ישראליק, הלב מסרב להאמין, לקבל, שאתה לא איתנו, כבר כמה ימים מאז שנלקחת מאיתנו בחטף ואני עדיין לא מוצא מרגוע לנפשי.

 נלקחת לבית הרפואה באישון לילה ולאחר שבועות של תפילות וציפייה לנס הגיעה הידיעה המרה, אתה איננו, לקחך אלוקים, ככה פתאום.

 לא נשמע יותר את קולך מצהיר 'טראכט גוט וועט זיין גוט' או 'מ'דארף באדנקיען דער אויבישטער אויף וואט מיר האבן און בעטען אף וויטער', ושלא נדבר על הציפייה להתגלות המשיח שזרמה בעורקיך ושדאגת להזכיר לנו זאת בתמידות.

היית כולך מלא חיים, מלא ברצון עז לחוות את החיים במילואם, לצקת תוכן אמיתי לחייך, היית שליח אמיתי, של עידוד, של חיזוק, של נטיעת מידת הביטחון והאמונה באלו שמסביבך, באלו שבאו איתך במגע, שחיו לצידך, תמיד היו לך את המילים הנכונות עבור הזולת, היית בר שיח מופלא, מלא בהתעניינות, יודע מה להשיב, חש את הזולת, רגיש, מעודד.

 היית כולך מלא בכוחות איתנים של רצון עז להצליח להשיג את מטרותיך למרות הקשיים, למרות המגבלות, לא עשית לעצמך הנחות, אם זה בהגעה לתפילה במניין, ואם זה בהשתתפות בשיעור ובעיקר ראינו זאת בהליכה למבצעים, במנוע העצום שהיה בתוכך שדירבן את כולנו להליכה למבצעים מדי שבוע ובתנאים לא קלים, את פירות מאמציך השגת בעמל רב, בנחישות מדהימה, הצלחת איפה שאחרים נכשלו, פתחת את הדלת איפה שאחרים ראו אין מוצא, היית ה'רבי מחייב עשירים' של הבעלי בתים כאן ללכת למבצעים, אם אתה יכול ללכת מי הוא זה שייסרב לך לבוא איתו, לנהוג את הטנק לבקשתך.

 כמה שמחה היתה בקולך כשמישהו נענה לבקשתך ומנגד כמה אכזבה היתה בקולך כשלא מצאת מישהו לנהוג את הטנק, היה זה ממש מצער לראות אותך באכזבתך שבדרך כלל לא ארכה זמן רב, כי למראה אכזבתך מישהו היה נענה בחיוב ואתה היית משיג את מטרתך, כמה חיות היתה לך מהשליחות הזו, שליחות שלקחת על עצמך מבלי שהתבקשת, מבלי שנדרשת. 

היית טנקיסט אמיתי, חייל על מלא מלא, ומולך מי יעמוד, אפילו לא בענטשע הסרבן - עוד נחזור אליו, וכעת כל זה נדם, כעת אתה איננו, לא נקבל ממך טלפון שאומר, "נו, אתה יכול לקחת את הטנק היום"? לא נשמע אותך מבקש לבוא ולקחת אותך לשיעור, או סתם לקיים שיחה של התעניינות שבדרך כלל היתה מסתיימת עם דברי עידוד, עם ציפייה וביטחון שהנה הגאולה באה וכל הבעיות נעלמות... מי יכול לעכל אבידה שכזו?

זוכר אותך מלפני שנים רבות, הבחור מהולנד שלמד בכפר חב"ד, חזותך האירופאית החביבה כמו גם השקט שהקרנת תפסו את העין, היית כולך מלא חיים בכפר, השתתפת בהתווועדויות, בשיעורים, באירועים, לא וויתרת על לחוות כל דבר שרוח החסידות נדפה ממנו

לפני כשתי עשורים הצטלבו דרכנו ומאז חיינו יחד באותה קהילה, קהילת אנ"ש בסטמפורד הילל בלונדון, למעשה עשינו יחד את הדרך במטוס מניו יורק ללונדון, אני כחתן הטס לחתונתו ואתה כבן דוד של כלתי, (בתו של החסיד הנכבד ר' אברהם ישעי' רסקין שיחי', דודך) שימשת בהשגחה פרטית כמלווה שלי (חתן, נו מה) בנסיעה, יצא לנו לדבר הרבה, למעשה רק אז התחלתי להכירך, להבין את גדלותך, את עומק הבנתך, את חסידותך, את נפשך הטהורה.

במהלך השנים הבאות יצא לנו לבלות הרבה שעות יחד, היית גורר אותי למבצעים, היינו יושבים בשיעורים יחד, בהתוועדויות, באירועים משפחתיים, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותך, זוכר אותך יושב בשיעורים השבועיים שהיו לנו כאן בקהילת אנ"ש, למרות מגבלת הראייה שלך היית יושב ומקשיב לשיחה, בולע כל מילה. ממבט ראשון היה נראה לעומד מן הצד כאילו אינך עוקב ואינך מתעניין, אבל אז פתאום שאלת משהו על הנאמר בשיחה, ומיד הוברר שאתה מבין ומקשיב אף היטב לנאמר בשיעור, השאלות ששאלת, הדיונים שהתעוררו בעקבות שאלותיך הראו שיש בך ידע רחב והבנה עמוקה בתורת הרבי. ובכלל, היית מרבה להשתתף בשיעורים שונים, וכששהית לבדך בדירתך היית מאזין שעות רבות להתוועדויות של הרבי שממש החיו את נפשך, חיית את הרבי, והרבי החיה אותך.

יודע אני שלא היית רוצה שיידברו עליך, בשבחך, אבל אי אפשר שלא לחזור ולציין את הפעילות הרבה שעשית כטנקיסט בנשך שנים רבות, בעקביות, במסירות, את היהודים הרבים שהשפעת עליהם להניח תפילין, היתה לך רשימה של אנשים קבועים שרק הלכה וגדלה עם השנים, שאליהם היית מתקשר והללו היו מניחים תפילין לבקשתך, היו כאלו שהיו כל כך קשורים אליך שאם לא היית מגיע עם הטנק, הם לא היו שמים תפילין...

היו מחכים רק לך. והיה גם אחד מיוחד במינו בשם בענטשע, הלה היה יהודי מבוגר ממוצא חסידי, ללא כיסוי ראש, שהיה מגיע בקביעות לטנק והיה מסרב להניח תפילין, במשך חודשים רבים, הייינו – הטנקיסטים ואתה, משוחחים איתו, הוא היה מגיע אוחז בידיו שתי שקיות ניילון מלאות בעיתונים ישנים ופרסומים שונים של המפלגה הקומוניסטית.

הגדיר את עצמו כאתאיסט, היה מדבר בערגה על הוריו, חסידי בעלזא שהיו שייכים לעולם של פעם של לפני המלחמה, הוא התקדם, השיל מעליו כל סממן דתי, לא רצה לדעת מהעולם הישן, הדתי, חבר לקומוניסטים ואם זה היה תלוי בו הוא היה מחזיר את ארץ ישראל לערבים רח"ל. 

כמובן שבתחילה השיחות איתו היו מעלות לכולם את העצבים, אבל לאט לאט אתה כחדור מטרה הצלחת להתקרב אליו, להתחבב עליו, לרכך אותו, ברבות הזמן הוא כבר למד - איתך אין לשוחח על פוליטיקה, היית מחייך לכיוונו עם עיניך הבורקות והוא היה מבין שאתה רוצה רק דבר אחד, רק תכל'ס, הנחת תפילין, רבים מאיתנו ניסו לשכנע אותו בכל מיני שיטות, אך ללא הועיל, היתה בו מידת עקשנות לא רגילה, אבל אתה ישראליק היית יותר עקשן, ואכן לאחר תקופה ארוכה של נסיונות, זה הגיע.

 לא אשכח את היום שבו צילצלת אלי, כולך מלא שמחה וצהלה, "ראובני שומע? היום היה נס"! כבר חשבתי מי יודע מה קרה לטנק, אולי התחולל משהו רפואי אצלך, מה זה יכול להיות, אך אתה לא נתת לי מכמה שניות לתהייה מסקרנת, ואז הכרזת בנימת ניצחון ובהתרגשות "בענטשע הניח תפילין היום"! הייתי בהלם, ת'אמת? לא האמנתי שדבר כזה ייקרה אי פעם, אבל זה קרה, הלא יאומן קרה, אתה הצלחת איפה שאחרים ורבים נכשלו. אני זוכר שכולנו - כל אלו שהיו משתתפים במבצעים איתך- היינו באוירה מרוממת ממה שחוללת עם בענטשע, נשמה טובה שנפלה כל כך עמוק ואתה בכוחותיך הצלחת להצילה, להעלותה, לגואלה, כמה נחת רוח גרמת למעלה ולאותה נשמה, מילים אין לתאר את ההתרגשות שהיתה אז. 

ישראליק, לנצח נזכור אותך כדמות פלאית, איתנה אל מול האתגרים, חזקה מול הקשיים, כחסיד מלא בתמימות, בחמימות, בחיות, באהבת ויראת ה' ובהתמסרות לענייניו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו תודה לך על הזכות להכירך, על העידוד והחיזוק הרב שהייתי מקבל ממך, על השעות והימים הרבים יחדיו

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ונזכה להתראות עמך בקרוב ממש בגאולה השלימה

מכאן אשלח את תנחומיי מעומק הלב למשפחתך, משפחת ג'ייקובס היקרה, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
 
הכותב בדמע ובגעגועים רבים
 ראובן גרברצ'יק