בצלאל שיף

ביום ששי, בשכונת ווסטוק (מזרח), שגרו בה יהודים בוכריים, התנהלו במלוא המרץ ההכנות לשבת. הבתים בשכונה היו בנויים כך שלכל חצר היתה סמוכה חצר נוספת, שהחזיקו בה בהמות, עופות,מחסנים, גן וגינת הירק.

למרפסת הגדולה היה סמוך אליה מטבח גדול עם תנור ותנור מיוחד לאפיית פיתות. הכנות לשבת ערכו בחצר, פה היה יותר מקום. הכינו הרבה. כל המשפחה לקחה בזה חלק, גם הגברים. אתה הולך ברחוב, מכל חצר מגיעים ריחות נפלאים של מאכלי שבת - וכך עד הדלקת נרות שבת. עם כניסת השבת, מכל חצר היו יוצאות נשים לבושות חגיגית. שמלות צבעוניות עשויות משי, השרוולים רחבים, כך שאפילו מכסים את האצבעות. על הראש מטפחת שקשורה הדוק על המצח, אחר כך עוד מטפחת ממשי, ומעליה עוד מטפחת (של) מקושטת חרוזים זעירים – מלכות.

בשכונה זו גרה המשפחה שלי. פה אני נולדתי, הלכתי לחיידר ולישיבה. אני וחבריי נאלצנו ללכת לבית הספר. בשנים הראשונות של ילדותי, האמהות שלנו הקדישו הרבה זמן לחינוך שלנו. אצל רבים ההורים שלהם ישבו במחנות בסיביר או עבדו הרבה. אני זוכר היטב את החצרות של משפחות קויידחורוב ואיליאסוב ברחוב מוברקסקיה שגרנו בה.

האמא שלי גדלה בעיירה פוהר (לא רחוק מליובאוויטש). הסבתא שלי דבורה הודא היתה בתו של ר' וועלע (זאב וולף) לויטין המפורסם, המשפיע של ישיבת ליובאוויטש. אחיה של סבתי היה החסיד המפורסם ר' שמואל לויטין, שהיה שליחו של הרבי בגרוזיה. לכל ארבע הבנות שלה סבתי נתנה חינוך טוב של בנות חסידיות. רואים את זה בכל אותו הדור של חסידים ושליחים שגרים בכל העולם.

אחותה של סבתי, חסיה, השאירה זיכרונות מאד מעניינים על משפחת לויטין. אנחנו מפרסמים חלק מהם: איך גרה משפחת לויטין בפוהר, משפחה של משפיע בליובאוויטש – ואתם תסיקו מסקנות.

"סבא ירחמיאל היה אומר על ר' שמואל לויטין שהוא חסיד נאמן של הרבי, מאמין בחסידות ובדרכנו. לכן הוא חיפש שידוכים לאחייניותיו מבין תלמידיו. כך הופיעו בחב"ד משפחות יעקובשוילי (ג'ייקובסון) ובטרשוילי.

חסיה ידעה ואהבה לספר סיפורים לנכדיה. סיפוריה מעולם לא חזרו על עצמם, והילדים הקשיבו להם מרותקים. כל סיפורי המשפחה הצטיירו בעיניהם כאגדות. הדברים שסיפרה הלהיבו את דמיונם, נגעו לעומק לבם. היא לא אהבה לשחק במשחקים, ובעצם יותר מכול העדיפה לשבת עם הנכדים ולספר. בייחוד לשלמה, כיוון שאז הייתה פנויה יותר. שלמה היה ילד רזה שלא אהב לאכול, והסיפורים של סבתא הצליחו לעורר בו את התיאבון. היא סיפרה והוא אכל. כך, מתוך הסיפורים, דלו הנכדים את פרטי חייה של סבתם.

חסיה נולדה בשנת 1885 במשפחתו של זאב וולף לויטין, בעיירה פוהר שבבלורוס. אביה היה מחסידי ליובאוויטש והיו לו אחד-עשר או שנים-עשר ילדים, אך רק תשעה מהם הגיעו לבגרות. לחסיה היו ארבעה אחים: שמערל, שמואל, שאול ואח נוסף ששמו נשכח, וארבע אחיות: חיה, חנה, דבורה-הודא ומריסיה. חסיה היתה הצעירה מכולן.

כל הבנים במשפחה קיבלו חינוך חסידי בחיידר ובישיבה. את הבנות לימד אביהן קרוא וכתוב ביידיש, ובכך הסתכמה השכלתן.  היה קשה למצוא לחסיה שידוך בשל גובהה. כמו כן יצא לה שם של מהפכנית. בשנת 1902 או 1903, בהיותה כבת שבע-עשרה, כאשר בעקבות תסיסה פוליטית באזור נוצר גרעין מהפכני גם בפוהר, הצטרפה חסיה יחד עם אחיה שמערל למפגשים.

זאב וולף, אבי המשפחה, שימש כמשפיע, והמשפחה התפרנסה בדוחק רב. כבר מגיל צעיר לקחו הבנות חלק בכלכלת הבית. למשל בבוקר, לפני זריחת השמש, הן נשלחו למזח הנהר סודוסט במרחק כמה קילומטרים, לקנות את שאריות הדגה מהדייגים. הדגיגים הקטנטנים בגודל אצבע נמכרו לפי דליים במחיר נמוך. הבנות היו חוזרות הביתה עם שניים-שלושה דליים. בבית התגייסו כולן לניקוי הדגיגים, ולאחר שעות של עבודה על תכולת שלושת הדליים התקבל חצי דלי פילה דג. האם, טעמע, קיצצה את הדגים בסכין גדולה וכבדה שנקראת ברוסית , "סיקאץ'" (מעין קופיץ), הוסיפה לפילה הדג ירקות שגדלו בגינתם הקטנה— תפוחי אדמה, גזר ובצל, ובישלה גפילטע פיש לשבת לכבוד הבנים שחזרו מן הישיבות.

בתחילת הקיץ, כאשר מזג האוויר התחמם, נשלחו הבנות ללקט גם מיני גרגירי יער: פטל, דומדמניות, אוכמניות ותותי בר. כך גם בעונת הפטריות. הן יצאו ליער לקטוף פטריות שהיו למרכיב חשוב בתפריט המשפחה, בייחוד פטריות מסוג "ליסיצ'קי" (שועליות), ששימשו לחמין פטריות בקרב יהודי בלורוס העניים. השועלית היא פטרייה בשרנית בצבע צהוב-כתום הנקראת בפי התושבים המקומיים "פטריית היהודים", כיוון שהיא מכילה חומר שאינו מזיק לבני אדם אך דוחה תולעים, כך שגם יהודים דתיים יכולים לאוכלה ללא חשש טרפה. גרגירי היער שלוקטו בקיץ ובושלו, נשמרו לחורף ושימשו להכנת לפתן. הם בושלו בלא סוכר, כיוון שסוכר היה מצרך יקר ונדיר.

בבעלות המשפחה הייתה פרה, אך תנובת החלב שלה לא הספיקה לכולם. השומן היחיד מן החי היה "שמאלץ", שומן עופות.

רק זוג נעליים גדולות עמדו לרשותם של כל בני המשפחה, ולכן במזג אוויר קר הם לא יכלו לצאת מהבית. אם קרה שמישהו יצא כשהנעליים לרגליו והאחר נזקק לשירותים בחצר, בלית בררה היה רץ יחף."

איור של רחובות סמרקנד, תש"ה

הסבתא היתה מיודדת עם בנותיו של הרבי הריי"צ נ"ע. כשביקרתי בניו יורק, סיפרה לי על כך רבנית חנה גוראריה: "אני זוכרת את החתונה של הסבא והסבתא שלך. הם היו זוג מן השמיים".

הרבי הריי"ץ שלח את הסבא רחמיאל לפטרוזבודסק, ושם כל בנותיו הצטרכו לעזור לו בעבודתו בהפצת יידישקייט.

לאמא היה מוניטין גדול בין תושבי השכונה - שמחה, אוהבת יהודים - היא תמיד היתה במרכז תשומת הלב. כבר בארץ נודע לי שלאמא קראו "די זאגערטעקע מלכה". הידידות והקירבה עם הנשים הביאה לכך שהנשים היו מתכנסות אצל אמא בימי שישי לאחר הדלקת הנרות. בתחילה היו אלו רק נשים בודדות, אך זה היה חשוב מאד. אמא הציעה לחברותיה להדליק את הנרות קצת מוקדם יותר, ואותן הדקות לפני כניסת השבת לבלות איתה ביחד.

בפוהר ביתם של משפחת לויטין עמד על שפת הנהר. בגדה השניה של הנהר היה יער. בחיק הטבע רואים יותר בבהירות איך נכנסת שבת. אמא סיפרה שכך נהגה אמא שלה דבורה הודא. היא היתה מדליקה את הנרות מוקדם יותר ואחר כך היתה יוצאת יחד עם בנותיה לפתח הבית. היא היתה אומרת: "בואו, ילדים, נשתוק ונראה כיצד משתנה העולם עם כניסת השבת. אני רוצה שתלמדו דערגערן און דערזעהען ווי קומט דער שבת אויף דער וועלט". בחצר עמד משטח עץ גדול עם מעקה, שטיח וכריות. כולם ישבו ובדממה הסתכלו כיצד נכנסת שבת. הרוח נושבת בחגיגות, עלי העצים נהיו רעננים יותר, הדשא נהיה ירוק יותר, המים שבתעלת ההשקיה משקשקים בחגיגות, אנקורים פתחו בשירי חג וכן הסנוניות. האוויר נהיה צח יותר.

הנשים זכרו זמן רק את הפגישות אצל מלכה שיף.

שיעור תורה נמשך. היו מאד פופולאריים מדרשים וסיפור "צאינה וראינה", והלכות שבת.

אמא ידעה כיצד שפרעכן עין הרע. תודה לגיסתי בתיה, אשתו של אחי המנוח גרשון דב בער ז"ל, שזכרה את הנוסח:

דריי וייבער זיצען אוף אין ביינק

אין וייב זאגט "אוט א גיטיינקט"

דה צווייעטע וייב זאגט "פלונית בת פלונית אייט א גיטיינקט"

דה דריטע וייב זאגט "פון ווען א גיטיינקט גי קומען, דארט זאל ער א וייגען. טפו, טפו, טפו,פלונית בת פלונית אין א גיטיינקט".

כאשר אנחנו, בנים ונכדים של מלכה שיף (חודוס) הגענו בפעם הראשונה לניו יורק, הרבנית שלחה לנשים שלנו לכל אחת זר פרחים. כאשר הנשים טלפנו כדי להודות לה, הרבנית הזמינה אותן אליה הביתה לפגישה. כאשר הנשים עמדו ללכת, הרבנית אמרה שלהיפגש  איתן, יעץ לה הרבי.