הרב יוסי לו, שליח בפצ'טרי ג'ורג'יה, איש חינוך ומשפיע לרבים ברחבי העולם, שוהה בבית רפואה עקב סיבוכים רפואיים קשים של קורונה, וגם עבר התקף לב ל"ע. רבים ברחבי העולם התפללו לרפואתו.

לאחרונה חל שיפור במצבו, ואז הוא מיהר לכתוב לחבריו שהתפללו לשלומו ובריאותו - מכתב מרגש ממיטת חוליו.

 "לא שיערתי בחלומות הפרועים ביותר שלי שדווקא מצבי יתעניין בי מישהו, וזה הפתיע אותי וריגש אותי עד בכיה. שוכב עם חמצן ובוכה הנני מהתרגשות".

הנה הפוסט המרגש שכתב השליח:

לכבוד כל אחד ואחד מאחיי ורעיי.

ברוך הטוב והמטיב לי בכל יום ויום, אשר בנסים אוכל לדווח שהנני מרגיש שיפורים קטנים במוחש מיום ליום. ובע''ה כה יתן ה' לי, ולכולכם כאן.

יש לנו קבוצה קטנה יחסית. חלק מאיתנו הכרנו א' לשני טרם נכנסנו כאן, וחלק מאיתנו לא מכירים. אבל השיח כאן מלא בגוונים רחבים מכל עניין ועניין, ויותר מכל קבוצה אחרת שהנני שייך, ה''ז כאן הרגש משפחתי. חסידים איין משפחה.

והנה, עד שנעשיתי חולה מסוכן ממש, לא שמתי לב כ''כ כמה כאן זה באמת איין משפחה. פתאום, דווקא מכאן יוצא לי אכפתיות ודאגה כנה יותר ויותר מכל מקום אחר.

וכשהגיע יום ששי, יום הפורים שפשוט לא התקיים בשבילי השנה בשכבי מונשם בטיפול נמרץ, מגיעות תפילות, תהלים, החלטות, פעולות, וכל מיני השתדלויות מכל קצווי תבל כפשוטו. וכאמור, במיוחד מכאן.

האמת אגיד, שבכלל לא ידעתי כמה חולה הנני, וגם לא שיערתי בחלומות הפרועים ביותר שלי שדווקא מצבי יעניין למישהו. אינני רואה עצמי זוכה לכל זה, וזה הפתיע אותי וריגש אותי עד בכייה. שכבתי עם חמצן ובוכה הנני מהתרגשות: מניין זכיתי ששלוחים, ידידים, אנשי מעשה, ישבו בעיצומו של חג הפורים ויקחו זמן מיומם העמוס כדי לבקש רחמים מאת אבינו שבשמים, ומאת אבינו רוענו באוהל?

ההתרגשות אפפה אותי ולא יכולתי לצאת מזה. במה זכיתי? ומה חייב הנני לעשות בזה?

והנה נזכרתי באחד הרגעים הכי רגשיים שהיו אצל הרבי. זה היה בההתוועדות של שבעים שנה ליום הולדתו של הרבי, י"א ניסן התשל''ב. הרבי אחז כבר לאחרי חצי הראשון של ההתוועדות, ולאחרי המאמר.

ההתוועדות הזו התקיימה לאחרי חדשים של הכנה מכל סוגי החסידים. ובכלל, חגיגת שבעים שנה לאדמו''ר היתה גם יוצאת דופן, כי חוץ מהצ''צ לפני יותר ממאה שנה, אין עוד אדמו''ר מרבותינו נשיאינו שחגג שבעים שנה.

'העולם' הגיע מכל רחבי תבל למרות שזה היה ערב פסח, וזה הי' קהל הכי גדול שהשתתפו בהתוועדות עד אז.

בלי להיכנס למורא'דיקער פרטי ההתוועדות, כאמור, בסיום המאמר התחילו שוב פעם לנגן הניגון החדש על 'בך ה' חסיתי' - שניגנו אותו היטב כבר.

ו'העולם מתפרץ'. הרבי אמנם הלהיב הניגון מזמן לזמן, אבל באמת לא היו צריכים לזה. העולם הגיב במלוא התרגשות, וכולם, פשוט כולם, עומדים ורוקדים מתוך רגשי אהבה עזה כשלהבת יוקדת, ופשוט צועקים ''אל אבושה לעולם'', אבל רואים במוחש שכל אחד ואחד ממש מתכוון להגיד: ווי לאב יו, רעבע. רבי אנחנו אוהבים אותך עם כל פרט ומשמני הלב באמת לאמיתו.

ברוב הזמן, הרבי מסתכל כבקרת רועה עדרו, עם חיוך של נחת לפעמים, או הסתכלות של רועה הנאמן. רואים על הרבי שמשהו קורה כאן.

לאחרי הניגון כחצי שעה, התבטא הרבי באופן נדיר - זה היה חד פעמי, לא קרה דבר כזה לפנ''ז ולא לאח''ז - עם מילים מאוד מאוד מיוחדות.

''יש ענין שחייב הנני להעמידו עם תוקף (שטארקייט), ובמילא חכיתי שתהיה התעוררות, גם התעוררות הניכר בגלוי''.

הגע עצמך: הרבי רצה לעשות פעולה אצל חסידיו ושזה ישפיע על כל העולם לשנות העולם, אבל חיכה שתראה בגלוי האהבה הזו בין חסידיו אליו. פשוט מורא'דיק...

הרבי אז קרא לפתוח ע''א מוסדות חדשים במשך הזמן עד י"א ניסן ה'תשל''ג, ופשוט שינה כל מראה העולם עי''ז.

מה עשה כאן הרבי היקר לנו? הוא לקח הריקוד הממושך של 'אשרינו מה טוב חלקנו' של כל החסידים, עם האהבה שפשוט לא היתה יכולה כבר להתקיים בתוך כל אחד ואחד אלא התפרץ ימה וקדמה צפונה ונגבה עד בלי מצרים לגמרי, ובאהבה והתעוררות זו, שינה הרבי פני חב''ד ופני העולם עד בלי היכר.

ובזה לימד אותנו הרבי כלל הכי מיוחד לדור השביעי, המחוייב לקחת התעוררות ורגשות ולהשתמש בהם - לאחרי הריקוד - להביא לימות המשיח בפועל ממש.

ובתוך כל המחשבות וההרגשים הללו, בהתוועדות יום הפורים בשכבי מונשם, הזכרתי בהמשך ארוך השייך לשליחות שלי עם עזרה והנהגה ישירה מאת הרבי אלי - סיפור שאני משתף בפעם הראשונה, מיוחד לאלו מהמשפחה כאן שהשקיעו מזמנם וכחם אלי:

זכיתי לשהות אצל הרבי בשנת תשמ''ג בתור בחור באהלי תורה. במשך השנה, בתור בחור בן שמונה עשרה, התחילו מחשבות בתוך תוכי  בנוגע לעתיד שלי: מה אני? מי אני? מה התפקיד שלי עלי אדמות? האם הנני ראוי להיות חסיד ומקושר, או האם הכל מגירסא דינקותא, ותודה להורים שלוחים? האם אני ראוי בכלל לצאת לעולם בתור ''שליח'' של מלכינו נשיאנו?

זה היה בסוף חודש טבת, שבת מברכים שבט. בכמה השבועות, מתחילת חודש שבט עד פורים, הנה בכל פעם ופעם שהרבי התוועד, בלי יוצא מן הכלל, דיבר לפחות קטע ישר ממש אלי. אינני נכנס לפרטים כעת, ועוד חזון למועד, אבל זה התחיל בש''פ שמות, בתוך הרש''י המזעזע והמחריד והפשוט מורא'דיק על ''ואמרו לי מה שמו מה אומר להם. ויאמר אהי' וגו'''. וככה זה המשיך עד לפורים.

התוועדויות דפורים היו כמעט כולם מלא וגדושים בביאורים, גילויים, שמחת פורים וכיו''ב, חוץ מפעמים בודדות ממש. בהתוועדות פורים מ''ג, לא הי' מורגש ''פורים'דיק''. הי' שם הדרן על מגילה וכו'. והננו עומדים בסיום ההתוועדות, כבר ניגנו ניגון אדה''ז, ואני מבקש מתוך פנימיות הלב מהרבי רק סימן של פורים... תנועה, גילוי, משהו מיוחד.

פתאום הרבי מצוה לנגן ''שפאלער''. ר' יואל חושב שהרבי מצוה לנגן 'פרזות', אבל הרבי ביקש, שוב: ''שפאלער זיידע'' - זה הניגון של 'האפ קאזאק'.

התחילו לנגן, ופני קדשו התחילו להאיר עם השמחה של פורים. תוך שניה רמז לשרוק, ואז הוציא ידו הימנית הקדושה, והתחיל לעורר שוב ושוב, געפייפט אויפן וועלט, והרים והגביה בידו הק' כל העולם כולו.

כולל על העולם הקטן שלי.

ובזה הרבי הכניס אותי, בחור צעיר עם ספיקות, לעולם שכולו אור של הרבי.

כמעט ארבעים שנים עברו מאז, ואף פעם לא היה לא שום ספק איפוא אני חייב להיות, ואיפוא הרבי רוצה אותי.

השאלה היא, האם אני אומנם משתמש בכל הכחות שהרבי השקיע בי באמת?

וכשהגיע הזמן שהייתי בסכנת חיים, וחיי נתמלאו רגשים עזים מאלו שהשקיעו מזמנם אלי, נזכרתי שחייב הנני לתרגם רגשות אלו בכחות שהרבי השקיע בי (בשנת תשמ''ג ועוד כמה פעמים), לחפש לחזק את עצמי בגשמיות כדי לעשות המוטל עלי להביא כוחותיו של כ''ק אדמו''ר נשיא דורנו באופן הרבה יותר חזק ופעיל, כדי להביא לימות המשיח תיכף ומיד ממש.

ואני רוצה להוסיף עוד משהו. הרבי משפיע עלינו ונותן לנו כוחות. לפעמים יש לנו הזדמנויות לבטא את האהבה הזו שלנו לרבי. בכל השבועיים האחרונים הרגשתי והתבוננתי בדברים ששמעתי מהרבי בהתוועדויות והרגשתי שכל מה שהרבי דיבר היה מכוון אליי. הרבי השפיע בי ונתן לי כוחות לדעת מה לעשות ואיך לעשות ואיך לעבור את התקופה הזו. לפעמים יש רגעים בחיים שהכל נעצר ואז צריך להתוועד עם עצמך כדי לדעת בדיוק מה לעשות כדי שההשקעה של הרבי תהיה על הצד הכי טוב.

יוסי לו

*

המשיכו להתפלל לרפואתו המלאה: יוסף יצחק בן הינדא מלכה