תאריך: תחילת השבוע

מיקום: על המדף בסלון דירתנו

"הדולר של הרבי עדיין מחכה; תודיע אם תהיה הזדמנות להעביר..." עברו עוד כמה שבועות ושוב הודעה: "זה כבר הרבה זמן, אולי יש מישהו כאן שאוכל למסור לו וזה יגיע אליכם איכשהו?...". "...ושאלה נוספת: האם היא תרצה דולר לפי תאריך מסוים או בסביבתו (אם יש לי בדיוק), כגון תאריך ההשתלה או יום הולדת שלה וכדומה, או שתרצה את הדולר, אותו קיבלתי חזרה מהתורם על מנת לתת לתורם אחר? זה דולר שהיה נוכח ב-2 השתלות (שלי ושל התורם השני) הוברח לניתוח בלי אישור, ולכן הוא מקומט קצת...".

לפני מספר ימים, הזדמנה לי ב"ה אפשרות לסייע קצת למשפחה שהגיעה מארץ ישראל למוסקבה. שעות ספורות לפני שהם טסו, נזכרתי בבקשתו של הרב אברהם סלמון, מחשובי וראשי קהילת חב"ד בעיר ראשון-לציון. שאלתי את הנוסע אם הוא מוכן לקחת עבורנו משהו קטן אך חשוב לנו מאוד, הוא הסכים בשמחה, ומיד עדכנתי את הרב סלמון. שעה קלה אחר-כך, כותב לי הנוסע "הרב סלומון  מסר לי דולר מהרבי להעביר לכם; בשבילנו זו עכשיו נסיעת שליחות מצווה הכי נעלה שיכולה להיות. תודה על הזכות".

בחיל וברעדה קיבלתי את השקית הקטנה והשמורה, בתוכה דולר אחד מקופל, בן קצת למעלה מ-30 שנה, ומיהרתי איתו לבית. השעה הייתה מאוחרת, בני הבית נמים כבר את שנתם העריבה, נכנסתי בלאט, ואני מחפש מקום להניח את ה'דולר של הרבי', דולר שהרבי מסר בידיו הקדושות להרב סלמון שימסור זאת (או תמורתו), לצדקה בצירוף ברכות, ברכות המלוות אותו ואת מחזיק הדולר לכל החיים. עיניי נחתו על מדף עץ, העומד מעל ארונית בה ניצבים כמה בקבוקי 'משקה', כראוי לכל בית חסידי לעת מצוא. על המדף ניצבת תמונה מתוך סרט וידיאו, בה נראית רעייתי היקרה שתחי', בחלוקת הדולרים האחרונה שזכינו שהרבי חילק.

בתוך המסגרת העוטפת את התמונה הקטנה, הכניסו הילדים 'בולים' שונים שהרבי בעצמו חתך מתוך מכתבים שהוא קיבל מכל העולם והוענק להם - כפרס על שהם מדברים בשפת האידיש - על-ידי הרב חיים ברוך הלברשטם, ששנים רבות שימש בקודש אצל הרבי והרבנית, וכיום הוא מנהל במסירות את בית חב"ד ואת קומת הכניסה בבניין "770" בניו-יורק. ליד התמונה, עומד טס כסף טהור בתוך מסגרת עץ, ועליה מילות שירת 'אשת חיל'; אותו העניק הרב ישעי' ע"ה הבר, יחד עם יבלחט"א רעייתו הרבנית רחל שתחי'  - לאשתי שתחי' - תורמת כליה מספר 770 -  בדיוק השבוע לפני שנה. בין התמונה עם הרבי לטס זה, הנחתי את הדולר בחרדת התרגשות.

תרומתה הייתה דיסקרטית ושקטה ביותר, וידועה רק לרב הבר הצדיק. הוא שסייע בכל לבו להגשים את חלומה להעניק מתנת חיים לשני, ולנצל את תור התורם עם המספר הסמלי 770, שהרב הבר הספיק עד לאותו שבוע להוביל באמצעות הארגון שהקים כעשר שנים לפני זה, ועד מהרה נהפך למוביל הגדול ביותר בעולם של תורמים מגופם להצלת השני.

הרב הבר ידע את התנאי, שהכל אמור להיות סודי, ואף הנתרם - אב מסור למשפחה בארץ ישראל, שלאחר התרומה נגאל מייסוריו במשך מספר שנים - לא יידע מי התורם ומה שמו. אך הרב הבר לא הפסיק לדבר, להתחנן ולנסות לשכנע אותה וגם אותי לשנות את הדעה, באומרו שפרסום התרומה גורם לעוד תורמים להגיע. ובכל הזדמנות שהייתה לו - חזר שוב ושוב על בקשתו שנדחתה. עד לאותו יום קשה - ליל חמישי סוף חודש ניסן - לפני קצת יותר מחצי שנה - לאחר שנדבק לצערנו בנגיף, נאסף הרב הבר הצדיק אל עמיו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים!

ישבנו, אשתי ואני, בעיניים בוכיות ובלב שבור. אותו לילה קיימתי את בקשתו / צוואתו של הצדיק, כתבתי על התרומה הנפלאה, ושלחתי את הסיפור אליך ולמספר אנשים נוספים.

אומנם, הסיפור התפרסם בשפה הרוסית, אך קיבל כנפיים והגיע אל הרב סלמון היקר מהעיר ראשון לציון. הוא מיהר להשיג את מספרי, ושלח לי את ההודעה הבאה: "שלום הרב דייטש, זה סלמון מראשון לציון. שמענו בשמחה על תרומת הכליה של רעייתך שתחי', יש לי בעבורה דולר מהרבי! אני מושתל מתחילת החורף, אחרי ההשתלה שלי נכנסו (לחדר הניתוחים) שני אחים כשהאחד תורם לשני. התורם היה מאוד בפחד, ובכדי להרגיע אותו נתתי לו דולר מהרבי, שהיה איתי בניתוח. הנחנו לו את זה בהיחבא מתחת המדבקה שעל ידו, ועם זה הוא עבר את הניתוח, ב"ה רגוע. אחר-כך, כשבא להחזיר לי את הדולר, אמרתי לו, 'תראה השגחה פרטית, הדולר כבר אצלך, עשית מעשה של מסירות נפש, אני רוצה לתת לך אותו'. הוא מאוד שמח. אך לפני שהוא השתחרר (מבית הרפואה), הוא בא והחזיר לי את הדולר, ואמר, שהוא רוצה שאתן את הדולר שלו לאדם נוסף שמוכן לתרום כליה. לכן אני חושב שצריך להעביר לך את זה...".

הנסיעות מראשון לציון למוסקבה לא מצויות בתקופה זו, והדולר חיכה מספר חודשים להזדמנות להגיע ליעדו - בדיוק שנה לתרומה!

הרב הבר אינו עמנו בגופו, אך ברוחו ובנשמתו הוא נמצא גם נמצא. מפעל חייו עולה ופורח ועוד ועוד צדיקים וצדיקות מצטרפים להציל את חייהם של השני - אנשים שלא מכירים ולא חייבים להם כלום - רק כי יהודים אנחנו וערבים זה לזה.

וכך שלח אליי השבוע ידידי הרב יאיר קרייף, מקורבו של הרב הבר ע"ה, שגם הוא עצמו תורם כליה ומתנדב מסור וחרוץ בארגון מתנת חיים, דברים שפרסמה העיתונאית סיון רהב-מאיר, במפגש שערכה עם הרבנית רחל הבר יו"ר מתנת חיים, תחת הכותרת "לא חייבים לתרום כליה": "אנחנו אף פעם לא משכנעים אנשים לתרום כליה, אנחנו רק מציגים את המציאות ומספרים על האפשרות לעזור. תזכרו: אי אפשר להכריח אנשים לעשות טוב. הטוב צריך לנבוע מתוכנו. אנחנו פשוט צריכים לרצות להיטיב לא רק עם עצמנו".

"בעלי הקים את הארגון, ונפטר מקורונה. מאז שנפטר, אנחנו רואים שהוא עוזר לנו מלמעלה, יש יותר ויותר תרומות כליה. אחד המשפטים שהוא היה אומר לי היה: 'לא לבעוט בייסורים'. אם קורה משהו רע, לא לבעוט, לא להתעלם, אלא לנסות לראות מה לומדים ואיך צומחים מזה. מאז פטירתו אני נזכרת במשפט הזה הרבה פעמים, וממליצה לכל אחד לא לבעוט כעת בקושי, אלא לראות מה אפשר לקחת ממנו". והיא מסיימת בדברים הכל-כך חשובים לכל אחד ואחת מאיתנו: "אני לא חושבת שכל אחד צריך לתרום כליה, אבל כל אחד יכול לתרום. אפשר לתרום אוזן - להקשיב לחברות, אפשר לתרום לב - להיות רגישים וקשובים, אפשר לתרום עין טובה".

שבוע טוב

שייע