"מנקיי הדעת דתל אביב"
השליח הרב מנדי גרליצקי, ת"א

אף במותו, בדיוק כמו בחייו, לא עלה בידי הכרך הגדול שאין לו הפסקה לפגום ולו כהוא זה בנקיות דעתו. 

בכבישי הרחובות ניגפים קטנועים זריזים בגלגלי רכבים רחבי גרם. בסמטאות צרי המדרכות מפסיעים ריקניים בתימהון ליבם, בינות כלבים חתולים ופחי אשפה. המולת הפועלים העושים במלאכתם על גבי הפיגומים הולכת ומתערבת בשאון רשות הרבים המיתמר ועולה מחלל רח' המלך גורג' הסמוך. ובלב כל אלו, חומה בלתי נראית כאילו קמה וניצבת, חוצצת בין מרוצת החולין לבין שלוות מיטתו של החסיד שבכהונה, הרב החסיד ר' יחזקאל רייכמן ע"ה. כביכול הם שרויים, המיטה, וסיעת המלווים המשתרכים לפניה ולאחריה, במין בועה שלווה ומנותקת של טהרה ומתינות ההולכת ומתמשכת לכל אורך מסע הלוויה מביתו שברח' רבנו תם עד לשטביל דחסידי סוכטשוב ברח' רש"י הסמוך. בועה שכל שאונה של עיר לא יוכל לה.

אם תאמרו, חומה זו מנין צצה? ענני כבוד אלו במה זכה להם? אין לי אלא לגלות לכם סודו של ר' יחזקאל, שבינות לחומות אלו, מוקף בבועה זו, היה מהלך ברחובות תל אביב כל שנות חייו. מהלך בהם, אך לא בתוכם. נראה ואינו רואה. הרחובות במרוצתם סובבוהו, במראם ובקולם סחררהו והקיפוהו, אך בו נתקיימה תפילתו של כל חסיד לעת מצא "לשטף מים רבים אליו לא יגיעו". 

כבודם של נקיי הדעת שבירושלים במקומם מונח. יפה נקיות דעתם לירושלים עירם, ויפה ירושלים עירם לנקיות דעתם. מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים מה אשווה לך ולנקיי הדעת דתל אביב, כמה גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות בה ניחנו, שרבב לא נראה בנקיותה, וגרגיר של טירוף לא עלה במתינותה גם לאחר עשרות בשנים בשאונה של עיר שאין לה הפסק. 

לעולם כך אזכרהו. במעילו הארוך, ובמגבעתו השמוטה. בשפמו המצהיב, ובסילוני עשן וטבק מיתמרים מאפו. זיק של חיוך מרחף בשפתיו, וניצוץ מתשעה קבי פקחותם של ילדי ירושלים מרצד בעיניו. וכולו אומר ישוב הדעת ומתינות שלא מעלמא דין. אחת היא לו כשהוא רכון על הגמרא בשיעור שבין מנחה לערבית בבית הכנסת גאולת ישראל. כשהוא מפזם במתיקות עריבה, במנגינה ללא תווים שאי אפשר לחקותה, מילה במילה מפסוקי דזמרה של בוקר יום השבת בבית הכנסת נחלת בנימין. כשהוא קורא בתורה תלת גברי במנחה של שבת בשטיבל חסידי סקרנביץ'. הכל באותה הדייקנות, תמיד באותה המתינות. אותה מתינות ונקיות הדעת שהייתה בו עת היה מעמיד ומשחיז את חלף השחיטה על האבן בביתו, היא היא שלוותה אותו עשרות בשנים ברחובות תל אביב שלא הותירו בו כל רושם.

[זכור לא אשכח אותה שבת של מלחמת המפרץ, כאשר בעיצומה של תפילת השחרית בבית הכנסת חב"ד ברח' נחלת בנימין, האיצו בנו רמקולים רבי עוצמה מכל עבר להתפנות מהרחובות הסמוכים למקום נפילת טיל שלא התפוצץ. וכאשר פנינו כולנו לצאת בבהילות גער בנו בחביבות "נו... פסיעה גסה..."].

תל אביב לא יכלה לו. אולם הוא יכל גם יכול לה. 

בדמותו הקמאית המשמרת כעומד בצד חצרו את תל אביב של מעלה המצטמקת ורע לה. בפועלו בד' אמותיו שהיו ד' אמות של הלכה וקדושה. ובעיקר בזכות הגדולה שזכו הוא ונוות ביתו מרת רחל תבדל לחיים ארוכים, להכיר ולהרגיש בחושיהם החסידיים הבריאים את הזכות הגדולה לקבל את פניהם, ולסייע ולתמוך בהורי, שלוחי הרבי לתל אביב בראשית דרכם, כאשר ממש מיום בואם לעיר, קיימו משפחת רייכמן בעצמם "גדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב", ובסבר פנים יפות ובמאור עיניים ולב, עמדו להם לעזר ולסיוע בכל דבר ועניין קטן כגדול, תרמו מהונם ומאונם, ואף רתמו את בניהם ובנותיהם לכל פעולות הפצת התורה והיהדות בתל אביב. 

מה נפלא הוא הדבר שבימיו האחרונים ממש, עת חזרתו מטיפול רפואי מתיש, התעקש ר' יחזקאל לעצור למרגלות בית חב"ד במרכז תל אביב, ולתרום במו ידיו סכום שיש בו ממש לטובת הפצת המעיינות בעיר תל אביב, אותה עיר שלא יכלה לה לנקיות דעתו של אותו כהן ששפתיו שמרו חכמה בינה ודעת, ובמותו כמו בחייו היה ונשאר מנקיי הדעת דתל אביב.