הייתה לי היום שיחת טלפון מאוד מרגשת עם מוישי סגל מקרית מלאכי. מוישי הוא מלאך אמיתי, שהציל חיים על ידי תרומת כליה, בהשראת הדוד שלו, ר' בצלאל יקונט מכפר חב"ד, שתרם כליה מגופו לפני מספר שנים, ופועל רבות על מנת להציל חיים נוספים.

סיפר לי מוישי: "תקופה לא קצרה עיבדתי במוחי את הרעיון, עד שעם התמיכה והדחיפה של אשתי, החלטתי שאני עושה את זה. הגיע היום המיוחד, והגעתי לבית הרפואה על מנת לערוך את הניתוח בו יוציאו ממני כליה, אותה נתרום להצלת חיים. לא ידעתי למי תעבור הכליה שלי, אך הדבר היחיד שעניין אותי, שזה ייתן חיים בבית נוסף בעם ישראל, מבלי להבחין אם יהיה זה גבר או אישה, האם הוא שומר או היא שומרת מצוות, או באיזה דעה פוליטית הוא או היא אוחזים. ואז פגשנו אישה מאוד נחמדה, בשם יעל ניב".

מוישי המשיך לספר לי על המפגש המרגש עם משפחת הנתרמת. בכדי לחוש את הדברים, שוחחתי עם יעל. וכך היא מספרת: "כיום אני בת 53, סבלתי למעלה למעלה מ-14 שנה מבעיות קשות מאוד בכליות, עד שבשנתיים האחרונות הגעתי למצב שבו נזקקתי לטיפולי דיאליזה תכופים וכבר התקשתי לתפקד כמו שצריך. הרופאים אמרו כי אין מנוס ואני חייבת לעבור השתלת כליה חדשה. בעלי הציע את עצמו כתורם, אך לאחר בדיקות הוא לא אושר על ידי גורמי הרפואה, ולא ידענו מה לעשות. לפתע, התבשרנו כי נמצא תורם עבורי. פגשתי את מוישי ואת אשתו בלומי, מלאכים אמיתיים, אנשים שכל עניינם נתינה באמונה בכדי להציל את חיי. והם באמת הצילו את חיי. ברוך ה', היום אני מרגישה טוב ומתפקדת".

"למחרת הניתוח" מספרת יעל, "הגיע אבא של מוישי, הרב שייע סגל מכפר חב"ד, ונתן לנו מתנה – פמוטים מהודרים, להדלקת נרות שבת. הוא הציע כי כהוקרה לאלוקים על החיים החדשים שהעניק לנו, כדאי לקבל החלטה טובה של הוספת אור בעולם. מאז, בכל יום שישי, אחרי שאני מסיימת לבשל ולהכין את הבית לכבוד שבת, אני והתאומות שלי בנות ה-15 מדליקות את נרות השבת. כמה אור, כמה כיף!".

כאן הצטרף לשיחה שחר, בעלה של יעל. הוא סיפר בקול חנוק מדמעות: "אני לא יכול לתאר איזה מלאך המוישי הזה. גם אני קיבלתי על עצמי להתחבר יותר לאלוקים, ואני מניח תפילין תפילין מדי יום חול. זה ממלא אותי. בזכות האנשים הטובים האלה, זכינו לראות את היופי, האהבה והאחדות המיוחדת שיש בעם ישראל, וכמה דרך התורה מיוחדת ונותנת כוח לעשות מעשי חסד, גם כאלה שאפילו לא מובנים בשכל".

חברים יקרים, השבוע אנו קוראים בפרשה על המעמד הגדול של קבלת התורה בהר סיני. "ויחן שם ישראל נגד ההר" - רש"י מבאר על המקום: למה כתוב 'ויחן' בלשון יחיד, הרי לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ויחנו', בלשון רבים? אלא 'ויחן' - כאיש אחד בלב אחד. כולם שם היו באחדות נפלאה, כי זה הדבר המרכזי של התורה: לעשות שלום בעולם, לאחד אותנו, לחבר אותנו.

כולנו נמצאים עכשיו בתקופה כל כך מאתגרת. תמיד, ועוד יותר ברגעים כאלה, עלינו לראות כיצד אנחנו מתאחדים, מתחברים, אוהבים ועוזרים אחד לשני. ידוע שבעתות צרה, כשאויב צר עלינו, לא אכפת לו מה הדעה הפוליטית שלנו ומאיזו עדה אנחנו, הוא רואה בנו יהודים – עם ישראל אחד. אם כך הוא הדבר בעתות צרה, על אחת כמה וכמה בדברים חיוביים, עלינו לזכור שכולנו עם אחד, בני אב אחד, ומחובתנו למצוא את המחבר ואת המאחד. וכפי שאנחנו אומרים בתפילת העמידה "ברכנו אבינו כולנו כאחד" - כשאנחנו מאוחדים, אנחנו זוכים לברכותיו הטובות של ה' יתברך בכל המצטרך, מידו המלאה, הקדושה, הגדושה והרחבה.