הרב שמעון אייזנבך

ביום השבת קודש נדם ליבו של הרה"ג הרב יחיאל מיכל כץ ז"ל וממרחקים אשלח את תנחומיי לילדיו הרבנים התמימים העוסקים במלאכת הקודש כל אחד בתחומו הוא ומן השמים ינוחמו באובדן אבי המשפחה.

בשלשה צמתים נפגשתי עם הרב כץ:

עוד בטרם שנפגשתי עמו הכרתי אותו היטב שכן מקדם נקשרה ידידות בינו לבין אבי רבי צבי אייזנבך ע"ה עוד בהיותם חברים לספסל הלימודים בישיבת תורת אמת ושם שקדו יחדיו על התורה והעבודה.

כשנפגשו השניים בהיותי דרדק הם השתמשו בשמות החיבה שלהם הוא קרא לאבי בשם החיבה שלו ואבי קרא לו בשמו הקצר "מֶחָיו" תוך שהם מחליפים חוויות חסידיות מאותן התוועדויות בימי נעוריהם.

פעמים רבות היה מטעים באוזניי ואומר לי (באידיש עסיסית): "אביך הבין טוב, טוב, טוב חסידות, הוא הסביר לי סוגיות רבות לעומקן".

זכורני שבמשך שנים רבות כשבא מגלילות חיפה היה שוהה בימי הפסח בירושלים בשכונת קרית צאנז, שם התגוררו בני משפחתו והיה בא להתפלל בבית הכנסת בשיכון חב"ד. בהתוועדויות של סעודת המשיח באותן השנים היה לו 'קאך' מיוחד במאמרים הרבים העוסקים ב"ששת ימים תאכל מצות" החל מלקוטי תורה והמשכם במאמרים אחרים בד"ה זה.

•

בפעם הראשונה שנפגשתי עמו בקירוב, היה זה בתשרי תש"מ, כאשר נסעתי לרבי בגפי. כאשר חזרתי במטוס אל על ארצה, ישבתי לידו במשך שעות רבות ובהן שיתף אותי בחוויותיו ובתחושותיו מחודש המשובע וזאת למרות הפרש גיל של יותר מעשרים שנה בינינו.

כאשר הגיע עת חלוקת המזון לנוסעי המטוס התברר כי סוכן הנסיעות שלי שכח להזמין עבורי מנת אוכל כשרה למהדרין. מאחר ובאוכל שאינו כשר למהדרין כמובן שלא אגע, חשבתי לעצמי שאסתפק במעט המזונות שנשארו בצקלוני, אך הרב כץ לא ויתר. הוא ניתר ממקומו ודילג מעל המושבים היישר אל הדייל הראשי והוכיח אותו על כך שהוא מתעלם מנער שקט שאינו מעורר מהומות ומשאיר אותו רעב. הוא לא נח ולא שקט עד שהדיילים השיגו איזו מנה שתענה לדרישות הכשרות והכל בא על מקומו בשלום. התפעלתי מהאכפתיות של האיש שדואג לי למרות שלא הייתי בנו או שהיה אחראי עלי. חסד בהתגלמותו.

ובדרך אגב נזכרתי כי באותו תשרי תש"מ אחד החסידים בבית המדרש הגדול של רבינו, חש שלא בטוב באמצע התפילה של שבת או של חג. מיד נשמעו צעקות "הצלה" מבין הקהל והרב לייבל ביסטריצקי שהגיע תוך שניות אל האיש בדק את דופקו והתלבט האם לפנות אותו באמבולנס בשבת.

הוא ניגש אל הרבי ושאל מה לעשות והרבי ענה לו שישאלו רב. הרב ביסטריצקי הרים את עיניו ותר אחר רב שיתיר לו וכל הרבנים שעמדו לידיו התחמקו בענווה ומשכו בכתפיהם. הרב ביסטריצקי זעם ואמר: "כל השנה כולם רבנים גדולים וכעת כשצריך אותם כולם נעלמו". הראשון שהתעשת מבין כולם היה הרב מיכל כץ ואמר לר' לייבל שלא הכירו: "אני רב בפועל ומותר לך לעשות כל הנצרך לרפואתו!"

ור' לייבל פינה אותו מיד את אותו חסיד באמבולנס. שוב היה זה הוא שבתבונתו ובתחושת אחריות מיוחדת התנדב ראשון כדי לפסוק לרווחתו של אותו חולה.

•

בפעם השניה שנפגשנו לאחר כמה שנים היה זה כאשר בניו עברו ללמוד בתומכי תמימים. המעבר שלהם היה קשה עליו מאוד בשל החשש שמא יחלשו בלימוד התורה ובשקידתה. כאשר ניסיתי להרגיע אותו שבישיבתנו יש בחורים גאונים ממש וצומח כאן דור של רבנים וראשי ישיבות שאינו מבייש אף ישיבה אחרת, טען באוזניי שאילו היו בניו מתחילים את מסלול לימודם בתות"ל לא היה מקום לחששו אך השינוי שבחור בגיל זה חווה יכול לגרום לו לשבר כי הרי אין דומה ישיבת תות"ל לישיבה רגילה. אין זה מעבר מישיבה אחת לשניה אלא מדובר בשתי ישיבות ששונות במהותם לגמרי. בתות"ל הדרישות החסידיות תובעניות מאוד ומי יודע אם הם יעמדו בזה.

לאחר זמן כאשר ראה את בנו הגדול הרי"י כץ שליט"א הוגה בתורה ומצליח לקבוע את מקומו בשורה הראשונה בין הלומדים בישיבה לא היה קץ לאושרו. וכך גם עם יתר בניו שעברו לישיבה עם הזמן.

•

בפעם השלישית שנפגשנו שוב לעתים מזומנים היה זה בשנים האחרונות. הרב מיכל כץ ז"ל עבר בשנות השיבה שלו, להתגורר בירושלים ברחוב שרי ישראל והתפלל באופן קבוע בבית הכנסת "זכרון בתיה" יחד עם יבלחט"א חמי הרה"ח רבי שמואל וינפלד שליט"א.

בבית כנסת זה התפללו ומתפללים כו"כ מחסידי חב"ד ומתקיים שם שיעור קבוע בלקוטי תורה בליל שבת ע"י חמי זה שנים רבות. בהיותי מתפלל שם מפעם לפעם היינו יושבים ומשוחחים ומעלים זכרונות. בין היתר התברר לי ששמו הוא על שם המגיד מזלוטשוב רבי יחיאל מיכל שהרב כץ הוא מצאצאיו וסיפרתי לו כי אף משפחתי היא נצר למגיד ר' מיכל מזלוטשוב דרך בנו ר' יוסף מיאמפלא שנכדתו היתה אם משפחת סלונים המעטירה.

שוב התבטא בפניי על נכדיו שמסבים לו נחת מרובה כשהם מקדשים שם חב"ד בידיעותיהם המקיפות ובלימודם המעמיק בתורת הנגלה.

הוא הוסיף לומר כי הם מזימים כל נסיון נואל לשוות לחסידי חב"ד תדמית כאילו אינם מצליחים בלימוד התורה כראוי.

חבל על דאבדין ועל שנעקרה מעמנו עוד דמות חסידית מדור קודם שהטביעה את חותמה והותירה מורשת עם לחלוחית חסידית לצאצאיו.