נסיונות האוייב לפגוע

בלק הרשע, אוייב העם המוזכר בפרשתינו, מחפש דרכים ותחבולות לפגוע בבני-ישראל. הוא אינו טיפש, ברור לו שלא יוכל לפגוע בהם באמצעים רגילים, שכן הם מוגנים בכוחות רוחניים על-טבעיים, הקב"ה מגן ומציל עליהם ועומד כחומה בצורה, מול כל מי שמנסה להציק ולפגוע בהם;

לכן ניסה להלחם בדרכים על טבעיות:

לבלעם הרשע גדול נביאי אומות העולם, כוחות טומאה רוחניים אדירים ביותר, עד כדי כך שהוא מהווה משקל נגד לעוצמתו האדירה והקדושה של משה רבינו, וכאשר אותו רשע פוער פיו ומקלל - קללותיו משפיעות ופוגעות, עתה נותר לבלק הרשע לפתות את בלעם במתנה הגונה, כדי שיקלל את ישראל, ויפגע בהם בקללותיו האכזריות.

אבל גם מול זאת מוגנים בני-ישראל:

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם", פירשו בחסידות "בכל דוד ודור עומדים עלינו" מלשון אמצעי ואמצעי, בכל דרך וצורה מנסים אויבינו לפגוע בנו, אבל "הקב"ה מצילינו מידם", מכל מיני האויבים, הן אלו הבאים באמצעים טבעיים - כלי משחית וחבלה, והן הבאים באמצעים על טבעיים - כוחות טומאה רוחניים.

חומות הגנה

פעמיים ניסה אותו רשע לירות בעם ישראל את חיציו-קללותיו ההרסניות והקטלניות, ושתיהם - כמסופר בפרשתינו - נהפכו מ"פצעי אוייב" ל"נשיקות אוהב", כל אחת מן הקללות נהפכה לברכה בכוח חומה רוחנית אחרת:

1) הקללות הראשונות נהפכן לברכה על-ידי חומות הגנה שניתנו כמתנה מבורא העולם בשל אהבת וחיבת ה' לישראל, ובזכות האבות והאמהות הקדושים ["בראשיתם ובתחילת שורשיהם הם מיוסדים וחזקים"].

2) הקללות השניות נהפכו לברכה בכוח מעשיהם המופלאים של עם ישראל עצמם, בקיום התורה והמצוות, לכן "ראויים הם לברכה".

בלשון המהר"ל: לישראל מצד עצמם אין חציצה מהאומות כי להם כוח וגבורה אנושי בלבד, ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", שיש להם כוח כאריה ולביא להדוף את כל אוייביהם זה בכוח שהם עושים מעשים גדולים ונוראים, הם מצות אלקיות, שאין לך מעשה גדול ממעשה מצוות ה'.

ההגנה כשישנים ברוחניות

לא כל הזמן מקיימים מצוות, יש זמנים בהם ישנים ועוסקים בצרכי הגוף הנחוצים, ויש מצב לא-עלינו של נפילה רוחנית, שאין הולכים בדרך הישרה ואין מקיימים תורה ומצוות, וגם אז ישראל זוכים ישראל לחומת הגנה בזכות מעשיהם – ובשני המצבים:

1) בעת העיסוקים בגשמיות בצרכי הגוף, כאכילה ושינה:

היות שמידי בוקר "כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין", כלומר הם לא רק מקיימים מצוות אלא הם "חוטפים" אותם, ב"זריזות מחמת אהבה והתשוקה לאביהן שבשמים", מכאן הם שואבים כוח וחומות הגנה לנצח את האוייבים, גם בעת שהם עוסקים בצרכי החול הנחוצים ובעת השינה.

2) מי שנפל ברוחניות, והוא "ישן מן התורה והמצוות":

היות שלפחות בעת מן העיתים, הוא מתעורר משינתו הרוחנית ומקבל עליו עול מלכות שמים, וקורא בהתלהבות ולוּ פסוק אחד - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וממליך את הקב"ה למלך עליו, אז הוא מתחזק ומקבל כוח ועוז כאריה, לעמוד מול כל המזיקים, וכש"מחבלים באים לפגוע בעם ישראל כולו, או ביהודי אחד - נאכלים המחבלים מפניו ובורחים".

נבואה על העת שתשרור שלווה בארץ


תרגום אונקלוס פירש שהפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הינו נבואה על ארץ ישראל, שבני ישראל ישרו בה בבטחון רק כשיקטלו את שבע האומות ויירשו נכסיהם.

סוף הפסוק "יאכל טרף ודם חללים ישתה", אף הוא מתפרש ברש"י כנבואה על כיבוש הארץ וסילוק האויבים: נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים - רק אחר שיסולקו האויבים תבוא המנוחה והשלווה בארץ.

חשוב להבהיר שלושה יסודות:

א) המאבק על אחיזת העם היהודי בארץ הינו "לב" המאבק בין כוחות הטוב והקדושה לכוחות הרוע והטומאה: כל נסיגה משטחי הארץ מעודדת ומחזקת את הכוחות השליליים ביקום כולו.

ב) הנצחון על כוחות הטומאה נעשה בכוח הדבקות בדרכי התורה והמצוות, האמונה בבורא.

ג) כל יהודי ויהודי, גם מי שרק קרא פסוק של שמע ישראל, זוכה בכוחות אדירים כאריה להכניע ולנצח את האוייבים ולזכות בישועת ה'. כהרף עין.

מקורות: מדרשים ופרשני המקרא לפרשתינו פרק כג, פסוק כד. נצח ישראל, פרק מח. שן משמואל, במדבר תרע"ב. לקוטי שיחות חלק לג, עמוד 149.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]

גוט שבת!