בתקופה הראשונה לאחר שעליתי ארצה יצא לי לנסוע הרבה לארה"ב, מכיוון שלאחזקת ארגון שמי"ר היה צריך כסף. בניו יורק הייתי מתאכסן אצל בן דודי גרשון בער ג'ייקובסון. אני זוכר בהוקרה איך קיבלו אותי מכל הלב גרשון דוב בער, צביה והילדים.

גרשון דוב בער הגיע אלינו לביקור במוסקווה בשנת 1969, בתור עתונאי של העתון "מעריב". כל משפחתנו המורחבת נסעה למוסקווה לדירת חדר של אחי אריה לייב כדי לפגוש את האורח. גרשון אמר לנו בשם הרבי: "הגיע הזמן שאפשר להגיש בקשת אישור יציאה מרוסיה. אפשר לנסוע". בדרך חזרה,  בווינה גרשון התקשר לרבי ואחר כך התקשר לאריה לייב. הרבי הוסיף ואמר, "תגישו את המסמכים והכל יהיה געכט גרינג און גוט".

למרות שהוא היה סגן מנהל בית ספר ואשתו רופאה, אריה לייב הגיש בקשה עבור משפחתו, ומיד קיבלו אישורי יציאה.

•

גרשון עבד בתור עורך של עיתון חדש בשם "אלגעמיינער ז'ורנאל" ביידיש, וכן היה כתב של העיתון "מעריב". היה לי מאד מעניין עם גרשון. גרשון עבד בלילות. העיתון עמד לצאת לאור בבוקר, והקוראים רצו לדעת חדשות טריות. לעתים קרובות גרשון היה לוקח אותי איתו. את המידע הוא היה מקבל במסעדות שהיו פתוחות בלילה בשכונות איסט סייד, בורו פארק וויליאמסבורג. ניו יורק בלילה – זו היתה אימפריה שלמה. בלילות עבדו מאפיות, הביאו פירות, ירקות ודברי חלב. היו נכנסים שליחים, מוסיקאים לשתות כוסית, והעיקר – מודיעים שתמיד ידעו הכל: מה קורה בחצרות חסידיים, מי עשה עם מי שידוך, איזה רבי או רב הגיע מישראל, מי התפייס, מי כועס על מי. הרבה חדשות מישראל, כן פוליטיות וכן עולמיות. בשעה שתיים-שלש לפנות בוקר היינו חוזרים לקראון הייטס, נכנסים ל- 770.  גרשון התעכב במזכירות של הרבי. אחר כך נסענו למערכת העיתון, ובבוקר התפרסם גליון חדש של העיתון עם כל החדשות. כל זה מאד מעניין וחדש בשבילי, וזה מובן. אבל למה גרשון היה זקוק לי? עכשיו אני מבין. העולם היהודי מאד התעניין בחיי היהודים מאחורי "מסך הברזל". גרשון היה צריך אותי כדי להבין מה המצב בעולם הדתי, כלומר מה קורה למטה, בעם. בסיפורים התמימים שלי גרשון השתמש כרקע למאמרים שלו על חיי היהודים בברית המועצות.

•

סיפורים כמו זה, על כך כיצד ר' אליעזר אייכר, תלמיד ישיבת ליובאוויטש, השיג קמח לאפיית מצות. במשך שלושה ימים היה מחזיק קבלנות בחצר של יהודי בשם וורונז'סקי, אפו מצות וחילקו אותן ללא תשלום. למצות ר' אליעזר הוסיף דגים. בנו, שהיה מנהל בית חרושת לפלסטיק, הביא לו קערות מפלסטיק. הוא הוסיף בקבוק של משקה חריף עשוי משזיפים, ובמשאית שהיה לוקח מבנו, היה מפיץ בכל רחבי טשקנט. אני פעם שאלתי את ר' אליעזר: "מה שייכים בקבוקים של משקה העשוי משזיפים?" ר' אליעזר חייך חיוך מר ושאל: "ומדוע בהגדה אחרי הכוס האחרונה, הרביעית, מלבד ברכה אחרונה על הגפן, כתוב עוד ברכה על המחייה, הרי אחרי אפיקומן אסור לאכול ולשתות?" לא השבתי כלום, ור' אליעזר ענה לעצמו: "כבר אז ידעו חז"ל שיהיו זמנים ועל היהודים יהיה לצמצם את עצמם: במקום יין, ארבע כוסות של תה מתוק או קומפוט מרוז'ינקעס (צימוקים). כך שמשקה זה תחליף לא רע ליין."

אני סיימתי את הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טשקנט. התמחות עשיתי אצל התובעת סופיה מיכאל ובנה חובקין. בן דוד של ר' אברהם סקובלו גילה לה באקראי שאני בא ממשפחה דתית. לפני פסח סופיה מיכאלובנה ביקשה להשיג לה 35 ק"ג מצות. היא הסבירה שיש לה משפחה גדולה, כולם קומוניסטים, והם פוחדים. "לכן העזתי לבקש ממך."

•

פעם כשהייתי עוד ילד, הגיעו לבית הספר לעשות חיסונים,  ואני לובש טלית קטן! מה לעשות? לא מרשים לצאת מהכיתה. ניגשתי לרופאה, הרמתי את החולצה, ועשו לי זריקה מתחת לעצם השכם. לאחר כמה ימים הרופאה קראה לי לחדרה, חיבקה ושאלה: "מה זה היה עליך – טלית או תפילין?"

תלמידים של בית הספר מס' 21, לוזיק גורליק, אהרן מקובייצקי ואני, חיפשנו במפה איפה נמצאת העיר ליובאוויטש.

וסיפורים כאלה היו הרבה לגרשון. זה מה שהוא חיפש.

פעם גרשון סיפר לי שבברית המועצות יוצא כתב עת "סאווייטישע היימלאנד". העורך הראשי שלו הוא אהרן וורגליס.

הרבי אמר פעם לפרופ' הרמן ברנובר שאותו וורגליס יודע יידיש טובה, וכותב טוב ומעניין. לאחר שנים רבות ביקרתי במוסקווה. חברי ועובד "שמי"ר", זאב ווגנר, הציע להיפגש עם אהרן וורגליס במערכת כתב העת "סאווייטישע היימלאנד". נסענו למערכת. אהרן וורגליס קיבל אותנו באופן ידידותי. דיברתי איתו ביידיש. סיפרתי לו כיצד דיבר הרבי מליובאוויטש על סגנון היידיש שלו. ואחר כך סיפרתי ששמעתי מפרופ' ברנובר איך תהה הרבי:

- מדוע מדינה ששולחת לחלל חלליות, בונה רקטות ענקיות, אינה מסוגלת לתקן מאפיה קטנה?

וורגליס ענה:  - המדינה הסובייטית שלנו אינה מתערבת בעניין הדת.

- תשמע, מר וורגליס, - אמרתי לו ביידיש. – אילו הייתי קומוניסט, הייתי אוכל במשך כל השנה אך ורק מצות.

- למה? – תהה וורגליס.

- מצה זה סמל הפרולטריון. תזכור: כאשר עבדים יהודיים ברחו מהמדינה האימפריאליסטית של פרעה, הם אכלו מצות. לכן אני חושב שקומוניסטים שלוחמים למען שחרור העבדים ופרולטריון מעול האימפריאליזם, חייבים לאכול אך ורק מצות.

לאחר שתיקה ארוכה, ענה וורגליס:  - אף פעם לא חשבתי על כך...

•

כשהייתי סטודנט, אלעזר וילנקין הביא לי במתנה סידור מנחה מעריב בפורמט קטן. היה זה צילום של סידור שהיה בגודל של כף יד. באוניברסיטה גנבו לי את הסידור הזה. לאחר עשרות שנים, בישראל החזיר לי אותו שגריר של אוזבקיסטן בארץ. בהשגחה פרטית, ב- ק.ג.ב. היתה ראיה כזאת חשובה, אבל אפילו לחקירה לא זימנו אותי...

בכל שנה דודי ר' מענדל גורליק שלח אותי לגרוזיה כדי להביא משם לולבים והדסים. הם היו גדלים בסוחומי ובקולאשי. בעיר קוטאיסי הכרתי את חכם יעקב והשוחט החסידי הרב לישנר, ובעיר קולשי  הכרתי את חכם רפאל. נסעתי בתקופת הימים הנוראים, בין ראש השנה לבין יום כיפור. באחת הנסיעות האלו לא הצלחתי להשיג כרטיס למטוס חזרה לטשקנט. עזר לי אלוף משנה שראה אותי מתפלל בבית מלון עם תפילין. כאשר נודע לו שמחר יום כיפור, הוא פרץ בבכי והעלה אותי בלי כרטיס למטוס שטס לטשקנט.

בבית הכנסת המרכזי של מוסקווה, היה יו"ר הקהילה בשם קפלון, שהיה "מוסר" רשמי. כמעט של שנה הוא היה מוכר לי מזוזות וטליתות שאותן תיירים מהעולם החופשי השאירו בבית הכנסת.

סופר ילדים מפורסם לגין בספרו "הזקן איבן חטב וולקה" הכניס משפט "הקסם" של ג'ין איבן חטב: "לך דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". ושם צנזורה לא שמה לב. האמת היא שבהוצאות מאוחרות יותר תוקן הדבר.

בסמרקנד, ברח' ברבטני, בביתם של שכנינו, משפחת לרנר, היה גר ר' ישראל נחמן, רב מהעיר ביילייה צרקוב, שיהודים קראו לה ,"די שווארצע טומאה". ר' יצחק זילבר סיפר שכאשר נודע לו שר' ישראל נחמן עבר מחנות העבודה של סטלין ונשאר בחיים, הוא הודיע על כך לחבריו בקזן. והאדם הזה, כאות הוקרה, התחיל להניח תפילין ולהתפלל.

•

אצל משפחת לרנר חגגנו אחרון של פסח. הפארברענגען נמשך אל תוך הלילה. אספו את כל כלי הפסח מהשלחן לתוך מפה ופינו אותה לחדר שינה. מדלת צדדית הביאו לחם וודקה והמשיכו בסעודה.

בסמרקנד למדתי אצל אברהם יוסף אנטין. בצעירותו הוא למד בחברותא עם החפץ חיים. מישהו תרם לבית הכנסת שעון יפה. ר' אברהם יוסף אנטין שבר את השעון עם אבן: "כאשר מתפללים, לא מסתכלים לשעון".

נשלחתי מטעם העבודה לקרפטורוס. שם הכרתי יהודיים דתיים מאנשי המקום. בראש חודש אלול היה יארצייט אחר אבא. הבטיחו לי להשיג ארבעה מינים. כדאי היה להתעכב. בעיר סייליש נמצא קברו של אביו של האדמו"ר הזקן - ר' ברוך. השוחט פרידמן ממוקצ'בו (אביו של פרופ' יעקב פרידמן) נתן לי במתנה  קופסא של ספרי תניא שנדפסו במוקצ'בו כבר בזמן השלטון של הפשיסטים. ביישוב וורחנה וודיאנויה (אפשה), יהודי מקומי הבטיח לשלוח לנו לסמרקנד חיטה שמורה עבור פסח, וקיים את הבטחתו! בקרפטורוס גר יהודי שעשה רצועות. לפני שעזבתי  קיבלתי משגרירות ישראל ברומניה שני זרי פרחים גדולים, שמתוכם הזדקרו לולבים והדסים, ובסל נפרד היו אתרוגים מבוקורשט. עובד רכבת הסביר שזה אמצעי טוב נגד עש בארונות. 

משם החלטתי לנסוע לרובניצה, לבקר יחד עם חברים שלי את ריבניצר רבי. מעניין שכאשר לא הצליח לאסוף מנין למעריב, הוא התפלל ואמר "קדיש". שאלו אותו: איך יתכן בלי מנין? הוא ענה: "יש, יש" והראה בידו לאילנות: "יש פה נשמות".

בריגה הכרתי את ידיד המשפחה שלנו הוותיק ר' נוטע ברקן, ודרכו הכרתי את כל חבורת החסידים שגרו בריגה. לקראת שבת, אנחנו - אני, אלעזר גורליק ואחיו מרדכי – נסענו לחוף הים של ריגה. שם התפללנו במנין והכרנו את פרופ' הרמן ברנובר. ובשנה הבאה היתה חתונה חסידית של מרדכי ותמרה גורליק. השתתפו בה הרבה חסידים מכל קצווי ברית המועצות.

נסענו עם המשפחה לנופש ליבפטוריה. סוניה בורושנסקי נתנה לנו כתובת של שוחט. טלפנתי לשוחט וקבענו להיפגש. הבאתי תרנגולים. יושב במרפסת אדם זקן לבוש טלית קטן עשוי צמר וכותב מזוזות. זה פלא! אחר כך הרבה פעמים אני ומורי ר' יצחק זילבר קיבלנו חבילות עם מזוזות שנשלחו בדואר מיבפטוריה.

•

בשנת 1965 בטשקנט היתה רעידת אדמה. בתים רבים נהרסו, והיה צורך גדול במזוזות.

בתשעה באב הגעתי לבית הכנסת בסימפרופול. שם הכרתי חסיד ליובאוויטש שקראו לו רחמיאל וחצי. בתשעה באב ראיתי בבית קברות קבוצה גדולה של יהודים שקוראים להם קרימצ'קים. כולם לבשו שחור. עכשיו חלקם  מתגוררים בארץ בעיר נתניה. שם, בקרים, הכרתי יהודי שהתיישב בקרים עוד בתקופה של הרבי הרש"ב וקיבל מספר ספרי חסידות שנכתבו בכתב יד.

בית הכנסת בסינפרופול של הקרימצ'קים

ממוסקווה נסעתי במטוס עד חרקוב, ומשם המשכתי ברכב דרך פולטבה לגאדיץ'. בחרקוב התארחתי אצל בת דודה של אמי, טמה פייזלשטיין. בעלה שמואל היה גיבור ברית המועצות. הם התחתנו בביתנו בסמרקנד. כשעלו ארצה גרו בלוד. הוא עבד בבית חרושת צבאי, וגם היה גבאי בית כנסת.

כשהגעתי לגאדיץ' קיבל אותי ר' משה, ששמר על המפתח של השטיבל של האדמו"ר הזקן. צמוד לאוהל עמד בית כנסת. הנאצים הרסו את כל הבנין. ר' משה לא אכל בשר עשרות שנים. הצעתי לשלוח אליו בדואר חבילות בשר. הוא חייך ואמר שאין צורך. שמעתי שבתו עלתה ארצה וגרה בקרית גת.