ליד ציון הבבא-סאלי בנתיבות יש עומס תנועה. שוטרים מוצבים בכל פינה. הרב ברוד שואל שוב קבוצת שוטרים איך מגיעים לכפר-מיימון. שוטרת משיבה בעדינות: "יש מחסום, לא ייתנו לכם להגיע". הרב ברוד: "אוקיי, ובכל-זאת, איך אפשר להגיע". השוטרת מחייכת ואומרת: "יש דרך עוקפת, בשדות". אנחנו בהלם. יד אחת של המשטרה חוסמת, והיד השנייה מכוונת את התנועה לעקיפת החסימה.

פונים שמאלה לעבר ציון הבבא-סאלי. אוטובוס עוצר ומוריד עשרות בני-נוער נלהבים. הם עומדים לעשות את הדרך ברגל, בהדרכת מדריך שכבר עשה את הנתיב כמה פעמים. הוא מנחה אותנו איך לנסוע. אנחנו פונים ימינה ועולים על כביש עפר, בעקבות שובל האבק שמותירות אחריהן עשרות מכוניות הנוסעות לפנינו.

התנועה על דרך העפר זורמת. אין שוטר בסביבה, אף שבקלות אפשר לראות את טור המכוניות. כשמתקרבים אל כפר-מיימון מבחינים בתנועה אווירית ערה. מסוק מפטרל מסביב, שני מזל"טים באוויר, ואפילו בלון תצפית המרחף מעל ורואה הכול. אבל איש אינו מנסה למנוע את זרימת נחלי האדם לעבר כפר-מיימון הנצור.

כשאנחנו מגיעים לפאתי הכפר, המכונית כבר מכוסה בשכבה עבה של אבק. מחנים את הרכב, מצטיידים בחבילת עלונים "מה יקרה כשייגמרו הכבשים", בהוצאת "המטה לשלום העם והארץ", ויורדים אל כביש הגישה המוביל אל הכפר. בכל פינה נראית זרימה אדירה של אנשים, נשים וטף.

בטלפון אומרים לנו כי המשטרה חוסמת את השער הראשי, אבל אפשר להיכנס פנימה מבעד לפרצות בגדר. אנחנו רואים פרצה כזאת, ולידה כמה שוטרים. הרב ברוד ניגש אליהם, ומבקש להיכנס, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר. "מכאן אי-אפשר", הם אומרים, "נסו יותר למעלה". "מה אכפת לכם", מנסה הרב ברוד, "הרי אתם יודעים שנצליח להיכנס". השוטרים מחייכים: "אלה ההוראות". הם מקבלים עלון הסברה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

הדרך מוקפת קבוצות גדולות של חיילים ושוטרים. מחלקים להם את העלונים, והם לוקחים בשמחה. אחד החיילים מוציא מכיסו צמיד כתום ולוחש: "אנחנו איתכם, אבל אסור לנו ללכת עם זה". חייל אחר מרים את הכומתה ומציג את הכיפה. הרמז מובן. משוחחים עוד קצת, והם מדברים בגלוי עד כמה המשימה מקוממת אותם. הם נראים אומללים.

השעה כבר שמונה בערב. ליד השער צוותי תקשורת רבים. מהדורות החדשות נפתחות, והמשטרה עורכת הצגה לתקשורת. פתאום אוספים המפקדים את השוטרים ומורים להם להתייצב בחגורה אנושית ולהדוף את הציבור שהתאסף ליד השער. השוטרים מתייצבים בנחישות, אבל לצידם הועמדו חיילים, ולא צריך להיות מומחה לשפת-גוף כדי לראות את אי-רצונם לעשות זאת. הם עומדים רפויים, משלבים זרועות ברפיסות, ומבטם מושפל. מראה מזעזע.

בעוד השוטרים עורכים את ההצגה התקשורתית בשער היישוב, אנחנו ממשיכים עוד קצת לאורך הגדר, ומבחינים בקרע שנסגר ברשלנות. מישהו מנסה לפתוח את הסגירה, אבל הוא לא נדרש להתאמץ הרבה. פתאום צץ מאי-שם בחור אוחז מספרי מתכת בידו, וחיש מהר נפער פתח רחב בגדר, ואנחנו כבר בפנים, ואחרינו מאות נוספים. פשוט בדיחה.

בתוך הכפר ים אדם. מצב-רוח גבוה. שרים, מנגנים, משוחחים, נחים. מכונית נושאת רמקול עוברת ומכריזה על שיעורים והרצאות. חסידי חב"ד רבים נראים בקהל. ראינו את הרב זאב פיזם, מנהל בית-חב"ד בשדרות, את הרב שמשון טל, מנהל בית-חב"ד בהוד-השרון, ורבים נוספים. אנחנו מחפשים את החמ"ל, ומוצאים אותו בבניין הישיבה התיכונית.

פוגשים שם את זאב חבר (זמביש), את פינחס ולרשטיין, את בנצי ליברמן, את שאול גולדשטיין, את צביקי בר-חי, את צ'יקו בן-זמרה, את היועץ האסטרטגי יובל פורת ועוד. הם מקבלים את הרב ברוד בחמימות ומבקשים: "הביאו את האנשים שלכם. כל אחד ואחד שמגיע לכאן, מחזק ותורם למאבק".

משוחחים על התפתחויות אפשריות. יש שמועות שהמשטרה מתכוננת לפרוץ לכפר לפנות בוקר ולהוציא את האנשים. השמועות אינן מקבלות ביסוס. נשקלות אפשרויות לפרוץ לעבר גוש קטיף, אבל ראשי מועצת יש"ע אינם רוצים בהתפתחות אלימה, ומחליטים להמתין.

במקום סובבים בכירי העיתונאים. ארי שביט מ'הארץ', בן כספית מ'מעריב' ואחרים. משוחחים איתם קצת. ארי שביט מתגלה כאדם עמוק מחשבה, שאינו מוכן ללכת בתלם התקשורתי. הוא מותח ביקורת חריפה על העדר חשיבה מסודרת בנושא תכנית ה"התנתקות". מקומם אותו גם השימוש בחיילים ליצירת המצור על הכפר. "זו פעילות משטרתית מובהקת, ומי שהחליט להטילה על חיילים, עשה דבר חמור".

השעות חולפות. מגיעים למסקנה שבלילה לא יקרה דבר. אנחנו מחליטים לחזור. כמונו יש עוד מאות, אבל כנגדם זורמים דווקא עכשיו מאות נוספות אל הכפר. הגדרות כבר פרוצות, והכניסה הדו-סטרית חופשית. ההחלטה של המשטרה היא לאפשר תנועה דלילה, אבל למנוע פריצה של קבוצות גדולות החוצה.

יש קצת פקקי תנועה ביציאה, עד נתיבות, ואז התנועה זורמת. סמוך לחצות מגיעים לכפר חב"ד. התחושה היא שיש פה התעוררות של כוחות מופלאים, אבל עדיין יש צורך בנס גדול כדי לגבור על הכוחות האדירים שמוצבים כנגדם.