השבת האחרונה ישבנו בהתוועדות היסטורית מיוחדת לרגל שבעים שנה לנשיאות של הרבי בי' שבט. חשתי פתאום את המילים שאנחנו אומרים בהגדה של פסח "הרי אני כבן שבעים שנה".

אתה יכול להיות צעיר בן שבע עשרה אבל להרגיש עוצמה של אדם ותיק ומנוסה, בן שבעים. לא בכוחך גם לא בהשקעתך. פשוט כוח מרוכז של שבעים שנה שאצרו בשבילך מדורי דורות שיהיה זמין עבורך כשתצטרך.

בפרשת השבוע "בשלח" יוצאים ממצרים עם צידה לדרך, לא לפני שמשה רבינו לוקח איתו גם את ארונו של יוסף. "ויקח משה את עצמות יוסף עימו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה איתכם".

שמתם לב לביטוי "עצמות יוסף", למה לא ארונו של יוסף, יותר מכובד, לא?

עצמות מסמל את המהות עצמותו של יוסף הצדיק. מי שמסמל הקרבה אישית ונתינה בלתי פוסקת לזולת, כשמו כן הוא 'יוסף', להוסיף עוד ועוד. כדי לצאת ממצרים אתה נדרש להתחבר לצדיק ל"עצמות יוסף", לכוח עליון איתו אתה מסוגל לקרוע את הים, לנצח את עמלק, ולשרוד במהמורות של "המדבר הגדול והנורא".

גם בימינו אנו, אתה לא הולך בכוחך, יש לך כוחות גדולים וחזקים של אמונה וביטחון שנוסכים בך, רק תתבונן ותשים לב שהכל זמין לך בשבילך. עם כוחות אלו אתה מסוגל לקרוע את הים.