בוקר חורפי וקר בדרך לבית הכנסת, לעמוד לפני התיבה ב'חיוב', בשנת האבלות על אמא היקרה ע"ה. בעוד אני נכנס לבית הכנסת, התפילין עדיין על הכתף, מצלצל הנייד: "אפשר להפריע לך רגע?" אני שומע קול מוכר: "החליטו בארגון לזכות את החשבון במכולת על שם אמא שלך ע"ה, עד שהעניינים יסתדרו. אנחנו מבינים, זה בטח לוקח זמן. לאמא שלך מגיע". 

ככה. אני, נתקעו לי המילים במעלה הצוואר. לא יודע מה לומר. תודההה. גם דמעות יש. ככה להתחיל תפילה בבוקר. זה רק מההתרגשות.
יש צדיקים בכפר.

ה'שלושים' כבר עברו בשבוע שעבר, ויש קצת זמן לעשות סדר במחשבות. זה קרה לא כל כך מזמן: לאחר שבועיים 'מטורפים' שאמא היקרה נאבקה על חייה בטיפול נמרץ, עלתה השמיימה בדקת הדלקת הנרות. 

צדקת היתה, לא חשבה על עצמה לרגע. רק על הילדים שלה, הנכדים, ואפילו ילדי השכונה שכבר קראו לה 'סבתא', כי כל הזמן דאגה לכולם.

קשה לתאר מה עובר עליך בשבת כזאת, ומה הולך לקרות במוצאי שבת. כשיוצאת השבת, מתגייסים אנשים מסורים, עוזבים הכל, ומתחילים 'לתזז': נסיעה מהירה לשחרר אישורים, סידורי הלווייה וקבורה, וכל מה שכרוך בכך. כל הכבוד, באמת.

אבל זה לא נגמר שם: בשעה 1:30 בלילה, כשבני המשפחה חוזרים, אתה קולט: "רגע, גם הצדיקים הללו חוזרים רק כעת הביתה, למשפחות שלהם, לאחר שהתרוצצו מפה לשם ומשם לפה, נסעו וחזרו, והכל כדי שלמשפחה לא יוותר מה לעשות, ורק להשתתף בהלוויה. 

זהו. לא נציין את שמם, כי הם מלאכים שעובדים בשקט. זה קוד העשייה: מתגנבי הלילה. הכל שלא על מנת לקבל פרס או פרסום. דברים כאלו לא שוכחים, כל החיים.
יש צדיקים בכפר.

ויש את ה'שבעה'. מי יבשל לכולם? אל דאגה: מגשי אוכל מוכן החלו זורמים הביתה. נכנסו והניחו על השולחן, בלי לשאול שאלות ולנפק הסברים. בוקר, צהריים וערב. ארוחת בוקר? בבית מלון לא יודע איפה משקיעים ככה. סלסלאות עם סוגי מאפים, בגטים, לחמניות כאלו וכאלו, מטבלים שונים וגבינות עשירות. רעבים לא תצאו מפה. שלא לדבר על ארוחת ערב עשירה ומגוונת מידי ערב.

ויש את השכנה הדואגת, שנכנסת ומביאה ארוחות קלות, וגם שואלת כל אם צריך משהו, באמת לעזור. הכירה את אמא טוב כנראה, מתנהגת בטבעיות, כמו במשפחה. 
ויש את הארגונים (שפועלים בסתר) שדואג לאוכל חם מידי יום למי שזקוק, בשמחה או באבל. מאחורי כל ארגון כזה עומדים צדיקים אמיתיים, והכל בשקט, בלי לפרסם.
יש צדיקים בכפר.

צריך לארגן אוהל לניחום בגלל הקורונה? יש את מוישל'ה, ויש את יצחקי, ויש את זמי וצביקה (אמא שלך רק לפני שבוע וחצי הסתובבה פה בחנות... ושאלה את המוכרת מה שלומה. לא מאמינים..."), ויש את חוני, איצ'ה ויש עוד ועוד... אנשים טובים באמצע הדרך.

כשהרבי הריי"צ נ"ע הקים את כפר חב"ד, בטח לזה הוא התכוון. 

יש עוד ממי וממה ללמוד, ונפגש בע"ה רק בשמחות.