שרה דוקס

אחד הרופאים שנלחם על חייו של יודי, הגיע לנחם אותנו אמש. הודיתי לו מאוד על כך שנלחם כל כך קשה על יודי באותו הלילה. גם כשהדברים היו עגומים כל כך, הוא לא ויתר עליו. הצוות הרפואי לא וויתר. הם לא הפסיקו לנסות להציל אותו לשנייה.

"אתה זוכר מה אמרת באותו לילה?" שאל אותי הרופא. אני לא. "אמרת לכולנו שאנחנו עומדים לראות את הנס הגדול ביותר, וכולנו רצינו להיות חלק ממנו."

האמנתי בזה. האמנו בזה. הם האמינו בזה. אלוקים יכול היה לעשות את זה. הכל היה במקום. הכל היה מוכן. זה היה הרגע הכי חשוך, ואני באמת האמנתי שהנס גדול כמו קריעת הים עומד לקרות.

אבל זה לא קרה. וזה השאיר לא רק את משפחתי, אלא את כולנו באבל, בניסיון להבין איך זה הגיוני. ככל שהאמונה והאמון שהיה לנו בהחלמתו של יודי, כך ההלם שחווינו היה גדול יותר.

בכיתי לחברתי, "אני מרגישה שאכזבתי את כולם". היא הביטה בי כל כך באהבה ואמרה, "לא את עשית. אלוקים עשה זאת."

אנו יודעים שעשינו כל מה שיכולנו למען יודי במשך 9.5 החודשים האחרונים. השקענו את כל ישויותינו - גופנו, מוחנו ונשמתנו בהחלמתו של יודי. התפללנו, נתנו, עשינו, דמיינו, למדנו, אהבנו, התאחדנו, האמנו. וסמכנו.

המאמצים שלנו העניקו ליודי 9.5 חודשים נוספים כאן אצלנו. לעורר אותנו. ללמד אותנו. לאהוב אותנו. אבל לא ייתכן שזה פשוט נגמר כאן. לא אחרי כל מה שעשינו, ובעוצמה ואהבה עשינו את זה איתו. לא אחרי כל מה שהושג בעולם וכל היופי והאור שהובא אליו עכשיו. זה עדיין לא הגיוני. ככה זה נגמר? כשיודי נעלם, המחצית השנייה של הנשמה שלי נקרעה, המשפחה שלו סובלת, ו -6 הילדים היפים שלי נותרו בלי אבא?!?

ההשפעות של המחשבות, המעשים והמעשים שלנו לא מסתיימות כאן. חייבים להיות עוד. צריך להיות יותר. ליודי מגיע יותר. מגיע לנו יותר. מגיע לנו לראות תוצאות גדולות יותר.

כאשר 7 ימי האבל שלנו מסתיימים, אני רוצה לחלוק משהו שמישהי אמרה לי וזה נתן לי את הנחמה הגדולה ביותר. מה שהיא שיתפה איפשר לי עכשיו לנשום. לְקַבֵּל. להרגיש השלמה.

על פי ההלכה היהודית, הארון זקוק לגברים שילוו את הנשמה וילוו אותה כשהוא מתכונן לעלות לשמיים. והקב"ה זקוק לנשמותיו הקדושות שם למעלה כדי לסייע בבניית בית המקדש מהשמים.

וזה יהיה הגיוני. אחרי כל מה שיודי הצליח להשיג בעולם הזה, אחרי כל מה שנעשה בזכותו - רצינו לראות את התגמול כאן בעולם הזה, אבל לאלוקים יש פרס טוב עוד יותר עבורנו במקום זאת.

המחשבה על אלוקים שצריך לקחת את יודי באופן זמני רק כדי שהוא יכול להיות אחד הנבחרים שיזכה ללוות את בית המקדש בדרכו חזרה לארץ, מאפשר לי לראות את הטוב בתוך הרע הנתפס. זה לא שעשינו הכל כדי ליצור ניסים ולשנות את המציאות אבל יודי עלה לשמיים, זה שעשינו הכל כדי ליצור ניסים ושינוי מציאות ומכיוון שכך, יודי היה צריך לעלות לשמיים כדי לקבל את הכבוד הגדול ביותר האפשרי, בקרוב הוא יחזור עם בית המקדש, ויביא איתו את השלום ואת יקיריהם של כולם.

אני בוחרת להאמין שזה קורה. כי זה הגיוני. זהו כוחם של התפילות, המעשים, המחשבות החיוביות, האמונה והאחדות שלנו. ואם אלוהים נתן לי בחירה בהתחלה אם ארצה לעבור כל כך הרבה עינויים וכאב לבעלי שיהיה לו הכשרון הזה, הייתי אומר 'כן' בשנייה.

עם כל מה שלמדנו, אנו יודעים שבעת החשיכה, אז אנחנו צריכים להחזיק את היד הכי חזק, כי הישועה נמצאת ממש מעבר לפינה. כשראיתי את נשמתו של יודי נלקחת ממנו לאט בשבוע שעבר, חשבתי שלא יכול להיות חשוך יותר. אמרתי ללא הרף לדיוויד, "זה הרגע החשוך ביותר. זה כאשר אנו הולכים לקבל את הנס שלנו. זה קורה עכשיו!" אבל טעיתי. זה לא היה הרגע האפל ביותר. התחיל להיות חשוך יותר. כשיודי כבר לא כאן, זה הרגע הכי חשוך.

עלינו לשמור זה על זה חזק. איננו יכולים לעצור את מעשינו. עלינו להמשיך להתפלל, לסמוך, לעשות עוד ועוד מעשים טובים. אנא המשך לחלוק איתי את המאמצים שלך. טוב יפיג את החושך.

האמנו שההחלמה המופלאה של יודי יכולה הייתה לקרות כהרף עין. שום דבר לא השתנה. אלוקים יכול עדיין לעשות הכל בכל רגע! עלינו להמשיך להאמין ולסמוך על כך שנראה בקרוב את יודי בקווי החזית עם החיוך הגדול שלו יחד עם הגאולה הסופית - ייתכן שזה יקרה היום.

לכל מי שהושיט יד לשאול כיצד לתרום כלכלית למשפחתנו, תודה!

אנו אוספים גם כל סיפורי השראה או זיכרונות שיש לכם מיודי, ואני אוסיף קישור גם לכך. תודה לכולכם שהייתם שם ונשארתם איתי בתקופה זו! שה' ינחם את כולנו!

לשיתוף סיפורים או זכרונות על יודי דוקס - לחצו כאן>>>