שראו עיניו. "הלמידה בקרב יהודי אמריקה פחתה והבורות גוברת", דווח באחד העיתונים היהודיים באותה עת, "ובורות היהודים משתוללת בארצות הברית. אדם מאבד את כל תחושת העידון והופך להיות וולגרי".

כאשר הכתב שאל את הרבי הריי"ץ אם הוא סבור שההתבוללות במגמת עלייה, הסביר הרבי שהוא רואה זאת אחרת. "לא ניתן לשפוט עניינים רוחניים במספרים", הסביר. "בעניינים פיזיים, כוח מספרי הוא גורם, אך זה לא המקרה כשמדובר בעניינים רוחניים. גם אם רק מאה ישמרו על מסירותם כנגד אלף שאינם, המאה ינצחו, כי יש להם כוח רוחני, כוח עליון."

חבר בכיר בקהילה היהודית בדטרויט ביקש שהרבי יבוא לביתו לביקור. בידיעה שהרבי לא נוהג לערוך ביקורים פרטיים, הוא הבטיח לתרום 25,000 $ (ששווים כיום 400,000 $) לעמותות ליובאוויטש. הרבי דחה אותו.

כשהאיש המשיך להפציר, באומרו שהוא יכפיל את הסכום, הרבי השיב שוב שהוא אינו יכול לקבל את ההזמנה. הרבי אמר לו שאם מישהו רוצה לתמוך בענייני צדקה, עליו לעשות זאת ללא תנאי, והוא יכתוב מכתב הערכה בתמורה.

הרבי הסביר, "יש כאלה שאינם עשירים באותה מידה ואולי ראויים יותר לביקור. אני לא רוצה להבדיל בין אדם אחד לאחר. ואני לא יכול לכבד מישהו רק בגלל שהוא עשיר."