הפרשה שלנו נקראת בשם פרשת 'בלק' – על שם הסיפור בפרשה על בלק מלך מואב, שהביא את בלעם, שניחון בכחות מיוחדים במינם, כדי שיקלל את בני ישראל שעמדו באותה שעה מול ארץ מואב. אמנם בסופו של דבר לא הצליח בלעם לקלל את ישראל, ואדרבה – במקום לקלל הוא עוד בירך את עם ישראל בברכות מאליפות ומיוחדות במינן, כאשר בלק נותר מאוכזב עד עמקי נשמתו, כשראה כי אותו בלעם שהובא על ידו במיוחד למטרה של קללה - בא לקלל ונמצא לברך.

אלא שבאמת, שם הפרשה – 'בלק' – דורש הסבר:

נאמר במשלי (י, ז) "שם רשעים ירקב". והכוונה בזה, ששם של רשע הוא דבר שאין לתת לו כבוד וחשיבות, יש להשתדל להשכיח את שמו של הרשע ובוודאי שלא לקרוא על שמו. אף יהודי נורמלי לא יקרא לבנו הנולד לו במזל טוב על שמו של 'בלק'... כמובן. וגם כאשר מישהו ילך להקים שכונה או מוסד – הוא לא יקרא למוסד 'נחלת בלק' או 'קריית בלק'. כמו שאדם לא יקרא לבנו על שם 'המן' או 'נבוכדנצר'. מדובר בשונאי ישראל שבדרך כלל מצמידים לשמם את ה'תוארים' המתאימים, ולא מחפשים להעניק להם כבוד וגדולה.

לפי זה לגמרי לא מובן – איך קראו פרשה שלימה בתורה על שמו של רשע זה, שכל כך שנא את עם ישראל? במקום לבזות את שמו ולהשכיח אותו – אנו נותנים לו את הכבוד הכי גדול שיכול להיות: פרשה שלימה נקראת על שמו – 'פרשת בלק'! ולפי מנהג ישראל, הרי שכל השבוע נקרא על שמה של הפרשה: יום ראשון לפרשת בלק, יום שני לפרשת בלק – כל השבוע חיים סביבו של רשע זה! במה זכה בלק לכזה כבוד?!...

ב.

אך כאשר נעמיק בענין, נוכל להבין שאין כאן שום קושיא. נכון שנמנעים מלקרוא שם על שמם של רשעים כדי שלא לתת להם כבוד וגדולה – אולם בעניננו, זה שקוראים לפרשה בשם בלק, לא מוסיף לבלק שום כבוד, אדרבה: בלק 'מתהפך בקברו' כאשר הוא שומע כיצד יהודים קוראים לפרשה בשם 'בלק' – הדבר מהווה בשבילו קלון ובזיון.

הרי, מה מסופר בפרשה? בפרשה מסופר על זה שמחשבתו של בלק לא הצליחה. הפרשה מתארת כיצד בלק ניסה להביא את בלעם לקלל את עם ישראל מכל כיוון אפשרי – ולא רק שבלעם לא קילל, אלא שהוא עוד בירך. הווי אומר: במקום שבלק יביא לעם ישראל קללה – הוא רק גרם להם לתוספת של ברכה, ברכות גדולות ביותר ועד לברכות שמדברות על משיח והגאולה העתידה.

כשאנחנו לוקחים פרשה שמלאה בברכות על עם ישראל, וקוראים אותה על שם 'בלק' – הרי בזה אנו עושים צחוק מבלק: הנה, אתה חשבת להביא לעם ישראל רעה וקללה – ובסופו של דבר, נזקפות לזכותך כל הברכות שקיבלנו, ואנו אף קוראים לפרשה זו עם כל הברכות שבה על שם בלק! אתה רצית להמיט על עם ישראל רעה וקללה – והנה עם ישראל לקחו את השם שלך והפכו אותו לסמל של ברכה והצלחה... אין לך 'חוכא ואיטלולא' מבלק יותר מזה – להשתמש בשמו למטרה הנגדית...

ובמלים פשוטות: כשאנו קוראים לפרשה על שמו של בלק, אנו מתכוונים לדבר החיובי שצמח בזכותו – אותם ברכות מאליפות שזכו בני ישראל להם דוקא על ידי עצתו הרעה.



ג.

ובענין זה יש נקודה נוספת:

למעשה, הרי מי שבא לקלל ונמצא מברך הוא לא בלעם אלא בלק. המהפך של הקללה לברכה שייך בעיקרו לבלעם, שהוא זה שתיכנן לקלל ולבסוף הוציא מפיו ברכות גדולות ביותר. אם כן, צריכים היו להתמקד בבלעם, לקרוא לפרשה על שמו, כדי לעשות ממנו צחוק, לעג וקלס, ולציין את העובדה שבזכותו באו לעם ישראל כאלה ברכות גדולות.

אלא שכאן למדנו, כי הזכויות והחובות אינם שייכים רק למי שמבצע בפועל את הענין, אלא גם ובעיקר למי שיוזם ומדרבן אותו. לפעמים יש חשיבות יתירה דוקא למי שהתחיל את הענין – למרות שבפועל עשה את הדבר מישהו אחר. וכך כאן: נכון שבלעם הוא זה שבא לקלל ונמצא לברך, אבל הפרשה נקראת על שמו של בלק כיון שהוא זה שאירגן את כל הענין והוא זה שיזם את הבאת בלעם.

ומכאן למדנו עד כמה חשוב להשתתף בפעולה טובה – אפילו אם מדובר בהשתתפות צדדית ואת עיקר הענין בפועל עושה מישהו אחר; ולאידך גיסא, עד כמה צריך להתרחק מענינים בלתי רצויים – לא רק להימנע מלעשות אותם בפועל, אלא גם להימנע מהשתתפות בייעוץ ויוזמה וכו'. גם מי שלא עושה בפועל אלא רק יועץ ויוזם – נחשב חלק מהענין, עד כדי כך שהענין כולו נקרא על שמו, כמו כאן אצל בלק.

ויהי רצון שיזים ה' את כל המחשבות הרעות של בלק, בלעם וחבורתם, וה' יהפוך את כל הקללות לברכות וכל המזימות הרעות יביאו את ההיפך הגמור – ייהפכו לבשורות טובות ומועילות, ובקרוב ממש נזכה להתגשמותם של נבואות בלעם בפועל ממש – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת .. וישראל עושה חיל" - בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

מעובד לפי לקו"ש חכ"ג שיחה א' לפ' בלק. שיחת ש"פ בלק תשל"ג.