שבוע שעבר הנחתי תפילין ל'קרקפתא' והתרגשתי כמו בחור צעיר בישיבה קטנה. מעניין שגם ממרומי גילי לא נס ליחה של ההתרגשות ולא כהה רגש הסיפוק מהנחת תפילין ליהודי שמעולם לא הניח תפילין. אולי בגלל הסיפור של האיש המניח.

זה שהנחתי לו הוא קיבוצניק הנושק לגיל השישים, אותו הכרתי אותו באילת לפני עשרות שנים והתיידדנו. מפעם לפעם הייתי מציע לו להניח תפילין והוא סירב בעדינות. אם היה צריך לסרב בתוקף הוא עשה זאת גם.

הוא לא כפר בקיום העליון ברוך הוא ח"ו, אלא סבר שמצוות התורה אינן מחוייבות המציאות והן פרי יצירתם של אנשים שהגו זאת מקודקודם ובדו זאת מליבם ח"ו, עפ"ל. בשיחות רבות עמו לא הצלחתי להזיז אותו מעמדתו והוא נשאר איתן בדעתו. ומדובר באיש בעל השכלה רחבה.

לאחר שנים כבר לא ניסיתי לשכנע אותו להניח תפילין בגלל שזו היא חובתו של כל יהודי אלא ביקשתי ממנו כי יניח תפילין אך ורק בגלל שזה עושה לי טוב והעמדתי אותו במבחן הידידות. הוא שאל אותי האם אסכים לאכול דבר אחר ח"ו באם זה יעשה לו טוב ועניתיו כי אכילת מאכל אסור סותרת את התורה ואת חוקיה, "אבל לך הרי אין תורה ומשנה סדורה שהנחת תפילין סותרת אותה?! לכל היותר תעשה דבר שהוא בעיניך דבר שאינו הגיוני אבל הנחת התפילין לא אמורה להפריע לך כפי שמפריעה לי עבירה של דבר איסור".

הסכמתי ללכת על ארבע רחוב שלם אם זה יעשה לו טוב ולכן ציפיתי ממנו שהוא גם יעשה לי טוב גם בדבר שהוא רואה בזה מעשה בלתי הגיוני ושפוי בעליל. אך הוא אמר לי שהוא מוכן גם כן לזחול על ארבע אם זה יעשה לי טוב אבל להניח תפילין, זאת לא, משום שהוא מרגיש שאם יעשה זאת הוא מערער את נפשו וליבו פנימה. לדידו הנחת תפילין מפילה את תפיסת עולמו כמגדל קלפים וגורם לה לקרוס באחת.

[אגב: פעם סיפר לי כי התארח אצל בן משפחתו בארה"ב ביום הכיפורים ומארחו לקח אותו ברכבו לבית כנסת רפורמי, שם נכח בתפילה שעה ארוכה. הוא אמר לי כי למרות שאיננו דתי והוא נחשב בעיני עצמו כאפיקורוס אבל התפילה שם גרמה לו לבחילה. לדבריו, הרפורמים הללו עושים שקר בנפשם. או שאתה דתי או שלא!]

במשך השנים לא הרפיתי ממנו למרות שהסיכוי היה נראה אפסי ותמיד שאלתי אותו האם הגיעה אולי העת שאניח לו תפילין והוא רק חייך...

לפני כשבועיים הוא פוגש אותי ופונה אליי מיוזמתו ואומר לי כי בהזדמנות הקרובה כשניפגש ובאמתחתך יהיו תפילין אסכים להניח אותם פעם אחת ויחידה!

לא האמנתי למשמע אוזניי ומאז סובבתי במקומות שבו אני עשוי לפגוש אותו עם תפילין והמתנתי להזדמנות הפז. חלפו יומיים ופגשתיו. האיש הפשיל שרוול, הניח תפילין וקרא את כל תיבות הקריאת שמע בהטעמה ולאחר שסיים והורדתי את התפילין הוא אמר לי, בטח אתה שואל מה קרה שהסכמתי לעשות בר מצוה?

הוא סיפר כי בתו וחתנו ותינוקם בן החצי שנה חלו בנגיף הארור והוא כל כך פחד על הנכד היחיד שלו עד שנשא את עיניו לשמים ואמר לריבונו של עולם שבאם הנכד יחלים הוא יניח פעם אחת תפילין...

התרגשתי מהעובדה שהנחת התפילין הללו באה לא ממני ולא מהפצרותיי הידידותיות אליו. הם באו 'נטו' מהאיש עצמו. מהאדם ששנים על גבי שנים הסביר לי מדוע אין סיבה בעולם שהוא יניח תפילין והנה ברגע האמת הוא שבו נשמתו זעקה לשמים בתפילה כל התיאוריות שלו קרסו והתמוטטו והוא הבטיח לעצמו שהוא יניח תפילין בהזדמנות הראשונה.

אין לך ביטוי והמחשה גדולים מזה לדברי חז"ל על ימי הפורים "קיימו מאהבה ומרצון את אשר קבלו באונס במתן תורה" .

•

בשנת תשמ"ג בשנת הקבוצה הייתי אמור, יחד עם גיסי [לעתיד] הרב צבי וינפלד להחליף זוג אחר של תמימים ב'מבצע תפילין' בקבוצת כתובות במנהטן.

את הכתובות הללו קיבלנו מהת' אורי כהן, כיום שליח של הרבי באשקלון. הוא היה אמור לצאת עמנו ביום שישי לסבב במנהטן וללמדנו את נתיבות ה'סאבוי' ודרכי ההגעה לאותן כתובות קבועות בהן יהודים ממתינים לנו להנחת התפילין.

כיון שבאותן הימים של סוף אלול ותשרי היו אלו ימי חגים ועמוסים ובפרט לאלו המתכוננים לחזור לארץ, לא הספקנו לקיים את החפיפה רק לקראת סוף חודש תשרי.

כשהגענו ביום שישי הראשון לאחת מהכתובות הללו, היה זה במפעל לייצור נעליים שבעליו היה יהודי וכן כמה מפועליו. בעל הבית קיבל אותנו בשמחה רבה ואמר לנו כי מאז ומתמיד הוא נאבק על שמירת השבת מול היצר שמשכנע אותו לפתוח את המפעל בשבת. מה שמחזיק אותו זהו התפילין השבועיים שמניחים עמו תלמידי הקבוצה.

כיון שלאחרונה לא הגעתם החלטתי שאני אפתח השבת את בית החרושת גם ביום השבת, אלא שההגעה שלכם היום מחזקת אותי להמשיך לשמור על השבת ובשבילי זה סימן מן השמים שהגעתם בדיוק בשבוע זה בו חשבתי לפתוח גם בשבת..

•

בעל המפעל סיפר לנו כי בשנה שעברה באחד מימי השישי הגיעו זוג תמימים למפעל להניח עמו תפילין והוא שיתף אותם במצוקה שפקדה אותו ואינה נותנת לו מנוח. נעלמו לו מתוך המפעל סכום גדול של אלפי דולרים רבים. הוא לא יודע במי לחשוד והוא חושד בכולם, חשד שאינו מועיל, בלשון המעטה, להצלחת המפעל.

במר עליו לבו הציעו לו התמימים לבקש ברכה מהרבי שיצליח להתגבר על העגמת נפש שנגרמה לו בגין העלמות הכסף הרב וכך עשה. הבחורים התמימים ישבו וכתבו עמו מכתב לרבי ומאוחר יותר הכניסו זאת למזכירות הרבי.

הרבי השיב מיד לאותו בעל מפעל הנעליים ממנהטן תשובה מרגיעה שממרחק הזמן אינני זוכר את לשונה המדוייק אך היה בה מסר שיסיר כל דאגה מליבו, אזעה"צ.

בשבוע שלאחר מכן כאשר הגיעו אליו זוג התמימים הוא סיפר להם כי לאחר שעשה חשבון דקדקני ומפורט יותר התברר לו כי הכסף לא נחסר אצלו כלל ורק טעות שלו בחישובים מוטעים גרמו לו לחשוב שהכסף נעלם. הידיעה כי בעצם לא אבד לו הכסף ובודאי לא נגנב השיבה את נפשו והוא חזר למסלולו והכל בזכות ברכת הרבי.

•

שבוע שעבר כתבתי על הגרג"מ גרליק שנתן מידי לילה את כריתו לרבנית בעת מסע הבריחה מרוסיה לפולין. והעירוני שמי שביקש את הכרית מהנער עבור הרבנית היה אביו ולא אמו כפי שכתבתי. והצדק עמו שכן אמו כבר לא היתה בין החיים בעת הבריחה כי היא נפטרה לפני יציאתם מרוסיה ותודתי נתונה לו על העמדת הדברים על דיוקם.