בבואי לשרטט קוים לדמותו של "ר' גרשון מענדל" צורם לי לכתוב את שמו ללא התוארים המתחייבים לעטר את שמו, שהרי היה הוא גאון וחסיד, עניו ומסור ומאריות החבורה שקמה לה לליובאוויטש בימים הראשונים לביסוס מפעל השליחות של הרבי. ובכל זאת לא תגרע שערה מדמותו המיוחדת והיחודית גם ללא תוארים אלו, שכן הוא זה שהשיל מעצמו כל תואר וטייטל מעצם היותו חסיד פנימי שביטל עצמו מכל וכל לאדוננו מורנו ורבינו.

מה לא כתבו עליו ומה עוד לא נאמר על האיש הגדול שהטביע את חותמו בקרבם של מאות רבות ואולי אלפי תמימים שרק תזכיר את שמו וחיוך יתנוסס על פניהם. דפים רבים ושעות רבות של "זום" סיפרו את סיפורו הגדול של החסיד היחודי שבלט בין כולם בחסידותו ובאהבתו לרבי. אינני יודע מה אוכל להוסיף על כל הנ"ל אך אנסה בכל זאת.

עוד בהיותו בארץ הקודש לאחר שעלה מרוסיה בערה בו אהבה עזה לרבי. הוא היה מתבודד בלילות בבתי הכנסת של תל אביב באלנבי וסביבותיה כשקרא קריאת שמע שעל המיטה ובמשך שעות היה מחזיק את תמונתו של הרבי (שהיו נדירות אז) כבן האוחז את תמונת אביו ולא הסיר את מבטו ממנה. חלק מחוויותיו שהיה מספר בהתוועדויותיו היו מקרים שחווה כשהיה יושב בלילות באותם בתי הכנסת בתל אביב.

כשהגיע לפרקו הרבי היה השדכן שלו. הרב החסיד ר' שלום פוזנר שאל את הרבי אודות בתו בתיה שתחי' לשידוך והרבי אמר לו כי ישנו כאן בחור בשם גרשון מנדל גרליק ונראה לו שהוא מתאים לבתו. הרב פוזנר שאל את הרבי מיהו הבחור והרבי אמר לו שבהתוועדות הקרובה אקרא לו אליי וכאשר הוא יעלה אליי אסמן לך עליו ותדע מיהו. בהתוועדות של יו"ד שבט תשי"ח הרבי קרא לנציגי מוסדות וחילק להם עוגה וביניהם חילק גם להרב פוזנר. כשהרב פוזנר חזר למקומו הרבי קרא להת' גרשון מנדל כנציג הישיבה בנוארק והוסיף לו תוארים כמו הרב וכו' וכאשר עלה לקבל עוגה הרבי סימן להרב פוזנר שזהו הבחור מבלי שהת' גרשון מנדל הבחין בכך.

כשהגיעה השמועה לאוזנו של הבחור כי הרבי מועיד אותו לבתו של פוזנר הוא אמר כי מבחינתו הדבר סגור ואין הוא זקוק להפגש כלל עם המדוברת כי מה' יצא הדבר אלא שהמדוברת ביקשה להכירו תחילה ולכן נסע לפיטסבורג לסדרת פגישות ואף שם הודרך ע"י הרבי כדי לסיים את המשימה.

•

באחד הימים התוועדתי בביתי באילת עם בנו ר' משה שי' ושאלתי אותו לפשר הענין שהרבי היה מחלק לחיים בהתוועדות כ' אב לכל מי ששימש את אביו הגרלוי"צ והיה דוחק באביו לעלות לקבל לחיים ומדוע אביו היה מנסה להתחמק מלגשת לרבי.

אמר לי ר' משה שאביו סיפר לו שכמעט ולא שימש את 'ר' לויק' ולכן חושב שאינו ראוי לעלות אלא שיתכן שכוונת הרבי היתה לכך שהיה לעזר לאם הרבי הצדקנית מרת חנה.

היה זה בעת הבריחה ברוסיה לעבר פולין והרבנית חנה נדדה בדרכים יחד עם משפחת גרליק בעיקר ברכבות שנסעו ימים ארוכים ממקום למקום. לילד גרשון מנדל היתה כרית גדולה ורכה שהיתה צמודה אליו לאורך כל הדרך כדי להמתיק את שינתו ברכבות ובתחנות המעבר. מידי לילה היתה אמו מבקשת ממנו שיתן את כריתו לרבנית חנה וכך לילה אחר לילה הסכים הנער הצעיר בטוב ליבו להעביר אליה את הכרית עד לבוקר וכך גרם לרבנית להקל מעליה את נדודיה. "יתכן" - אומר ר' משה -  "שלזאת התכוון הרבי כשהיה מבקש מאבי לתת לו משקה יחד עם אלו ששימשו את הוריו".

•

את רבי גרשון מנדל הכרתי טיפין טיפין. לא ביום אחד.

תחילה הכרתי את החסיד שהיה מתוועד עם התמימים לילות ארוכים ובהם היה מטביע בנו את ההתקשרות לרבי. הוא לא עשה זאת בהסברה כדרכם של משפיעים המבהירים את דבריהם באריכות לשונם אלא בדרך כריזמטית ויצירתית משלו. כל לילה עמו, היה הופעה ו'מחזה' שקבעו ברכה לעצמם. ניתן לשבת שעות רבות ולספר על אותן התוועדויות שלו שבהן הצליח להעביר את המסרים העמוקים ביותר של תורת החסידות ושל התקשרות לרבי דרך שפת הגוף שלו וב"פנטומימה". הוא כמעט ולא דיבר בודאי שלא הרחיב בדיבור, הוא רק צחק ובכה ושר וכך הוא הצליח להעביר לסובבים אותו את אשר הוא חש בנפשו פנימה תוך כדי שהוא מהפנט אותנו וממגנט אליו את כולם. 

עוד חזון למועד לספר על אותם לילות ארוכים שחינכו דור ועיצבו את דמותו.

צברנו עשרות ומאות שעות עם ועל הדמות הזו. אני כשלעצמי לא תמיד נוכחתי בחלקים הראשונים של ההתוועדויות שלו, משום שהעדפתי ללכת לישון וביקשתי להעיר אותי לקראת ה"חלק האמנותי". ר' גרשון מנדל ניחון ביכולת משחק שאינה מביישת שחקנים בעלי שם, זו מתנת א-לוקים נפלאה שהוא ידע להשתמש בה בכל כוחו לעבודת השם. ולכל אלו שמנסים לחקות אותו אומר: "חבל על המאמץ כי אם אין לכם את זה, אין לכם את זה".

לתומי סברתי בתחילה כי מדובר בחסיד מחוספס שמחפש כל הזדמנות למצוא פורקן לנפשו המחפשת להשתחרר במעשי שובבות מכל מחסום ומגבלה. אך עם הזמן הבחנתי כי מדובר באיש אחר לגמרי. הוא היה אדם עצור ואצור. בליבו היתה לבת אש מתפרצת והוא אצר אותה בכל כוחו. גם כששתה משקה בשופי הוא לא איבד את שיווי משקלו. נהפוך הוא: גם אז הוא שלט שליטה ללא עוררין על פיו ועל מחשבתו ומה ששמענו וראינו בו היו אלו קילוחים דקים שבכל זאת יצאו ממנו. הוא היה רגיש, לבבי אכפתי ואולי גם שברירי, היו בו את התכונות שאינן עולות בקנה אחד עם מי שבשעות הבוקר עולה על השולחן ומכריז קבל עם ועדה את הגיגי ליבו.

פעם ביקר בכפר חב"ד והיה צריך לנסוע לתל אביב באוטובוס. בן לוויתו שנסע עמו זירז אותו להגיע לתחנה בזמן כדי לא לאחר את האוטובוס שהיה מגיע אחת לשעתיים. כשהאוטובוס נראה באופק אמר לו הבחור המלווה שחייבים לרוץ כדי להשיג את האוטובוס אך ר' גרשון מנדל הלך עקב בצד אגודל בהליכה המלכותית שלו ולא האיץ את רגליו. גם כשהאוטובוס הגיע לתחנה הוא עוד צעד במרחק מה מהאוטובוס והיה נראה שבאם הוא לא ירוץ הנהג יסע. אבל הוא המשיך לצעד בניחותא כאילו העולם עומד ומחכה לו. לא יודע איך אבל בסופו של דבר הנהג התעכב ובשניה האחרונה עלו השניים לאוטובוס. כששאל אותו בן לווייתו מדוע לא מיהר, הוא ענה לו ברוגע ובשלווה: "אם הוא היה נוסע הוא לא היה שלנו..."

תמיד היה נינוח ולא מיהר לשום מקום. הוא הקרין אמונה עזה שמה' מצעדי גבר כוננו וכל מה שצריך לקרות הוא מכוון מלמעלה עד לפסיק האחרון. אינני יודע אם נולד כזה או שכנראה הוא רכש לו זאת בטבע שני בעבודה פנימית ארוכת טווח ובמשמעת של ברזל עמה הוא אילף את עצמו ללכת בדרכו המיוחדת שגם בקבוקים מלאים עד אשמורת הבוקר לא העבירו אותו על דעתו ועל הליכותיו.

פעם אמר לקרוב אליו כי חבורת המתוועדים חושבת שכאשר אני אומר לחיים אינני שולט על פי. הם טועים טעות גמורה.

•

ולסיום אקנח ב"ר' גרשון מנדל שלי". מצאתי בו את מדת האמת שלו שניבטה מבעד לדמותו הססגונית.

וזאת בהקדים ווארט חסידי על סיפורו של רב ספרא ממסכת בבא בתרא המעידה עליו שהוא דובר אמת בלבבו.

רב ספרא היה סוחר. פעם בא אליו אדם באמצע שקרא קריאת שמע וביקש לקנות הימנו חפץ בסכום מסויים ורב ספרא לא התייחס אליו כי היה באמצע קריאת שמע. הלה חשב שמא הציע סכום נמוך והעלה את מחיר החפץ ועדיין לא ענה לו רב ספרא. כך הוא המשיך לעלות ולעלות את המחיר עד שסיים רב ספרא לקרוא את קריאת שמע ורק אז ענה לקונה העומד לפניו בחיוב למכירת החפץ. כשבא הקונה לשלם לרב ספרא לא הסכים לקבל ממנו רק את המחיר הראשוני שנקב הלה, ואמר לו שכבר התרצה למכור במחיר הנמוך ומה שלא ענה לו הרי זה משום שעסק בקריאת שמע.

מכאן לומדים כולם על מידת האמת של רב ספרא שכיון שקיבל בלבו למכור בראשונה לא שינה את דעתו. אך ישנו ווארט חסידי האומר כי הפלאת מדת האמת של רב ספרא היתה מזוית אחרת. לא כל אחד שתפוס בשרעפי קודש יהיה מוכן להודות שבעיצומה של אהבת ה' א-לוקיך היוקדת הוא שמע בקצה אזנו עניני מסחר ודברי חולין...

מעין זה אני רואה בדמותו של ר' גרשון מנדל משהו אמיתי מקורי.

בהלוויתו של הגרש"מ הרמתי שתי גבות. האחת על כך שבחר להקבר בנחלת אבותיו ולא בסמוך למי שכל חייו היו נתונים לו. והשניה היא על כך שבעת ההלוויה שרו לו את השיר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" המלמד על כך ששיר זה היה 'שיר חייו'.

ראה ראיתי חסידים גדולים שפיץ חב"ד שנזהרו בכל אונם לבל יהיה להם כל קשר לכל מה שאין ריחה המבושם של ליובאוויטש נודף הימנה. למשל הכרתי חסיד שבעת חתונתו הזהיר את המנגנים שבאם ישמיעו ולו שיר אחד עממי שאינו חב"די מובהק הוא לא ישלם להם את משכורתם. וכן דוגמאות נוספות שהביאו אותי להרהר כמה מתוך הדבקות החב"דית הזו היא פנימית ואמיתית וכמה מתוכה היא מעושה ונעשית משום שכן עשה הלל.

אצל הרב גרליק לא היה שום דבר מעושה. הוא הלך בכל מעשיו עם הלב שלו ועם ה"דערהער" החסידי-פנימי שלו. הוא לא היה חייב לאיש ולא הביט לצדדין. אם חשב ששיר מסויים הוא הקולמוס שיבטא את שירת ליבו הוא לא יהסס לשיר אותו ולאמץ אותו אף אם הוא לא שיר חב"די אותנטי.

תלמידו הרב נמדר מאיטליה סיפר כי כאשר היה משכים קום לשידורים מהתוועדויות הרבי ומאזין להם, הנה כאשר הגיעה השעה שבה היה צריך להתפלל יחד עם בני קהילתו את תפילת השחרית היה נוטל את הטלית ותפילין שלו והולך לבית הכנסת ולבטח היו שפיץ חב"ד שלא ראו זאת בעין יפה לעזוב באמצע השידור לטובת תפילה עם בני הקהילה. אך הוא הרגיש אחרת. אם הוא חשב ששליחותו עודפת על שמיעת דברי א-לוקים חיים מפיו הקדוש של מי שהוא כל כך אהב, הוא לא היסס לרגע ועשה כהבנתו ורגשותיו.

ללמדך שכל, כל, כל מה שעשה, היה מפנימיות ליבו ומעצמיותו החסידית ללא פניות כאלו ואחרות.

אוי, ר' גרשון מנדל, הגאון החסיד והמקושר האמיתי, מי יתן לנו תמורתו.