מנין בני-ישראל; מצוות "פרו ורבו"


פתיחה - הקשר בין הון לגודל המשפחה

מנין בני ישראל שבפרשתינו, לקראת תום ארבעים שנות המדבר ועל סף הכניסה לארץ, מעלה נקודות למחשבה על המניעים הגורמים להרחבת וצמצום המשפחה, ועל הקשר בין עושר ועוני לגודל המשפחה.

מנין בני-ישראל ביציאת מצרים ובכניסה לארץ

לא רק קיום עם ישראל הוא נס על-טבעי כנגד כל האוייבים הקמים עלינו לכלותינו, גם מספר ומנין בני העם הוא תופעה על טבעית:

שבעים נפש מנו אבותינו בעת שיעקב ירד למצרים, ובמשך מאתיים ועשר שנה הם פרו ורבו בכמות עצומה ומדהימה ומנינם הגיע לכמה מילוני אנשים! הכפלה במאות אלפי אחוזים!

אבל בארבעים שנות המדבר כמעט לא היתה התרבות: אותו מספר גברים מבני עשרים שהיו כשנכנסו למדבר, שש מאות אלף, היו גם בתום ארבעים השנה!

[ולמרות שבהמלך ארבעים השנה מתו שש מאות אלף איש החוטאים, הרי בסך-הכל העם נשאר בתום הארבעים שנה שש מאות אלף איש, כלומר שנולדו במדבר רק כמות כזו של אנשים ולא מילונים].

המצב הכלכלי והנפשי במצרים ובמדבר

כשמתבוננים במהלך החיים בארץ מצרים ובמהלכם במדבר - התמיהה גדלה שבעתיים:

במצרים העם חי חיי צער ודוחק נוראיים, גזירות קשות ואיומות, המצרים עשו ככל יכולתם למנוע את התרבותם, מאות אלפי תינוקות הומתו - "כל הבן הילוד הושלך ליאור", פרעה שחט את תינוקות ישראל ורחץ בדמם, העם הועבד בפרך מבוקר עד ערב ובקושי חזרו לבתיהם מידי ערב, העוני והדוחק לפרנס את בני המשפחה היו קשים וכבדים, מנת המזון היומי היתה "קישואים, בצלים וכו'",

דווקא במצב גשמי שפל ומחריד כזה, פרחה וצמחה המשפחה היהודית והתרבתה באין-ערוך,

ואילו במדבר כשחיו חיי חופש ושלווה, מנוחה ומרגוע, זמנם היה חופשי לעשות כרצונם, עושר אגדי היה לכל אחד מישראל, אפילו לעני שבעם היו "רק" שבעים חמורים טעונים כסף, זהב ומרגליות,

את כל צרכי קיומם הם קיבלו בדרך-נס משמים ללא כל מאמץ והשקעה, "מן" למזון, "בארה של מרים" השפיע מים בלי הגבלה, הבגדים צמחו עמהם ולא הוצרכו לקנות בגדים חדשים, "העננים" כיבסו את הבגדים והיוו מחסה ומסתור כבתים וכו' וכו',

תוספת של עוד ילד במשפחה לא היתה מכבידה בהוצאות הכלכליות של הוריו, שכן כל ההוצאות והעלויות ניתנו משמים, וישראל היו פנויים לגדלו ולחנכו ולא היו טרודים בעיסוקי הפרנסה.

דווקא בעת הזו כשהכל ראו בעניניהם במוחש שהוצאות הפרנסה ניתנות מאת ה' וללא כל מאמץ - היה צמצום בהרחבת המשפחה!

זאת ועוד:

עת הגלות במצרים היתה לפני שניתנה התורה לישראל, והעם במצרים שקע בשיא הטומאה "ארבעים ותשע שערי הטומאה", ובכל-זאת היה ריבוי ילודה עצום, ואילו במדבר סיני, אחר שקיבלו את התורה והמצווה הראשונה "פרו ורבו" - הריבוי היה מנימלי וכמעט אפסי, והיה מעצור מפתיע בהתפתחות ובהתרבות הילודה של בני-ישראל,

הדבר אומר דרשני? מדוע?

הצמיחה בעת העוני והצרות

כנראה שלא תמיד שפע כלכלי, שחרור וחופש מעודדים הגדלת המשפחה וריבוי ילודה, ולא תמיד עוני, דוחק ועבדות גורמים לצמצום המשפחה ותיכנון ילודה;

לעיתים "מרבה נכסים מרבה דאגה", דווקא כששקועים ברווחי-הון כלכליים חסים ומקמצים על ההון ומצמצמים בחיים, ודווקא בשפל ועוני כלכלי מבינים ש"עושר" אינו מתכון לחיי "אושר", ניתן לחיות חיי אהבה שלווים גם ללא חשבון בנק מנופח ועושר כלכלי, ואדרבה דווקא אז להרבות ולהגדיל את המשפחה.

שש מאות אלף בקבלה

בשלוש רגעי היסוד המרכזיים של עם ישראל, הם מנו שש מאות אלף איש:

1) בעת התגבשות העם - ביציאת מצרים. 2) בעת שקיבל עול מלכות-שמים ועול תורה ומצוות - במעמד מתן-תורה. 3) בעת שהחל בבניית ביתו הנצחי - בכניסה לארץ הקודש.

לפי הקבלה והחסידות המספר שש מאות אלף אינו מקרי, הוא מדוייק ומכוון, יש שש מאות אלף נשמות כלליות בעם ישראל, ובנקודות היסוד של התהוות העם היו כל נשמות ישראל בדיוק כמספר זה, לא פחות ולא יותר.

התרבות העם וגדילתו בשנים שלאחר-מכן ליותר משש מאות אלף איש נובעת מפיצול הנשמה לכמה גופים, אך בשורש הנשמות יש בדיוק שש מאות אלף נשמות, לכן זה היה המספר במתן תורה ובכניסה לארץ.

אך היות שלכל נשמה יש ייעוד ותפקיד לבצע בעולם, הרי כדי להחיש ולזרז את ביצוע המשימה, פיצל הקב"ה את הנשמה לכמה חלקים, כלומר לכמה גופים, שכך הנשמות יסיימו בזריזות את משימותיהן, ויתקרב ביאת משיח צדקינו.

שש מאות אלף בקבלה

הזוהר הקדוש מגלב שב"מרכבה העליונה" של הקב"ה יש שש מאות אלף ניצוצות, גם בתורה הקדושה יש שש מאות אלף אותיות, וישראל הם "בדמיון המרכבה העליונה", ו"בדמיון התורה הקדושה". ועוד - "ישראל" ראשי-תיבות "יש שישים רבוא (=שש מאות אלף) אותיות לתורה".

בתורת החסידות נידונים הענינים בארוכה, ואנו כדרכינו נצטט מילים ספורות מתורת אדמו"ר הצמח צדק (אור התורה במדבר, דף כט-ל):

לכאורה צריך להבין מדוע כתבה התורה את מספר בני ישראל, שישים רבוא, הרי במשך הזמן נתוספו הרבה יותר אנשים, ואיזה תועלת יש בזכירת מספרם בתחילה?

אך הענין הוא שהמספר שש מאות אלף קצוב למעלה בבחינת דגלי המלאכים העליונים והמרכבה העליונה עליה נושאים את כיסא הכבוד של השכינה העליונה, דרגת "מלכות של עולם האצילות", וכדוגמת המרכבה העליונה היה אז מנין בני ישראל במספר מכוון ממש.

"להשאיר את שאלת ההריון להקב"ה"

הרבי מורה הדור ומנהיגו עודד ללא הרף את ריבוי הילודה להגדלת והרחבת המשפחה. לא-אחת הרבי הבטיח שהוספת ילדים למשפחה לא תגרע חלילה בפרנסה, בבריאות ולא בשום דבר אחר, להיפך היא תוסיף ברכה וכל טוב בכל המובנים.

כל תינוק חדש הנולד פותח צינור חדש לברכת ה' לשיגשוג המשפחה, בגשמיות ורוחניות, בכבוד הורים ובשמחה ואושר בין כל בני המשפחה ובזירוז הגאולה השלימה.

לאחרונה ייצא-לאור ספר מופלא ומיוחד במינו, "מורה לדור נבוך", בו מאה וחמישים מכתבי הרבי, הדנים בבעיות הדור והשעה, לפנינו קטע מכתב (שם, עמוד 240) בנושא הנידון, בו הרבי שולל את השימוש באמצעים המונעים הריון ולידת ילדים:

אשה פנתה לרבי בשאלה: "האם זה הזמן המתאים להיות שוב בהריון"?

ענה לה הרבי: ילדים הם ברכה מיוחדת ובסיסית שהאדם זכה לקבל מהקב"ה, וללא ספק חייבים לבטוח בהקב"ה, בורא העולם ומנהיגו שיתן לנו את כל הצרכים הנדרשים להצלחה בגידולם כו'.

למרות שאדם צריך לעשות את החלק שלו בדרך הטבע, נדרש מיהודי לחיות חיים נורמאלים, בהתאם לרצון ה' כפסיקת השולחן-ערוך, ולהשאיר את שאילת ההריון עבור הקב"ה, שבוודאי הוא ימצא את הזמן המתאים והנכון לכך.

מקורות: פרשני המקרא לפרשתינו, פרק כו. מכתבי ושיחות הרבי.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]

גוט שבת!