תולדות הרבנית הצדקנית מנוחה רחל נ"ע

בתו של רבנו דובער 'הרבי האמצעי'

ונכדתו של רבנו הגדול בעל התניא והשו"ע נבג"מ זיע"א

נסיכת בית רבי בארצנו הקדושה ואם היישוב החב"די בעיר האבות

כ"ד שבט תרמ"ח

נולדה בחג הגאולה י"ט בכסלו תקנ"ט

על מקור השם "מנוחה רחל" מספרים כי ביום שיצא רבנו הגדול לחירות ממאסרו, ביום י"ט כסלו תקנ"ט נולדה בת לבנו הגדול רבנו דובער הרבי האמצעי נשמתו עדן. וכאשר נתבשר על כך אמר: מעתה תהיה לנו מנוחה, וקרא לה "מנוחה". השם רחל הוא על שם בתו הצעירה של רבנו הזקן שנפטרה בימי עלומיה. היא ובעלה הרה"ק יעקב כולי  סלונים, עלו לארץ הקודש יחד עם בני ביתם והתיישבו בחברון. היא תמיד הייתה מספרת לנכדיה על סבא הגדול רבנו הזקן שזכתה להיות במחיצתו כ-14 שנים עד להסתלקותו בשנת תקע"ג.

כל אנשי העיר כבדו אותה מאד על חכמתה ונבונותה. היו אומרים עליה שהשכינה שורה על פניה. הייתה מסורה מאד למשפחתה, מתעניינת בכל אחד מהנינים והנכדים, האריכה ימים וזכתה לראות בחייה דור של נכדים לנכדיה. אם אחד מהמשפחה, גדול או קטן, נפל למשכב, הודיעו לה תיכף ומיד שתבקש רחמים עליו ותשלח להם את ברכתה, והיא לא שקטה ולא נחה. כל אותו זמן חייבים היו להודיעה מפעם לפעם על מצב החולה. התעניינותה בכל פרט עד יומה האחרון הייתה יוצאת מן הכלל. היא גרה עם משפחת בנה הגדול הרב יהודה ליב. בביתם היה בית כנסת קבוע שבו היו מתפללים תמיד בחגים, בימים נוראים, בשבתות ובימות החול. הייתה רגילה לספר ספורים מעניינים מאביה הגדול הרבי האמצעי ומזקנה הגדול רבנו הזקן. והיה עונג רוחני להקשיב לנועם דברותיה. הייתה נוהגת זהירות יתירה במאכלי שבת, לכבדם ולחלקם עד תומם במשך יום השבת, הן לבני המשפחה הנוהגים לבא אליה בכל שבת למגדול ועד קטן לקבל את ברכתה - והיא מברכת את כל אחד בשימת הידיים על הראש - והן לכל באי ביתה ביום שבת קודש.

הבטחה שמימית של אבא

השתוקקותה של הרבנית הצדקנית מנוחה רחל לעלות לארץ הקודש החלה שנים רבות קודם שמימשה את רצונה עוד בחיי אביה הרבי האמצעי - אלא שנראה היה שמשמים מעכבים וטרם הגיעה השעה. באחת השנים נפלה הרבנית למשכב, ומחלתה הלכה והחמירה מיום ליום עד כדי כך שהרופאים שהוזעקו למיטת חולייה התייאשו מחייה והגדירו את מצבה "אנוש". באותה שעה גורלית נשלח שליח בהול אל אביה הגדול הרבי האמצעי וסיפר לו על המצב הקשה. שמע זאת הרבי בשתיקה של התבוננות והתיישב בדעתו, וכעבור רגע פנה אל השליח בקול בוטח: לכו אל בתי ואמרו לה בשמי, שבמהרה תבריא ותקום ממיטת חולייה, ולא יארכו הימים עד שתזכה לנסוע לארץ הקודש. משך השליח בכתפיו בפליאה, אך הוא שמר את ספקותיו לעצמו ויצא מיד למלא את השליחות שהטיל עליו הרבי.

בהגיע השליח לבית הרבנית, שכבה זו במיטתה ללא זיע, אך הנה ניגש מי שניגש אל מיטתה, וכשלחש על אוזנה את דברי אביה, פקחה את עיניה, הביטה סביבה בהשתאות, ולא ארכו הימים עד שהבריאה לחלוטין.

מהלכת "בין הטיפות"

שנים מספר עברו עד שהרבנית מימשה את הבטחתו המופלאה והשמימית של האב הדגול והחלה להתכונן לנסיעה ארוכה לארץ ישראל באותה עת כבר הייתה נשואה לבעלה החשוב הרה"ק יעקב כולי זצ"ל - נכדם של גאוני עולם הרמ"א, המהרש"א והמהרש"ל, ועמו עשתה את כל ההכנות.

סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בטרם נסעה הרבנית מנוחה רחל לארץ ישראל, נכנסה אל הרבי הצמח צדק כדי לקבל ממנו ברכת פרידה. החורף היה בעיצומו וגשמים רבים ירדו על הארץ והרוו את האדמה, לפיכך הנסיעה הייתה אמורה להיות קשה ומפרכת. התאוננה על כך הרבנית לפני הרבי הצמח צדק וסיפרה כי היא מפחדת שלא תחלה, חלילה. שחק הרבי וענה בדרך צחות: נו, אז מה? - תיסעי בין הטיפות.

קיבלה הצדקנית את הדברים כפשוטם ויצאה מיד לדרך הארוכה. תחילה שכרה עגלה שתיקח אותה ואת משפחתה מליובאוויטש לשקלוב, שם שכרה עגלה נוספת להמשך הנסיעה. כעבור ימים מספר חזר בעל העגלה הראשונה לליובאוויטש והוא מלא השתוממות. הנסיעה מליובאוויטש לשקלוב, סיפר, הייתה דרך תענוגות. כל הדרך ירדו גשמים עזים והפכו את האדמה לבוץ סמיך שהנסיעה בתוכו כמעט בלתי אפשרית, אך כשהעגלה פילסה לה את דרכה בדרכים הללו, נדמה היה שהגשמים נמנעים מלרדת עליה והנסיעה עברה למישרין. הצרות האמיתיות, אמר העגלון בפליאה, החלו בדרך חזרה משקלוב לליובאוויטש.

מאז היה בעל העגלה הולך ומתרברב על האירוע הפלאי שקרה עמו, עד שיום אחד סנט בו הרבי מוהר"ש: הערל, להבדיל, בעל העגלה של הבעל שם טוב, נהנה גם הוא מקפיצת הדרך..."

המסורת מספרת שהגשם לא נגע ברבנית לא רק באותה נסיעה, אלא שבכל ימי חייה מאז ואילך טיפות הגשמים לא נפלו עליה אלא סביבה בלבד. מסורת זו הייתה ידועה ומקובלת בין כל יהודי חברון.

שליח ציבור במניינו של הרבי הצמח צדק

עם הרבנית מנוחה רחל ובעלה עלו לארץ ישראל גם שלושת בניהם: הבכור רבי יהודה לייב, שמסורת המשפחה מספרת כי חגג את הבר מצווה שלו על סיפון האנייה בדרך, הבן האמצעי, רבי לוי יצחק שהיה אז בן שתים עשרה, וצעיר הבנים רבי מרדכי דובער, שהיה בערך בשנה החמישית לחייו.

לאחר חמש שנים של שהייה בארץ הקודש, חזר הבן הבכור לליובאוויטש כדי להסתופף בצלו של הרבי הצמח צדק. כשהגיע לליובאוויטש, קיבלו הרבי הצמח צדק במאור פנים ובשמחה גלויה.

בנוסף לסגולותיו התרומיות, חונן רבי יהודה לייב גם בקול ערב ונעים, ולא אחת היה ניגש לעמוד בבית מדרשו של הרבי בשבתות וביומי פגרא. ובכל זאת, אף הוא עצמו הופתע כאשר הרבי פנה אליו לפתע לאחר קריאת התורה ביום ראשון של ראש השנה, וציווה עליו לגשת לעמוד הש"ץ בתפלת המוסף ולהתחנן על עמך ישראל לפני יושב תהילות ישראל.

חשש רבי יהודה לייב לקבל על עצמו להיות שליח ציבור במניינו של הרבי, כי ידע והבין את האחריות העצומה הכרוכה בכך, אך הרבי הבחין בהיסוסיו תחב את הקיטל בידיו ואמר: "יהודה לייב, אתה תהיה החזן שלנו!" מני אז - בכל השנים שבהן נסע רבי יהודה לייב סלונים לליובאוויטש בתקופת הימים הנוראים - היה משמש שלוחו של הציבור במניינו של הרבי וקורע מחיצות ברזל בתפילתו.

מברכת צדיקים קדושי עליון

החסיד הדגול רבי עזריאל זעליג סלונים ז"ל, מצאצאיה של הרבנית מנוחה רחל נ"ע, מספר ממה ששמע מפי הרבנית הצדקנית שטערנא שרה ע"ה – אשת חבר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב.

למעלה מחמישים שנה התגוררה הרבנית הצדקת בעיר הקודש חברון והטביעה חותם מיוחד על חיי היהודים בעיר. הקהילה אף הקימה בית מדרש מיוחד לכבודה בבית בנה רבי יהודה לייב, והרבנית קבעה בו את מקום תפילתה עד הסתלקותה.

הרבנית הייתה נערצת על הכל בצדקותה ובפיקחותה, ואף קדושתה הייתה לשם דבר, רבנים גדולי תורה, גאונים וצדיקים, ראו לעצמם זכות לבקרה בביתה ולקבל מפיה את ברכותיה הטהורות.

מסופר שבסיורו בארץ הקודש, הצדיק רבי יחזקאל משיניווא זצ"ל, בנו בכורו של בעל 'דברי חיים' מצאנז, הגיע לביקור אף בעיר הקודש חברון, שם הועיד זמן מיוחד לביקור בבית הרבנית.

כשנכנס הצדיק אל חדרה של הרבנית, נשאר עומד על רגליו הגם שביקשה ממנו כמה פעמים שיישב. וכך, בעודו עומד, סיפרה לו הצדקנית שעה ארוכה על אודות מעשיהם המופלגים של אבותיה הקדושים - אביה, הרבי האמצעי וזקנה רבנו הזקן.

גם כ"ק אדמו"ר רבי אלעזר מענדל מלעלוב זצ"ל היה מרבה לבקר את הרבנית. אחד מכבירי הרוח שבין חסידיו, החסיד רבי מאיר דוד שוטלנד, סיפר שרבו היה נוהג לנסוע פעמיים בשנה לחברון כדי להשתטח על קברי האבות. בכל ביקור שהה הצדיק בחברון שבוע ימים, ובשבוע זה היה מקפיד לבקר את הרבנית שלוש פעמים. את ביקורו הראשון היה עורך מיד עם בואו לעיר; את ביקורו השני היה עורך בעת קידוש יום השבת, והביקור השלישי היה נערך בטרם צאתו מהעיר, נהג לבוא לבקרה וליטול הימנה ברכת פרידה. בכל אותם ביקורים היה הצדיק עומד על רגליו, מעולם לא ישב על כסא בנוכחותה, והיא הייתה עומדת כנגדו שמה את ידיה מעל לראשו ומברכתו בברכות שמים. אגב מקובל היה שכל כלה ביום חופתה הייתה מבקרת תחילה במערת המכפלה. ואח"כ נכנסת אל הרבנית לקבל את ברכתה. כך גם כל אשה חולה או מקשה ללדת הייתה פונה אל הרבנית מנוחה רחל ומבקשת על נפשה.

פועלת ישועות

הגאון החסיד רבי חנניה יוסף הלפרין זצ"ל סיפר מזיכרונו אי אלה מעשים ועובדות ששמע מאמו הרבנית פשה הדסה ע"ה, נכדת הרבנית ע"ה.

את כוחה לברך ולפעול ישועות ניצלה לפעול ישועות בקרב הארץ לטובתם של ישראל, ומעשה שהיה כך היה:

אבו זורייאק היה אחד הישמעאלים המוכרים ביותר בחברון ובסביבותיה, הוא היה בעליהם של המעיינות המים שבני העיר שתו את מימיהם.

שלטון ללא מצרים שלט אבו זורייאק במעיינות המים, ובין השאר ניצל את בעלותו לרעת יהודי חברון. הוא הנהיג קצבת מים לכל תושב לפי מכסת בני משפחתו, אך סדר החלוקה הושתת על עיקרון מרושע: תחילה היה מעניק מים לכל דורש, ורק לאחר שסיים לחלק לכל אחיו הערביים מהעיר ומסביבותיה, הואיל בטובו לחלק מים גם ליהודי חברון. אותו רשע לא ניסה אפילו להכחיש או לטשטש את מעשיו והפלה את עדת היהודים לרעה לעין כל.

שנים רבות המשיך במנהגו המרושע, ואף כי סבלם של יהודי חברון הלך וגבר - בפרט בערבי שבתות וימים טובים - איש מהם לא העז לעשות מעשה נגד אותו רשע עד שנראה כי משמים ראו את כאבם של יהודי חברון, ועשו מעשה.

בת יחידה הייתה לו לאבו זורייאק ושמה פטמה. באחד הימים נפגעה פטמה זו ברגלה ממחלה קשה שכרוכה הייתה בייסורים מרובים. שכבה אותה עלמה במיטתה מתייסרת בכאביה ואביה עומד למראשותיה לסעוד, אך אינו יכול להושיעה. אפילו הרופאים המומחים שהובאו מירושלים ומצפת לא מצאו מזור למחלתה, והרפואה היחידה שהציעו הייתה קטיעת רגלה. הסכנה לחייה הייתה מוחשית. והאב העשיר היה זועק ובוכה תמרורים על השבר שפקד את בתו וביתו.

והנה בעיצומה של שעת משבר, יעץ לו אחד מידידיו, בן למשפחה ערבית ותיקה בחברון, לפנות אל הצדקנית היושבת בחברון ולבקש את ברכתה לרפואת הבת. "צדקת היא", הפטיר הידיד הערבי, "לך אליה, אחי, לא תפסיד".

מיהר אבו זורייאק לביתה של הרבנית מנוחה רחל ופגש שם בנכדה הרב זאב דב סלונים זצ"ל. שמע הנכד את זעקתו של הישמעאלי נכנס לחדרה של סבתו ושטח לפניה את בקשתו. הביטה הסבתא בנכד וחייכה חיוך חם וצופן סוד. הרהרה הצדקנית ממושכות, ולבסוף ביקשה לצאת אל הערבי ולמסור לו בשמה כי אם יבטיח לה שלא יתאנה ליהודי חברון ויפסיק למנוע מהם מים תבריא בתו. מיד נאות הערבי, הניח ידו על ליבו ונשבע שמקבל הוא על עצמו כל שתאמר הרבנית מנוחה רחל. לא ארכו הימים ופטמה ביתו קמה ממיטת חוליה בריאה ושלימה. מאז אותו מקרה ניתן היה לראות את אבו זורייאק נוקש בדלתותיהם של יהודי חברון ומציע להם מים זכים.

"אצלי חשוב דיו אם הוא של הרבנית"

בבית הרב החסיד רבי עזריאל זליג סלונים זצ"ל (נכדה של הרבנית מנוחה רחל) היה, בירושה מבית אבותיו, פמוט כסף של רבנו הזקן. לאחר פטירתו, נתן בנו הרה"ח משה סלונים ז"ל את הפמוט במתנה לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

הודה לו הרבי מאוד והתעניין אצלו אם ברור הדבר שהוא של רבנו זקן, והשיב כי כך ידוע במשפחה. נענה הרבי: "אצלי חשוב דיו גם אם הוא של הרבנית מנוחה רחל!" (מפיה של הרבנית ס. רלב"ג בתו של הרה"ח עזריאל זליג ע"ה)

מעשה נוסף סיפרה נכדתה הרבנית פשה הדסה הלפרין: הייתה תקופה שיהודי חברון סבלו ממעלליה של כנופית הישמעאלים שהשתוללה בעיר ובזזה וחמסה את בתיהם. הללו לא היססו לפרוץ לבתי היהודים לאיים עליהם ולבזוז את רכושם אפילו בעיצומו של יום. וכה רב היה סבלם של יהודי חברון עד שבאותה עת היו נוהגים לומר - עשרה קבין של ייסורי ארץ ישראל ירדו לעולם, ובתשעה מהם מתייסרים יהודי חברון. באחד הימים כרעה ללדת אשתו של ראש הכנופיה הישמעאלית האכזר, וסכנת חיים נשקפה לה ולוולד. אחד מידידיו יעץ לו לפנות אל הרבנית ולבקש את ברכתה. ראש הכנופיה שהיה עסוק בצרותיו לא היסס ומיהר לפקוד את בית הרבנית ולבקש את ברכתה. שמעה הרבנית וביקשה שיבטיח שמכאן ולהבא יפסיק את מעשיו האיומים ויפסיק לפגוע ביהודי העיר. והכל יבוא על מקומו בשלום. ראש הכנופיה נשבע בפה מלא לקיים את בקשותיה של הרבנית. ויהי אך הגיע האיש לביתו יצאה לקראתו המיילדת ובישרה לו שברגע זה ממש נולד לו בן וליולדת שלום. מאז נשמו יהודי חברון לרווחה, בזכות ברכתה של הרבנית מנוחה רחל נ"ע.

נר התמיד עצר את השיטפון

ועוד סיפרה הרבנית מרת פשה הדסה הלפרין, שגם לאחר הסתלקותה פעלה סבתא הצדקת ישועות ומופתים, כדוגמא היא ציינה מקרה שהיה לקראת חתונתה, ומעשה שהיה כך היה: לקראת שבת קודש שבמוצאיה נערכו קישורי השידוכין של הרב צבי הירש הלפרין עם הרבנית מרת פשה הדסה, הגיעו למקום מושבה של הכלה בחברון כל האורחים הנכבדים והחשובים מירושלים שהיו מצד החתן, ושהו בעיר במשך השבת עד החגיגה עצמה שנועדה להיערך במוצאיה. באותה שבת מופלאה נפתחו ארובות השמים, וגשמי הזלעפות שירדו ושטפו את חברון שעות ארוכות גרמו לשיטפונות עזים בעיר ובסביבותיה. כאילו אין די בגשמים המקומיים החלה העיר להישטף גם באשדות מים אדירים שנשפכו מההרים הגבוהים המקיפים את חברון, וערביי העיר החלו לזעוק בחרדה הולכת וגוברת "פאטונה - פאטונה", "שיטפון - שיטפון", וברחו למצוא מחסה. גובה המים הלך וגבר, ורבים מיהודי העיר מצאו מחסה בבית הכנסת המיוחד שנבנה עבור הרבנית ע"ה עוד בחייה. באותו בית כנסת דלק בתמידות נר שמן גבוה, שהעיד לעין כל שזכרה של הרבנית עדיין יוקד באש התמיד. גאו המים והמשיכו לטפס, והנוכחים לא ידעו את נפשם. הסכנה לחייהם גברה, ומבטי הנוכחים נפנו כמאליהם אל נר התמיד היוקד, בתקווה שזכות הצדקת תעורר רחמים עליהם ועל שאר יהודי חברון. שתיקת אימה שררה בחלל בית הכנסת, ולפתע נשמע בדומייה קולו הבוטח של מן דהוא: "כשיגיעו המים עד גובה קערת השמן, ברי לי כי הזרימה המחרידה הזו תיפסק". הביטו הנוכחים בדבר וייחלו שדבריו יתגשמו. עלו המים עוד ועוד, והפלא אכן אירע, כשהגיעו המים לגובה קערת השמן, חדל השטפון, ארובות השמים נסכרו, וזרימת המים נפסקה.

הקפידה מאוד שלא יזרקו את מאכלי השבת

בין שאר הקפידות וההחמרות הקפידה הרבנית מאוד שלא יזרקו מאכלי שבת. אמרה כי קבלה הדבר בידה מרבנו הזקן וספרה על כך את הספור דלקמן: פעם היה בבית רבנו הזקן אורח לסעודת ליל שבת. הגישו לשולחן מרק של שבת, כנהוג. האורח נסה לטעום מן המרק ובהיותו מלוח יותר מדי משך את ידו מן המרק. דרכו של רבנו היה כידוע להתעמק מפעם לפעם במחשבותיו הקדושות ולהתרומם לעולמות עליונים. כאשר התעורר וראה שהמרק בשלימותו עודנו לפני האורח, שאלו רבנו הזקן למה לא אכל את המרק, ומבלי לחכות לתשובת האורח הוסיף למרק מנה הגונה של מלח והתעמק שוב ברעיונותיו, וכך ג' פעמים. לבסוף אמר האורח: "המרק מרוב מלח אינו ראוי לאכילה". מיד לקח רבנו הזקן את המרק מידו ואכל אותו עד תומו ואמר לאורח: "אין מאכלי שבת מקולקלים"!

"מאכל שבת לא יזיק לבריאות אסור לשפוך או לזרוק מאכלי שבת".

על הדברים הקדושים הללו שמרה כל ימי חייה והייתה זהירה בהם מאד.

דבר נוסף שהקפידה עליו כל חייה זהו: "הטוהר". המלה "טוהר" הייתה תמיד שגורה בפיה. הטהרה והניקיון שררו סביבותיה. אף רבב קטן לא נראה על בגדיה היא הייתה סמל הטוהר והנקיון. רגילה הייתה לומר בשם אביה וסבא הגדולים "במקום שיש טוהר וניקיון שם יש כשרות ויהדות". את ילדיה חנכה מילדותם להיות נקיים וטהורים. ומדי פעם בפגשה את יוצאי חלציה הסבה את תשומת לבם לדבר הזה. גם בשנותיה האחרונות למרות זקנותה המופלגה, תשישותה והיותה צמודה למיטתה, הייתה נקיה להפליא. ילדיה וילדותיה הושפעו הרבה מהחינוך לטהרה.

"אבותי הקדושים נמצאים עמי"

חמישים שנה ישבה הרבנית ע"ה בחברון ואורה נגה על פני עמך ישראל, אנשים נשים וילדים. משזקנה החלה להכין עצמה לקראת הליכה לעולם האמת.

בערב ראש חודש שבט האחרון לחייה, התיישבה ליד השולחן, נטלה קולמוסה וכתבה ארבעה מכתבים לאישים שונים - האחד מהם היה מופנה לליובאוויטש, אל ש"ב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. בניגוד להרגלה, הקפידה הרבנית הפעם לסגור את המכתבים בעצמה והכינה אותם למשלוח למחרת עם שחר.

הבחין הנכד רבי זאב דב סלונים במעשיה של סבתו הרבנית הצדקת, ומיהר לספר עליהם לאמו  הרבנית רעכיל ע"ה (כלתה, אשת בנה הגדול הרב החסיד יהודה לייב). לילה שלם ישבו הסבתא והנכד והתלבטו מה לעשות במכתבים, עד שהחליטו להעז ולפתוח את המכתבים בתקווה שהרבנית בטובה לא תקפיד עליהם חלילה. כשפתחו את המכתב המופנה אל הרבי, מצאו להפתעתם שכתבה לו כי מכתב זה הוא האחרון שהיא כותבת אליו.

אף בליל הסתלקותה ראו דברים נפלאים ביותר. באותה תקופה הייתה נוהגת הרבנית פשה הדסה ע"ה שהייתה אז ילדה כבת 12 לישון במחיצתה של הסבתא הרבנית כדי לסעוד אותה בעת הצורך, ואילו בשעות היום שירתה אותה במסירות ובדאגה המשרתת הישישה זיסל.

לפנות אותו ערב אחרון שבו הסתלקה הרבנית, ליל כ"ד בשבט תרמ"ח ביקשה הסבתא מנינתה פשה הדסה שתוותר על הסדר הקבוע, ובלילה זה תישן אצלה במקומה המשרתת זיסל.

באמצע הלילה התעוררת הרבנית מנוחה רחל, העירה משנתה את המשרתת וביקשה ממנה לחמם מים לרחצה, ולאחר מכן שלחה לקרוא לכל בני המשפחה הענפה, ילדיה וצאצאיה, ושלחה אף רץ בהול לירושלים, להזעיק את בנה רבי לוי יצחק שימהר להגיע לחברון.

ישבה הרבנית והמתינה לבנה, וכל אותה עת שפתותיה ממלמלות פרקי תהילים ותפילה. באותן שעות רוויות מתח וכאב של המתנה, שהה בחדר גם רבי אפרים הלבן - יהודי ירא שמים שנמנה עם ראשי הישיבה בחברון. כשראה שהמצב הולך ומחמיר ביקש לצאת מהחדר ולהזעיק מניין יהודים כדי שיהיו נוכחים בעת יציאת הנשמה, אך הרבנית שהבחינה בכוונתו רמזה לו בידה הענוגה ואמרה לו בקול צלול: "הנח בכך, אפרים, אין צורך בהם, כי אבותיי הקדושים נמצאים כאן יחד עמי".

מיד כשנכנס הבן רבי לוי יצחק לחדר ציוותה לו את ציוויה האחרון, ובאותו רגע החזירה את נשמתה הטהורה ליוצרה.

נשות החברה קדישא שזכו להתעסק עמה לאחר הסתלקותה, סיפרו בהתרגשות כי נדהמו להיווכח שהרבנית עצמה שיתפה פעולה בעת רחיצתה בשעת טהרתה. השמועה עשתה לה כנפיים, והמעשה הפך לשיחת היום בחברון.

בהלווייתה של הרבנית הצדקנית הלכו המוני יהודי חברון ספרדים ואשכנזים שחוחים ואבלים אחר מיטתה, כל הילדים בני שתי העדות הלכו לפני המטה, ונרות דולקים בידם ופזמוני תהלים בפיהם. קברו אותה בתוך מערה חצובה מאבן ועל גבי המערה בנו אוהל אבנים הקיים ועומד עד היום. לימינה טמונים בניה הרב לוי יצחק והרב מרדכי דובער, רבים מהם הקפידו מאז לבוא ולהשתטח על קברה לשפוך שיח ולשאת רינה ותפילה. דבריה, מעשיה ואהבת ישראל שלא ידע גבול לא נשכחו מלבם של יהודי חברון, הכל זכרו בהערצה את דמותה ועד היום זה שמה נישא בפי כל.

מאז שנת ה'תשמ"ב חודשה העלייה ההמונית לציונה הק', (שהולכת וגדלה מדי שנה) מסורת שהתקיימה מאז הסתלקותה בשנת ה'תרמ"ח, והופסקה עם ירידת המסך על היישוב היהודי בחברון עקב מאורעות תרפ"ט. העלייה חודשה ביוזמתו הברוכה של  הגאון החסיד האמתי רבי שמואל אלעזר היילפרין זצ"ל ראש ישיבת תורת אמת חב"ד ליובאוויטש מייסד ויו"ר איגוד צאצאי רבנו הזקן – יוצר חסידות חב"ד, בברכתו ובעידודו של הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע עם שיקום ושיפוץ קברה הק' ע"י פרופסור בן ציון טבגר ע"ה.