"זלמן, אתה כותב טוב מאוד. יפה מאוד. מקסים. איזה כשרון. אל תפסיק." זה נראה כמו כמה מילים חסרות משמעות, אבל עבורי היה זה עולם ומלואו.

לפני מעט יותר משבע שנים התחלתי לכתוב מכתב שבועי. הייתי חסר בטחון. חששתי שלא יאהבו, שלא ימצא חן, שאכתוב לא טוב, שאטעה ואולי גם אטעה אחרים בדברי. כל מכתב שכתבתי ופרסמתי לווה ברעד לבבי. נאחזתי בכל משוב חיובי שקיבלתי, ולא היו הרבה מהם.

אבל היה שם מישהו שממש מיד עם תחילת הכתיבה שלי היה שולח לי משפטים קצרים כמו אלו שציטטתי למעלה ואין לי דרך להסביר עד כמה זה רומם ונתן תנופה להמשך הדרך.

היה זה שליח הרבי לנהריה, הרב ישראל בוטמן ז"ל, שאח"כ כבר קראתי לו ידידי ישראליק בוטמן. זה מיוחד, כי לא הכרתי אותו קודם. הוא היה מבוגר ממני בכעשרים שנה ודרכנו לא נפגשו. הכרתי את שמו כשליח נמרץ בצפון הארץ, אבל באופן אישי מעולם לא החלפתי אתו אף לא מילה אחת קודם. אני אפילו זוכר את עצמי עומד בחניה של בית שז"ר בכפר חב"ד, ישראליק עבר עם רכבו, עצר, נסע לאחור, יצא מהרכב, שלף את הסיגריה מפיו וברישו המתגלגלת החל מרעיף עלי דברים של חיזוק והעצמה. אני זוכר גם את המבוכה שלי.

במסכת שבועות נאמר ״כל ישראל ערבים זה לזה״. אחד המקורות לדין ה״ערבות״ (הגדרת המושג ערבות) נלמד במסכת בבא בתרא מפרשת השבוע, פרשת ויגש.

בשיא המתח של הסיפור (בהמשכים) של יוסף ואחיו, כשיוסף הודיע שהוא משאיר את בנימין אצלו לעבד בעקבות ׳גניבת׳ הגביע, מיד ״ויגש אליו יהודה״ ואמר ״כי עבדך ערב את הנער״. ערבתי לאבי שאשיב לו את בנימין, כששכנעתי אותו לאפשר לבנימין לבוא עמנו למצרים. ״אנוכי אערבנו מידי תבקשנו״ אמרתי לו.

נכון, לרוב כשנדבר על ערבות נדבר על לקיחת אחריות, על נתינה תוך הקרבה וסיכון עצמי. ובכל זאת, לטעמי ערבות הדדית זה גם חיזוק הדדי, מילה טובה, תגובה נעימה, משוב חיובי. כל מילה שכזו יש בה כדי להשפיע, לחזק ולרומם. זה אמור על כל אדם ובמיוחד על מבוגר כלפי צעיר או בעל מעמד ציבורי כלפי זה שאינו. ומה שיפה הוא, שערבות שכזו אין בה כמעט סיכונים. עם מעט מאמץ, שימת לב ואכפתיות אפשר לתת הרבה מאוד לאחר.

הרב ישראליק בוטמן ז"ל נפטר בדמי ימיו לפני 7 שנים. הוא נתן לי הרבה בכמה מילים ואני משתדל להחיות את הטוב הזה שלו הלאה, כשאני זוכה לתת חיזוק לאחרים. והנה, אני מציע לכולנו ללמוד ממנו. כל אחד יכול להיות קצת ישראליק בוטמן.