בימים שבית המקדש היה קיים, היה לילו השני של חג הפסח, מוקדש לחגיגה מיוחדת. מן השדה שבערי ירושלים היו שבים נציגי בית הדין ובידיהם מנחת העומר - צרור שעורים כרוכות, שנקצרו לעיני קהל רב שהתקבץ מכל עיירות הסביבה.

הכהן הניף את מנחת העומר לארבע רוחות השמיים, ולאחר מכן, הקטיר אותה על גבי המזבח. מאותו הרגע, החל הקהל לספור חמישים יום, בהשתוקקות ובציפייה לסיומם, בהקרבת קרבן 'שתי הלחם' בבית המקדש.

בית המקדש חרב, ואנו שמייחלים לבנייתו שוב, במהרה בימינו, מקיימים בינתיים 'זכר' למנהג ספירת הימים שעד הקרבת קרבן 'שתי הלחם' בחג השבועות, וסופרים אותם גם כן, תוך תפילה ובקשה – חדש ימינו כקדם.

אז מדוע אסור להסתפר בימים אלו? מדוע אנחנו נוהגים במקצת מנהגי אבלות? מה עצוב בספירת הימים שעד חג השבועות?

מנהגי האבלות אכן לא קשורים לספירת הימים שעד הקרבת הקרבן בשבועות. מנהגי האבלות שאנו נזהרים בהם נהוגים מסיבה שאינה קשורה עם ספירת העומר.

עשרים וארבע אלף תלמידים היו לרבי עקיבא, וכולם מתו במגיפה. בבת אחת. זו הייתה טרגדיה גדולה, שהתרחשה בטווח קצר מאוד של זמן - בימים שבין פסח לפרוס ימי השבועות. הסיבה למגיפה, הסבירו חז"ל, הייתה חוסר הכבוד שנהגו זה בזה תלמידי רבי עקיבא.

האסון הגדול הביא את גדולי ישראל לתקן כי בימים בהם התחוללה המגיפה, לא ייערכו חתונות, על מנת שלא להרבות שמחה. לימים, נוספו עוד תקנות שנועדו למנוע שמחה יתירה – כמו האיסור לשמוע כלי־נגינה והאיסור להסתפר.

בין קהילות ישראל, ישנם הבדלים גדולים במנהגי הימים הללו. ישנם כאלו הנוהגים באבילות רק עד ל"ג בעומר, או רק עד ראש חודש סיון. ישנם כאלו שמתחילים להתאבל רק בראש חודש אייר, ויש כאלו שאינם נוהגים אבילות בתספורת.

מה אנחנו נוהגים?

אנו, חסידי חב"ד, נוטים להחמיר בין הדעות השונות, ואנו נוהגים באבלות מפסח ועד חג השבועות.

מנהג מיוחד שנוהגים חסידי חב"ד בימים אלו, הוא לימוד מסכת 'סוטה', בה ישנם בדיוק 49 דפים, כמניין ימי הספירה. כך בתום ימי הספירה, מסיימים את המסכת בלימוד של דף ליום.