בבית הכנסת אשר בבית חב"ד באילת מתפללים לא רק תושבי המקום אלא גם רבים מאורחיה ומתייריה של העיר, המגיעים אליה לנופש ונהנים להתפלל במקום נוח ובשעות הנוחות להם. לפיכך אנו רגילים לראות פנים חדשות תמידים כסדרם.

לפני שנים רבות הגיע אלינו לבית חב"ד לתפילות, אברך חבוש במגבעת ולבוש בחליפה שחורה. זקן עיטר את פניו. נוכחותו לא סיקרנה אותי במיוחד לאור העובדה שבית חב"ד קולט לתוכו כל השנה אורחים רבים כדבר שבשגרה. לאחר שאותו אברך פקד את בית הכנסת יום אחר יום במשך כמה ימים רצופים, נגשתי אליו בסיום תפילת שחרית, על מנת לשוחח עמו ולתהות על קנקנו. 

שאלתי אותו לשמו ומהיכן מגיע יהודי, והוא ענה לי כי שמו הוא: 'יוסי האט' מצפת. לרגע החסרתי פעימה אך כבשתי את התרגשותי פנימה ושאלתי אותו האם הוא מכיר אותי? הוא התבונן בפניי זמן ממושך ולא הצליח לזהותני. בסופו של דבר אמרתי לו כי שמי הוא 'אייזנבך'. 

לכששמע את שמי הוא החל לרעוד וכמעט ששקית הטלית ותפילין שלו נשמטה מידו, הוא החויר והאדים חליפות והשמיע קריאות התפעלות והתרגשות.

אחד המתפללים שהיה לו 'יורצייט' באותו יום, הביא לבית הכנסת 'לחיים' ומיני תקרובת והזמין אותנו לשבת כמה דקות לאמירת לחיים לעילוי הנשמה. עד מהרה התיישבו באי בית הכנסת להתוועדות זוטא ובה שמעו סיפור מרתק שמתגלגל זמן ארוך ואנו שנינו שותפים בו.

•

החילותי אני את הפרק הראשון בהשתלשלות הענינים:

היה זה לפני כשלושים שנה. אני מקבל טלפון מהרב שניאור גודמן מאשדוד. מתוך האפרכסת נשמע קולו המבקש ממני שאסור לבית הרפואה 'יוספטל' אשר באילת ואחפש שם בחור העונה לשם יוסי האט. בני משפחתו של יוסי מתגוררים באשדוד ואילו בנם מתגורר באיזור אילת. הבחור נפצע קשה בתאונת דרכים והוריו פנו להרב גודמן שיבקש ברכה דחופה מהרבי לבנם.

הרבי ענה לבדוק את התפילין ואת המזוזות. עד מהרה נבדקו המזוזות בבית וחלקן הוחלפו בכשרות ועתה הגיע תורו של הבחור להניח תפילין כדין. אי לכך נתבקשתי להגיע לבית הרפואה ולהניח עמו תפילין בימים הקרובים. 

נעניתי לבקשתו והייתי מגיע כמעט מידי יום אל יוסי האט כדי להניח עמו תפילין. יוסי שכב במיטתו מתייסר ביסורים עם רגל פצועה ומגובסת בגבס שאטם את רצועות הפלטיניום שהוברגו לרגלו. משככי הכאבים והמורפיום שקיבל גרמו לו להיות מעורפל וצלילותו לא היתה מושלמת. הוא היה מניח תפילין וקורא קריאת שמע ומפעם לפעם כאשר המצב איפשר, הייתי לומד עמו מעט תורה ומשוחח עמו.

•

שלושה חודשים שכב יוסי בבית הרפואה 'יוספטל' והשתדלתי לבוא אליו מידי יום. הוא סיפר לי כי הוא נמנה על קבוצת צעירים שהחלו להקים מאחז בשם "שחרות" במקום המרוחק מאילת כ-50 ק"מ ו-7 ק"מ מבסיס חיל האויר עובדה. המקום שומם לחלוטין ומנותק בכל המובנים והוא נועד לשרת את המטיילים הבאים למדבר ומחפשים את הרוגע והשלווה ולטעום את החיים הקדמונים.

אחת לכמה ימים, לפי הצורך, נשלח אחד הצעירים לאילת להביא אספקה לישוב המנותק. כשהגיע תורו של יוסי הוא נכנס אל הג'יפ וירד במורד התלול מאוד המוביל מראש ההר הגבוה כ-500 מטר מעל פני הים אל הכביש המוביל אל אילת.

באחד העיקולים החדים התהפך הג'יפ ולרוע מזלו הוא התהפך על רגלו שהיתה לכודה תחת הג'יפ מבלי שיוכל לנוע ולזוז. הוא הביט אל רגלו הפצועה וראה שהוא מאבד דם. מבלי להבין כיצד, הוא הצליח להרים בכוחות עצמו את הג'יפ מעל רגלו והשתחל החוצה.

לימים כאשר מצבו השתפר מעט שוחחנו בין היתר על המושג "כוחות נעלמים". סיפרתי לו את הסיפור מהרבי הקודם על יהודי שהוצרך לברוח ולהציל את עצמו משריפה, ודחק את עצמו לעבור דרך חור שהיה קטן ממדת גופו. למחר או מחרתיים, ניסה ולא הצליח לעבור דרך חור זה כי כאשר הי' מצב של סכנת נפשות, ונרגש היה אצלו שזהו ענין שנוגע בחיים - הצליח לכווץ את בשר גופו הגשמי, ע"י הרצון, והציל את חייו.

הדם שנזל מגופו של יוסי העמיד אותו במצב לא פשוט והוא הבין שהזמן פועל לרעתו. הוא זחל על הקרקע זמן רב בשביל התלול עד הגיעו לכביש הקרוב. בניסי ניסים עבר שם רכב צבאי שהבחין בו במועד ופינה אותו במהירות לבית הרפואה שם החלו בטיפול מהיר וחייו ניצלו.

שלושה חודשים הוא שכב ב'יוספטל', כאשר הוא מחובר לעירויים ואנטיביוטיקה האמורים להביא להחלמתו. בתקופה זו היינו משוחחים ולומדים תורה בזמן שעמד לרשותי. ניסיתי לעודד אותו ככל האפשר ולרומם אותו ממצבו המדוכדך. במשך החודשים הללו שמעתי מיוסי תיאורים רבים על המקום החדש והבראשיתי שקורים לו 'שחרות' ועל התנהלות החיים שם. הוא גם סיפר לי שהרוח החיה במקום הוא צעיר בשם 'יוסי פוליטי' שהוא המנהיג והמוביל של כל החבורה. תזכרו את השם הזה בהמשך.

באחד הימים כאשר הגעתי להניח ליוסי האט תפילין, הוא לא היה. שאלתי לשלומו ונאמר לי כי פינו אותו למרכז הארץ משום שמצב רגלו החמיר. הוא נדרש לטיפול רציני יותר ולמיטב המומחים שיצילו את רגלו והם מצויים רק במרכז הארץ.

מתברר כי הזמן שהיה מאושפז באילת לא היטיב עמו משום שפלטינות הברזל גרמו לחסימת צילומי הרנטגן ולא אפשרו לרופאים לראות את התמונה המדוייקת של מצב הרגל הפצועה. רק כאשר המצב החמיר ופתחו את הפלטינות התברר שחלה התדרדרות ולא היה מנוס מלהעבירו למרכז. סופו של דבר היה צורך לקטוע את רגלו, לא עלינו ולא על אף אדם.

•

את המשך הסיפור שמענו מפי יוסי האט בעצמו:

לאחר שרגלי נקטעה ועברתי תהליך שיקום לא פשוט עם רגל תותבת, החלטתי כי כדי לצאת ממצבי הנפשי הירוד אעשה חיל בעסקים. כיון שקיבלתי מהביטוח סכום לא מבוטל עבור הנכות שלי, השקעתי את מיטב כספי במיזמים תיירותיים בעיר אילת כמו בחברת ג'יפים לתיירות, מיזם שהיה אז בשיא פריחתו. מאוחר יותר השקעתי במיזם תיירותי אחר אך בשניהם המזל לא האיר לי פנים.

הבנתי שהקב"ה מטלטל אותי כדי שאפנה לכיוון הנכון ואז התחלתי להתקרב אליו דרך לימוד התורה וקיום המצוות. נסעתי לצפת ושם פתחתי דף חדש. מצאתי את הפינה שלי ושם יכולתי בשלוה וברוגע ללמוד להכיר עולם חדש שהאיר לי את נשמתי והביאני לחיי תורה ומצוות מלאים.

יוסי מפטיר ואומר: "אני רוצה להגיד להרב אייזנבך שכל ההתקרבות שלי וההגעה שלי להיכן שהגעתי היה בזכות הביקורים התכופים והסדירים שלו אצלי בהנחת התפילין.

היתה לי תקופה מאוד קשה כאשר שכבתי כל היממה ובהיתי בתקרה הלבנה והמשעממת, המורפיום שקיבלתי טשטש אותי מאוד ומבעד למסך הערפל הזה הוא הבליח לנשמתי עם התפילין ודברי התורה והעידוד שלו.

אמנם לא יכולתי אז להגיב ולהראות את סימני ההתרגשות וההתפעלות שלי מפאת מצבי. הרב אייזנבך לבטח היה מאוכזב ממני ונדמה היה לו שדבריו נופלים על אוזניים ערלות, אך כבר אז ידעתי שיבוא יום ואממש את הקשר היהודי שלי לבורא. היה ברור לי שזה לא יקרה בתקופת האישפוז וההחלמה, אך ידעתי שיבוא יום.

זוהי הסיבה שאני כולי נרגש ונסער לראות אותו כאן מולי. קיבלתי עכשיו חבטה נפשית מרגשת וחזרתי לימים ההם שבעצם הובילו אותי הלום.

•

כמה חודשים אחר כך, הגיעו ימי חנוכה והנה אנו - שלוחי אילת - יצאנו למבצע חנוכה בבסיסי הצבא במרחב אילת. עברנו בבסיסים ענקים עם מאות חיילים בכל אחד מהם. חילקנו סופגניות, נרות חנוכה והנחנו תפילין וכו'.

בעת נסיעתנו אמר לנו החייל המלווה אותנו כי ישנו באיזור מקום מרוחק הנקרא בשם "שחרות" ומוצבים בו שני חיילים המאבטחים את המקום. הוא שאל אותנו האם נרצה להגיע לשם למרות המרחק של קילומטרים רבים ואנו כחסידים שלא מפקירים חיילים בשטח הודענו לו שהתשובה חיובית.

הרכב טיפס במעלה ההר והגענו אל הפסגה שם מצאנו חייל אחד בלבד משום שחבירו נסע להביא אספקה. הנחנו לו תפילין והבאנו לו חנוכיה וסופגניה ושמחה לליבו.

מרחוק שמענו קול של קבוצת צעירים מתרועעת לה בעיצומו של יום. הצעתי לחבריי השלוחים הרבנים גליצנשטיין, לבקיבקר ואיצ'ה לוי לגשת אליהם ולזכות אותם במצוות החנוכה. אך החייל הציע לנו להניח להם לנפשם כי הם בודאי לא ישתפו פעולה...

בכל זאת החלטתי שאני ניגש אליהם ויחד עם ר' איצ'ה לוי התקרבנו אליהם עמוסים בסופגניות, בקבוק לחיים ותפילין. כשהגענו אליהם הם החלו להגביר את צחוקם והתפלאו מה אנו עושים בסוף העולם וכיצד הגענו אליהם.

תוך כדי ההתלוצצויות הבחנתי באחד מבני החבורה שנראה כמי שמנהיג אותם ומנהל את הענינים. לבי אמר לי שזה הוא "יוסי פוליטי". נגשתי אליו ישירות ואמרתי לו "שלום יוסי פוליטי". הוא התפלא על הפניה הישירה והחל לשאול אותי מהיכן אני מכיר אותו? אולי שירתנו בצבא? אולי למדנו בכיתה ביחד?

אמרתי לו כי אם יניח תפילין אספר לו מהיכן אנו מכירים. הוא סירב וסקרנותו כמו גם סקרנותם של כל הקבוצה שישבו מסובים סביבו עם בקבוקי בירה בידיהם הלכה וגברה. לבסוף התפשרנו על כך שאם כולם יברכו על הסופגניה ברכת מזונות וכן ברכת שהכל על הבירה שבידיהם אספר לכולם מנין אני מכיר היטב את יוסי פוליטי.

סיפרתי להם גם שהבעש"ט הקדוש היה נוסע למרחקים כדי לעשות ברכה בפינות מרוחקות שטרם נגאלו שם הניצוצות. אמרתי להם שיש סיכוי שזו הפעם הראשונה שיהודים יעשו ברכות ויאדירו את שמו הגדול במקום הבראשיתי הזה.

חברי הקבוצה הרצינו לכמה דקות, הגברים כיסו את ראשם וכולם בירכו את שתי הברכות כראוי. עתה הגיע תורי לגלות ליוסי פוליטי מנין ההיכרות שלנו. סיפרתי לו ולכולם על השעות הרבות שביליתי במחיצתו של יוסי האט בעת אשפוזו ביוספטל והוא סיפר לי בפרוטרוט על מאחז שחרות ועל ההתנהלות במקום ומכאן אני מכיר אותך היטב על שלל הרפתקאותיך.

מצוה גוררת מצוה.