היה לו אז משרד לייעוץ רפואי, הילדים היו קטנים, הוא עבד קשה והתפרנס יפה מאוד, אבל יום אחד התלונן בפני שהוא כמעט לא רואה את הילדים. המשרד פעיל עד השעה 6 בערב ועד שהוא מגיע הביתה, הבית הפוך, הילדים העייפים כמעט במיטות והאשה גם היא כבר הפוכה ומותשת.

אז תסגור את המשרד בחמש, אמרתי לו.

שעה פחות ביום במשרד שלי, זה הרבה פחות כסף בחודש. אמר.

אז תנסה את זה רק חודש אחד, הצעתי. הוא הסכים והחודש הזה נמשך כבר עשר שנים, עשר שנים שהוא מגיע הביתה בשעה שהוא עוד יכול להיות עם משפחתו, לראות ולהיראות, ולפעמים גם לספר סיפור לפני השינה.

ולמה נזכרתי בסיפור הזה?

כי מפרשת השבוע פרשת שמות לומד הרבי מליובאוויטש משהו דומה ומאוד מעניין. כתוב בתורה על המצרים כלפי היהודים 'וימררו את חייהם בעבודה קשה'. איזו היא עבודה שנחשבת מירור חיים? זוהי 'עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת', מגדיר כך הרבי. אדם מוכן לעבוד קשה מאוד אם הוא יודע: א. שיש לעבודתו סוף – קצבה. ב. שיש לעבודה שלו תועלת. לעבוד לריק זה סבל בל יתואר, זו עבודה שממררת את החיים.

ומכאן ההשלכה לחיי האדם בכל זמן מקום - עבודה חייבת להיות קצובה. אדם חייב לצאת ולפרנס את בני ביתו, אבל לא להיות שקוע בזה כל יום כל היום, יש דברים נוספים חשובים הרבה יותר בחיינו שהם המטרה לשמה אנו בכלל יוצאים להתייגע ולעבוד. יש משפחה וילדים, יש חיי רוח, שיעור תורה יש גם נשמהלה קטנה שמחכה שנמצא גם עבורה קצת זמן ותשומת לב.

יש למצוא זמן לצמיחה אישית, להתבוננות, לעשיית חסד, ולפעמים סתם לעצור ולהקשיב למוזיקה טובה.

אז כשאנו קוראים ולומדים כיצד המצרים מיררו את חיי אבותינו במצרים, כדאי לנו לבדוק האם אנחנו לא ממרים לעצמנו את חיינו.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי