השבוע קיבלתי סיפור טוב מאחי יהודה השליח ברמת השרון מתאים מאוד למסר השבועי. הסיפור הוא על ילד שנהג לנסוע בחופשה יחד עם הוריו לסבא וסבתא. נסיעה של שעות ארוכות ברכבת לכל צד. יום אחד ביקש הילד מההורים לנסוע לבד. "אני כבר מכיר את הדרך, יודע איפה לרדת בתחנה האחרונה ולהגיע חזרה הביתה. אל תדאגו לי". "אתה בטוח?" שאל האבא, אמא הגיבה עוד יותר בספקנות. "כן" ענה הילד בהחלטיות. אבא ליווה אותו לרכבת. רגע לפני, האבא דחף לו משהו לכיס "אם תרגיש רע, אל תשכח ששמתי לך כאן בכיס".

הנסיעה החלה, לפתע מישהו שם לב שהילד נוסע לבד. ושאל אותו, "מה אתה נמצא כאן לבד, לא פוחד?" הילד שישב תחילה בשלוות נפש, החל לנוע על המקום בחוסר מנוחה, הפחד התחיל לכרסם בו פנימה וזיעה קרה שטפה את מצחו. פתאום הוא נזכר שאבא שלו הכניס לו משהו, הכניס את היד לכיס ומוציא. זה היה פתק עליו כתוב, בני יקירי, אל תפחד - אני נמצא איתך יחד, בקרון האחרון!

משהו טוב מאוד קורה בפרשת השבוע שלנו "ויגש". המפגש של יוסף עם אחיו. לאחר 22 שנה של ניתוק מוחלט היה נדמה שהוא חי לו באשפתות בניכר ופתאום הוא מלך. "על פיו ישק כל דבר". מצב הכי זוהר למשפחה. מאידך, דווקא פה  מתחיל המשבר הגדול ביותר, תחילת גלות מצרים.

צריך לזכור, המשפחה של יעקב אבינו מנתה שבעים נפש שחיו בשלווה, ב'רוח  ישראל סבא', בארץ הקודש. לא חסר להם דבר. הילדים גדלו והתחנכו לתפארת, פתאום הם נאלצים לעזוב ולרדת כולם למצרים. נכון התנאים טובים יותר, אבל גם חולפים מהר עד ש"ויקם מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף". לא רק ברמה גשמית בעיקר ברמה הערכית, מי יערב לכך שלא יאבדו שם חלילה את זהותם היהודית בתוך הזוהמא של מצרים, ערוות הארץ.

על כך חושש מאוד יעקב ובצדק. עד שהקב"ה אומר לו "אל תירא מרדה מצרימה.. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".

נכון הסביבה במצרים מאוד מאתגרת, תצטרך להקים שם ישיבה (בית חב"ד...) בו ילמדו באווירה תורנית, ימשיכו לשמור מצוות כדי ללכת במסורת אבות.

אבל אל דאגה, אני איתך!

שבת שלום

הרב יוחנן בוטמן

בית חב"ד חדרה