מישאל אלמעלם

עידן קורונה סוף גל שני תחילת סגר שלשי:

תרבות פנאי ובידור: הופעות והצגות וירטואליות מגיעות אלינו בכמויות ובלייב אל תוך הסלון שלנו, אבל האמן נותן שואו לבד על במה ואולם ריק מאדם ולבסוף קד למצלמה שלפניו במבוכה.

ענף הספורט: ספורטאים מכל העולם מתחרים ללא קהל, ורושמים הישגים בין לאומיים מול כסאות שוממים, שואגים בקול את שמחתם, כשרק הד עמום חוזר אליהם מקירות האולם השומם, ואף אחד לא מריע להם על הישגיהם.

אקדמיה: התארים האקדמיים מחולקים לנו בדואר על ידי שליח וטקס הסיום המכובד עבר ל'זום' ואת הכיבוד אנחנו מזמינים למשפחה המצומצמת, כשאת הכפיים שומעים אולי השכנים הקרובים שלא מבינים על מה החגיגה.

אוכל ובילוי: מתכונת ה-  'take away' הפכה מזמן לשגרה במרחבי המסעדות ומרכזי האוכל השונים כשטבחים רואים רק סירים כל היום וזוכים לגערה מהשף שמחכים להם עוד משלוחים והם לא בקצב.

שופינג: הרבה כבר השלימו עם כך שפשוט אין אפשרות להמשיך את החגיגות ולגהץ את האשראי ללא הפסקה, וישנם שההתמכרות כבר בעוכריהם ועד שחברת האשראי לא תצעק להם מתוך מסך האשראי סירוב!!! הם לא יעצרו. אז כל מה שנותר לבעלי החנויות זה להסיר אבק מהמדפים בינתיים ולהחליף לבובות הראווה בגדים מידי פעם שהרי העונות חולפות והקולקציה משתנה...

שמחות: טוב אז הקפסולות כבר ארגנו לנו את האירוע והפכו אותו למעין ערב הורים או אם תרצו אסיפת הורים, זה בא וזה יוצא אתה בין 17 ל-18 אתה בין 18 ל-19 וכן הלאה. חבל רק שאי אפשר לשחזר את טקס החופה 10 פעמים עבור כל האורחים, או שחתן הבר מצווה יחזור על המאמר און ליין במשך כל הערב, ומה נעשה עם הברית מילה שואלת סבתא? אל תדאגי מרגיע הנכד השנון עם הפתרונות הטכנולוגים של היום אפשר לשחזר הכל בכל רגע נתון. אוי נכון איך שכחתי, אוקיי מפטירה סבתא נרגעתי!

הטבע הפראי: 'המחנה הנותר לפליטה', היעד מספר 1 לחובבי הטבע שעוד לא נלקחה מהם ההזדמנות לכבוש ולהסתער על היעדים האקזוטיים המטריפים בנופי הארץ המדהימה שלנו, כמובן עד שיתחיל הסגר, אז הטבע יישאר עם הזבל שהשארנו מאחורינו ויתגעגע אלינו עד הסגר הבא כמובן.

זה נשמע משעשע ואפילו ומעלה לנו חיוך על השפתיים ובצדק, אבל לחשוב שכך מתנהלים חיינו זה קרוב לשנה עם הפוגות קצרות ששוב מחזירות אותנו לסגר הבא, אני חייב להודות, זה כבר פחות משעשע.

אז למה זה באמת קורה לנו? האמת זו סוגיה בפני עצמה, שהמומחים כבר דשו בה כאשר נשאלו מעל כל במה אפשרית: "למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה ובכל פעם עם עליה משמעותית בתחלואה"?

אז יש כאלה שיטענו שהאזרחים אשמים, ויש שיאמרו שהממשלה אשמה, האירופאיים יטענו שהעטלפים אשמים, וארגון לזכויות בעלי חיים יאשים את האסייתיים שאוכלים בכלל עטלפים, יש כאלה שטוענים שזו סתם המצאה ואין בכלל מגיפה, אז בשביל מה צריך חיסון? עוד קונספירציה מבית היוצר של הG5, ואולי מי יודע כולם צודקים וזה מתכון בטוח לחיסון או לריסון עצמי! כי לפעמים עדיף, איך אומרים..., אולי ניתן לחז"ל לומר: "סייג לחכמה...

אז ברשותכם ארחיב כעת על 'קהל היעד הנסתר', על משמעותו והשפעתו על חיינו:

אם ניקח את כל הדוגמאות מכל קטגוריות החיים שהצגנו כעת וננסה לחשוב על איך התמונה הייתה לפני שהקהל הודר ממרחבי החיים של אותם אנשים שחייהם ועבודתם הם אתנו קהל היעד שלהם, האזרחים הפשוטים, כן אני, אתה ואת, והאם אנו מבינים את סדר גודל ההשפעה שלנו על חייהם של כל בעלי העסקים למיניהם שהפכו אותנו לצרכנים שלהם בן לילה ובן לילה אבדו אותנו? (מטפורת יונה והקיקיון)

רק בעל הבית יכול לחוש באמת:

אז כן הדימוי מיונה הנביא איננו מקרי כאן, כי תוכחת ה' ליונה הייתה על כך שהוא לא ממש יודע או חש את גודל שליחותו, משום שהוא פשוט לא בעל הבית!

המסר ליונה הנביא כאן הנו: רק בעל הבית יודע וחש עמוקות את מה שהוא ממונה עליו!, רק בעל הבית חש וחווה את אחריותו למעשה ידיו! רק בעל הבית קשור בכל נימי נפשו ליצירה המופלאה אותה יצר! רק בעל הבית יכול לחמול על מעשה ידיו, ואתה לא בעל הבית!

ואת המסר הזה רצה ה' להעביר ליונה עם מטפורת הקיקיון. מצד אחד חורה לך על הקיקיון, אך באותה נשימה אין לך שום קשר אליו, משום שלא בנית אותו ולא יצרת אותו במו ידיך!

כלומר: אם אתה באמת רוצה לחוש את הבריאה, את הנברא, את היצירה אתה חייב להיות מחובר אליהם רגשית ונפשית בקשר עמוק!

ובכדי לחוש את תחושת השייכות העמוקה הזו, אתה חייב להיות בעל הבית, ומכיוון שאינך, עולה השאלה: ""אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?".

כאן מסתיימת הסגה המאלפת בין רצונו של יונה הנביא 'להשתמט' משליחות זו, כדי למנוע קטרוג על עם ישראל, לבין קיום רצון ה' ומה שמכריע בסופו של דבר את העניין הנו החיבור הרגשי העמוק אותו דורש ה' מיונה בקיום השליחות לצד המסר הסמוי העולה מחיבור זה.

ובמילים אחרות: ה' מסכים עם יונה בכך שהוא משתמט מהשליחות בניסיון למנוע קטרוג על עם ישראל ואף גאה בו על כך, אך לצד זאת נוטע בו ומלמד אותו על תכונה ושמה חמלה, כאשר הוא מעביר אותו חוויה של עלפון באמצע שום מקום ודרכה מעביר לו את המסר הכל כך חשוב והכל כך אנושי.

אל לך להניח לשיקול שמנחה אותך להימנע מביצוע השליחות משום שהוא כל כך נעלה וכל כך אנושי, לימוד זכות על עם ישראל, גם אם זה יעלה לי במחיר אישי! (יונה שילם על כך מחיר כבד).

אך לצד זאת עובר המסר ליונה שהבחירה החופשית של האדם, הנה מה שמייחדת אותו כאדם  ובלעדיה איננו אדם!

לעם ישראל אמנם ניתנה המתנה הזו של בחירה חופשית והם ידעו מה לעשות אתה לטוב ולמוטב וגם אם יחטאו ישנה דרך חזרה. אבל מה יעשו אותו עם שאינו נמנה עם ישראל ולהם כידוע אין בחירה חופשית (אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ), כיצד הם יתמודדו עם הגזירה אם לא תינתן להם אפשרות לשוב בתשובה?

הצרכן הנו הסיבה הקיומית האמיתית של בעל העסק:

אז כדי להבין את כח השפעתנו על בעלי העסק אנחנו צריכים להבין עד כמה יקרים וחשובים אנו עבורם? וההבנה שההשפעה היא  עד כדי כך שבלעדינו אין להם קיום!

דבר זה בא לידי ביטוי כעת בעידן הקורונה והשפעתו על בעלי העסק ניכרת בכל ההיבטים, הן מבחינה כלכלית, חלה ירידה דרסטית בשיווק וישנם אף עסקים שנסגרו לחלוטין לצערנו.

אבל אני בוחר להתייחס כאן בעיקר לפן המנטלי, להיבט הנפשי רגשי ממנו הושפעו בעלי העסק בעידן הקורונה. אנחנו ה'שחקן המרכזי' של בעלי העסק ובהשפעה על קיומו.

כשאנו מזמינים את הסחורה מאותם בעלי עסקים דרך האפליקציות או ברשתות החברתיות, יתכן שכלכלית הם לא יפגעו או לפחות לא יפגעו משמעותית, אבל האם אנחנו מבינים את משמעותה של הדרת רגלינו מבית העסק ואת ההשלכות הנפשיות רגשיות כתוצאה מכך על בעל הבית?

רק מי שהנו בעל הבית, במובן של האמן בנפש, או בעל המקצוע בדמו, 'מכור לתחום', או 'משוגע לדבר' כך אנו מכנים אותם, יודע מהי התחושה של:

אמני התרבות הבידור והפנאי: להופיע ללא קהל, כאשר לאחר כל הופעה יצאת עם תחושת סיפוק שיש מי שמעריך את הכישרון הטבעי והייחודי שלך ופתאום אין משוב אנושי לכישרון האדיר הזה, איזו תחושת ריקנות מחלחלת באמן, איך זה לשוב הביתה עם תחושה שלא קיבלתי משוב היום וגם מחר לא ומי יודע עד מתי זה ימשך?

מתעמלים מענף הספורט: להתחרות ללא קהל, כאשר כל חיי הספורטאי הוא מתאמן וממתין לרגע הזה, וברגע האמת הוא מתמודד מול אולמות שוממים מקהל וגם כשהוא כבר צולח את ההתמודדות והוא שואג משמחה, היא מתפוגגת אחרי רגע שהוא מבין ונזכר שאין לו את הפידבק החוזר ממי שאמור להיות קהל היעד הטבעי שלו שתומך ומפרגן לו דרך קבע בתחרויות השונות בהם הוא משתתף, מישהו יכול לתאר את התחושה העוברת עליו?

בוגרי האקדמיה: איך זה מרגיש לקראת התואר האקדמי שהתייגעת וטרחת להשיגו במשך 3 שנים, כשימיך אינם ימים ולילותיך אינם לילות, רק מי שעבר את זה מכיר את החוויה הזו, סוף סמסטר מבחנים על ימין ועל שמאל, חומר שלא נגמר לעולם, ולבסוף לקבל משליח הדואר חבילה סגורה במעטפה בודדה, ללא כל חבריך לספסל הלימודים, ללא כל המרצים שליוו אותך ונקשרת אליהם נפשית ורגשית, ללא בני המשפחה היושבים ביציע ומריעים לך על ההישג האדיר, זו תחושה לא פשוטה כלל.

אמני האוכל והבישול: לבשל מול 4 קירות את האוכל שהכנת ב10 אצבעותיך ושמת בו את כל נשמתך כדי שיעריכו את טרחתך ויברכו את ידיך, ולבסוף לשלוח את האוכל ללקוח עם חברת משלוחים זרה? מה מחזיק את הטבח להמשיך לבשל למישהו שהוא לא יודע אפילו אם הוא אהב את האוכל שלו בכלל?

בעלי החנויות האחראים על השופינג שלנו: שכל ה-passion'  ' שלהם מופנה אלינו, במטרה לכבוש את לבנו ולהתאים עבורנו את המוצר האהוב ביותר עלינו, להנכיח ולהצדיק את הסיבה לכך שהוא המוכר הראוי ביותר והמקצועי ביותר הניצב לפניך ומשרת אותך בנאמנות ובמקצועיות הראויה לשם אותו הוא דורש מעצמו ומשווק בהתאם לכך את סחורתו, אנחנו החותמת וההצדקה לקיומו מבחינתו.

בעלי אולמות השמחות: לערוך אירוע של פעם בחיים באולם שמחות ענק ומפואר שהשקעת בו את מיטב כספך ולבך נתת את דעתך בעיצוב של כל פרט קטן בשיתוף מיטב המוחות המקצועיים, ופתאום מחליפים אותו ביריעות בד, או במחיצות שהופכות אותו למעין חדרי ישיבות מאולתרים, זו תחושה שאף אחד מאתנו לא היה רוצה לחוות.

את התחושה הקשה הזו של בעלי העסק, של האמנים, של המקצוענים בתחומם, המשבר הנפשי הרגשי העמוק אותו הם חווים, רק הם לבדם יכולים לחוש, אין מישהו בעולם שיכול לתאר את תחושתם, להבין ללבם, או להיות שותף רגשית לחוויותיהם באמת, אם הוא לא בעל הבית בעצמו באיזה שהוא תחום בחייו!   

'היה שחקן לא צופה':

אב ובנו עמדו נרגשים בפתח חדרו של הרבי מליובאוויטש. הנער עמד ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו והתכונן לקבל את ברכת הרבי לקראת היום המשמעותי בחייו.

הרבי קיבל אותם בפנים מאירות, לחץ להם יד חמה ובירך אותם מכל הלב. אחר כך פנה אל הנער והפתיע בשאלה לא צפויה: "אתה חובב בייסבול?", הנער הנהן לחיוב. מי בארצות הברית לא אוהב את משחק כדור הבסיס?

"איזו קבוצה אתה אוהד?", המשיך הרבי ושאל, וכמו ילד ניו-יורקי טיפוסי הגיעה התשובה: "היאנקיז".

"האם אבא לוקח אותך לצפות במשחקים של היאנקיז?", שאל הרבי, והנער השיב: "כן. רק לפני חודש הלכנו יחד לצפות במשחק באצטדיון הענק של הקבוצה, ה"יאנקיז סטודיום". אבל האמת היא שהמשחק היה מאכזב. הקבוצה שיחקה חלש, נפלה לפיגור רציני מול היריבה ואבא ואני נטשנו מאוכזבים באמצע המשחק".

"רגע", המשיך הרבי לשאול, "וכשאתם עזבתם את האצטדיון, גם השחקנים נטשו את המשחק?".

"מה פתאום", ענה הילד בחוסר סבלנות. "אנחנו, הצופים, איננו חלק מהמשחק. אנחנו יכולים לברוח מתי שרוצים. השחקנים הם חלק מהמשחק, הם חייבים להיאבק עד הרגע האחרון כדי לשנות את המגמה ולנצח".

לרגע הזה הרבי חיכה. הוא אמר בחיוך: "אתה מתחיל כעת את החיים כנער בוגר, זכור את המסר שאתה עצמך הצגת. ביהדות אין צופים מהצד, כל אחד הוא שחקן. כל אדם קיבל מהקדוש ברוך הוא שליחות אישית וייחודית המיועדת רק לו, שרק הוא יכול לבצע הכי טוב שאפשר. בכל רגע עומדת בפניך הבחירה האם להיות 'צופה' או לרדת למגרש ולהיות 'שחקן פעיל' ולבצע את התפקיד הכי טוב שאפשר. הֶיֵה שחקן!". (מתוך הספר הרבי שלי)

אז כן ככה זה במשחק החיים, אם אנחנו רוצים להיות הקהל הצופה מן הצד על אירועי חיינו החולפים מול עיננו וללוות אותם לשלום, אז חיינו הופכים למשעממים ואנחנו חווים כל אירוע מחיינו כמו הצופה המאוכזב, שבכל רגע נתון יכול לקום ולעזוב את האצטדיון כי הוא לא חש שהוא חלק מהמשחק. או שבנחר להיות שחקן פעיל ומרכזי שעד הרגע האחרון של המשחק נלחם בכדי לנצח אותו, ובכך להפוך את חיינו למשמעותיים וממומשים בכל רגע נתון.

להיות שחקן משמעו לקחת אחריות על מי שאתה ומה שאתה מייצג, להבין ששם המשחק הוא לא מתחשק לי או לא, קל לי או קשה לי, אני אוהב או לא, אלא איך אני מגייס את כל כוחותיי למען המטרה שלשמה נבחרתי להיות השחקן המרכזי בחיים שלי ולנהל אותם בכל שלב ושלב ממשחק החיים עד להשגת ניצחון מלא.

ובכדי להיות בעמדה נפשית זו נדרש מאתנו להיות בעלי בית על חיינו!  היכולת לחוש ולהבין את גודל האחריות טמון כאמור בתחושת הקשר והשייכות הנפשית והרגשית לדבר, רק מי שהוא בעל הבית על אותה יצירת חיים יכול להיות בעמדה זו. לשם כך אנו נדרשים לציווי: "היה בעל הבית על חייך"! תהיה שחקן לא צופה!

אז מי הקהל היעד הסמוי שלנו?

בכדי להבין מי קהל היעד הסמוי שלנו, נעזר בקהל היעד הסמוי של כל בעלי המקצועות השונים למיניהם אותם סקרנו למעלה ודרכם ננסה לדייק מיהו אותו קהל יעד סמוי המניע אותנו וכיצד הוא משפיע על חיינו.

אז בכדי להבין את השלכות של קהל היעד הסמוי של אותם בעלי מקצועות בתקופת הקורונה מעניין להיעזר במחקר שנעשה בקרב בעלי מקצועות שונים בתקופה זו.

הדיווחים סיפקו נתונים מעניינים על השינויים שחלו בעידן הקורונה ומה הם הגורמים לשינוי, כשהנתון המרכזי הנו פגיעה בתפקוד עקב שינויים במצבי הרוח כשהגורם המרכזי הנו חוסר מוטיבציה, עליה דווחו אותם בעלי מקצוע שונים. וזה היה מפתח המחץ שלהם:  "יש לנו בשביל מה אך אין לנו בשביל מי" טענו בעלי המקצועות השונים.                        

והם הסבירו: מצד אחד זו הפרנסה שלנו אז יש בשביל מה, אבל מצד שני 'העיקר חסר מן הספר' שאין את ה-בשביל מי, קהל היעד, קהל הלקוחות שהדיר עצמו מן הרחובות ומהמרחב הציבורי חסר לנו, זה לא דומה בכלל להופיע, לשחק מול קהל או ללא קהל. זה לא מתקרב בתחושה אפילו, להכין אוכל לאנשים שיושבים לאכול במסעדה לבין שבאים לקחת וללכת. זה כל כך חסר לי 'שיחת החולין' הקצרה 'על דא ועל הא' ה- ' 'small talkהקבוע עם הלקוח שבא לרכוש איזה בגד, דיווח מוכר חנות בגדים. זה לא זה בקיצור, ה-'נשמה' של העסק זה הלקוחות שבאים בגופם לחנות ורוכשים מאתנו את מרכולתנו טענו פה אחד בעלי העסק.   

כלומר: עבור אותם בעלי מקצוע אנחנו מהווים את לב לבו של הקיום העסקי שלהם, במילים שלהם זה נשמע כך "יש לנו בשביל מי לקום".

כיש לך בשביל מה ובשביל מי לקום אז אתה חש משמעותי עבור עצמך ועבור אחרים!

זה המסר העובר אלינו: כשנשים אל לבנו את אותו 'קהל יעד סמוי' את אותה שליחות ומטרה ייחודית שלשמה אנחנו כאן בעולם כפי שביטה זאת הרבי במסר שהעביר לנער הבר מצווה הטרי " כל אדם קיבל מהקדוש ברוך הוא שליחות אישית וייחודית המיועדת רק לו, שרק הוא יכול לבצע הכי טוב שאפשר".

רקה אז נוכל לומר שיש לנו בשביל מה לקום ובשביל מי לקום, רמת המוטיבציה תהיה בשיאה זה יהיה ה-passion  האדיר שיניע אותנו לפעולה יום יומית.

קהל יעד חיצוני לעומת קהל יעד פנימי:

כאן גם טמון ההבדל העצום בין קהל יעד שהנו אנחנו קהל הלקוחות של אותם בעלי מקצוע, לבין קהל היעד שלנו בחיים שהוא בעצם הייעוד שלנו ובמילים אחרות אנחנו בעצמנו!

קהל היעד של בעלי המקצוע השונים הנו מניע מוטיבציוני הנשען על מוקד שליטה חיצוני.  לעומת זאת קהל היעד שלנו הנו מניע מוטיבציוני הנשען על מוקד שליטה פנימי.

משמעות הדברים הנה:

אדם הנשען על כח מניע חיצוני לו, הוא די תלוי בשינויים ובדינמיקה של החיים, שכן הדברים נתונים לשינוי בכל רגע נתון, כאשר המניע החיצוני כבר לא יהיה שם לספק לנו את המוטיבציה אותה סיפק לנו אתמול, במקרה שלנו כאשר קהל הלקוחות ידיר רגליו מסיבה זו או אחרת את רגליו מן המרחב הציבורי, אזי רוחנו תיפול ונחוש כבר לא משמעותיים.   

לעומת זאת אדם הנשען על כח מניע פנימי, נמצא בעמדה שגם כשיחול שינוי זה או אחר סביבו, הוא לא יהווה גורם מטרד למניע הפנימי, שכן אין הדבר תלוי אלא בו, הוא איננו נתון לחסדיו של זה או אחר בכדי לפעול הנעה פנימית בתוכו, הוא מלא מעצמו מה שמספק לו את האנרגיה באופן תמידי.

כאשר נזכיר לעצמנו כל יום ובכל רגע את הייחודיות שלנו בכך שנשלחנו לעולם באופן שרק אנחנו יכולים לבצע את השליחות הספציפית הזו, נתמלא מתוכנו ושום שינוי שהוא בעולם לא יהיה בכוחו להשפיע על המוטיבציה שלנו או על העשייה שלנו.    

ולזה כיוון הרבי באמרו "תהיה שחקן אל תהיה צופה", כי ההבדל בין שחקן לצופה הוא מהותי:

• צופה יכול לבחור האם לבא למשחק ולעודד, שחקן לעומתו חייב להופיע למשחק.
• צופה איננו מחויב למשחק לעומת השחקן שהנו חלק אינטגרלי מהמשחק.
• צופה מושפע משינויי המשחק ובהתאם לכך מגיב למשחק (בסיפוק או באכזבה) לשחקן אין פריבילגיה להיות מושפע מהלך המשחק הוא חייב להיות מרוכז כל כולו במשחק מתחילתו עד סופו.
• צופה יכול לקום וללכת בכל רגע נתון, שחקן חייב להיאבק על המגרש עד הרגע האחרון.
• צופה הוא כח מניע בכך שהוא מחדיר מוטיבציה בשחקנים בכל רגע נתון מהמשחק ומסייע לדחוף את קבוצתו לניצחון, השחקן הוא הכח המונע שבלעדיו לא יתרחש הניצחון!               

כל זה הופך אותנו השחקן 'שחקני החיים' למחויבים 'למשחק החיים', ביודענו שאם הוא לא נעשה את המוטל עלינו אף אחד לא יוכל לעשות זאת במקומו.

המחויבות הזו הנה הכח המניע שנתנו לכל אחד ואחת מאתנו 'שחקני משחק החיים', בכדי לבצע את שליחותנו באופן המושלם, על הצד הטוב ביותר.

דווקא עכשיו בתקופה לא פשוטה זו, ההזדמנות להתנהג כ-שחקן יש לה משמעות עמוקה יותר. היכולת לקחת אחריות על המצב ולהתעלות מעליו, לנהל אותו ולא לאפשר לו לנהל אותנו, הנה בבחינת קיום  מעשי של השליחות הייחודית לי.

דווקא כאשר המצב שונה, ולא מאפשר מצד אחד, עולה ההזדמנות לתת ביטוי לייחודיות שלי ולהעניק לעולם לסובבים אותי מהמתנה הייחודית רק לי ודרכה להחיות את הזולת. הביטוי הייחודי לי מעניק פרספקטיבה נוספת מרעננת ומאפשרת למי שלא חווה אותי ולא מכיר את דרכי בעולם. בייחודיותי אני מעניק נקודת מבט נוספת שאין לאף אחד מבלעדי ובכך נותן תקווה ומוטיבציה לסובבים אותי להביט על המצב על העולם באור שונה.

אותה ייחודיות הנה הערך מוסף שישנה לכל אחד ואחת מאתנו ודווקא בזמני משבר יש לה את היכולת להניק את זריקת העידוד לעולם.

אם כל אחד ואחת יתבונן בייחודיות שלו ושבו ויידע לתת לה ביטוי דווקא בתקופה לא פשוטה זו, אזי כולנו נחיה האחד את השנייה באור יקרות וניצור סביבנו מרחב מאפשר למרות התקופה הלא פשוטה.

אם כל אח ואחת ירא את עצמו באור ייחודי הוא יבין את העצמה בחלק שהוא מביא לעולם ושדרכו אנשים יחושו עוד נקודת אור שביחד מצטרפות לאבוקה גדולה של אור ייחודי שכל אחד ואחת מביא מעצמו על מנת להחיות את סביבתו.

זה לא צריך להיות שואו ענק, או איזו שהיא הופעת המונים בכדי לעשות משהו לעולם או לסובבים אותי, זהו שימוש פשוט ומכוון בהיכרות שלי את עצמי ואת ייחודיותי אני יודע מה הערך המוסף שלי ואותו אני מביא לעולם ומאפשר להם ליהנות ממנו.

כל אחד ואחת יודע ומכיר את עצמו ואת כישרונותיו ויודע כיצד עם כשרון זה אפשר להעניק לעולם תקווה, להעביר מסר, לחזק, לשמח, כל פעולה ייחודית מביאה אתה משהו אחר וחדש לעולם שאף אחד אחר לא יודע , מכיר או יכול להביאה במקומי ולכן יש לפעולה ייחודית זו ערך מוסף שלאף אחד אין מבלעדי, זהו הכח הייחודי בשליחותנו בעולם. שאין כח, כשרון, ייחודי לשני אנשים, אלא כל אחד ואחת קבל מתנה ייחודית לו שרק הוא יכול להביאה לעולם ולאפשר לו ליהנות ממנה.

זה כמו פאזל בעל אלפי חלקים, החלקים עשויים להיות דומים להפליא בצבעם ובצורתם האחד לשני, אבל ישנו רק חלק אחד בלבד התואם להשלמת התמונה במקום מסוים בין חלקי הפאזל השונים.

יהי רצון שנזכה לפעול את המוטל עלינו, לזכור את ייחודיות החלק שלנו בתמונת הפאזל השלימה ולא לוותר עליו ובכך להביא את ניצחון 'משחק החיים' הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.