המילים הכל כך משמעותיות, "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", ניסרו את הדממה.

ישראל בראונשטיין, פסיכולוג קליני בן 40, עמד בשדה תירס ענק בעיר סו סיטי שבאיווה, ולא הצליח לסיים את מילות הברכה. הדמעות חנקו את גרונו. פרץ של רגשות הציף אותו.

שלושים ואחת שנים קודם לכן, הוא שכב בשדה הזה לבדו. בגיל 9, קופא מקור, רועד מפחד. כפסע ממוות, לאחר שבנס ניצל מהתרסקות המטוס שבו נסע. הפעם לצדו עמד חברו בשלושים השנים האחרונות, האיש שעמד לצדו בכל שנות הטראומה הקשות, שליח הרבי הרב מענדל כצמן (או כמו שקורא לו ישראל "רב המטוס המרוסק").

במשך כל השנים שחלפו מאז האסון סירב ישראל לחזור אל אתר ההתרסקות, בו 112 נוסעים נשלפו ללא רוח חים ממטוס בוער. רק השנה, בדחיפתו של הרב כצמן, אזר בראונשטיין את האומץ הדרוש.

"לא הייתי מסוגל לחזור אל הזירה", שיתף השבוע. "אבל הרב עשה את כל מה שיכול היה בכדי שיתאפשר לי להגיע. אני אסיר תודה לו על כך. אין לי מילים לתאר את העוצמות שאני חש כאשר עומד אני על האדמה הזו".

הטראומה, למרות השנים הרבות שחלפו, מעולם לא קהתה אצל ישראל. ההלם והבלבול דיממו אצלו כמו פצע פתוח שמעולם לא הגליד. "הבנתי שהשיבה למקום הזה תהיה התרופה הכי גדולה לישראל", אומר הרב כצמן.

"פעמים רבות אני וישראל עוסקים בשאלה - 'למה אני?' מדוע מבין כל כך הרבה נוסעים דווקא הוא היה מאלו שהצליחו לשרוד? מהי משמעותו אם כן בחיים?"

•

טיסת 232 של חברת יונייטד איירליינס, שכללה 285 נוסעים בהם 52 ילדים ו-11 אנשי צוות, המריאה משדה התעופה הבינלאומי 'סטייפלטון' שבעיר דנוור, קולורדו, בשעה 14:09 של ט"ז תמוז תשמ"ט. יעד הטיסה היה שיקגו.

ישראל בראונשטיין, אז תלמיד בכיתה ג', 'שרולי' בפי כל, נמנה גם הוא בין הנוסעים. על אף גילו הצעיר איש לא ליווה אותו. הוריו, הרב אברהם והרבנית חיה ברכה, אפשרו לו לנסוע לבדו ולבקר חבר ילדות.

קודם הטיסה הוריו של שרולי ליוו אותו אל שער העלייה בטרמינל ומסרו אותו לידי הדיילים. כשהתיישב שרולי בירכתי המטוס, מושב H38, חש בחרדה. מעולם קודם לכן לא עלה על מטוס. הוא לא היה בטוח שיידע איך לקרוא בדיוק לפני ההמראה את "תפילת הדרך".

ישראל בראונשטיין עם הרב כצמן בשדה התירס (צילום: Jesse Brothers of the Sioux City Journal)

לצדו, במושב J38, ישב איש עסקים בשם ריצ'רד סודלו. הלה הבחין באי הנוחות של הצעיר היושב בסמיכות אליו ופנה לשוחח עמו ולהפיג את מתחו. סודלו סיפר לשרולי על בתו הצעירה הממתינה בבית בקוצר רוח לבואו ועל תכנוניו ללוות אותה אל בית הספר למחרת. שרולי סיפר לסודלו על תפילת הדרך שנהוג לומר ומיד פתח במילים העבריות. לאחר מכן סעדו השניים יחד את ארוחת הצהרים שהגישו הדיילים.

לפתע 'בום' חזק הרעיד את חלקו האחורי של המטוס. המטוס הטלטל מצד לצד והחל לצנוח בהדרגה תוך שמוטה כולו בצורה חדה ימינה. אנשים החלו לצרוח, הילדים לבכות. עגלות האוכל התרסקו הדיילים בקושי הצליחו להתרומם מהרצפה.

"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", אומר ישראל. בתוך דקות אחדות התפוצץ מנוע הזנב של המטוס. כל שלוש המערכות ההידראוליות חדלו מלפעול. מערכת ההיגוי של המטוס שובשה. המטוס המשיך לסוב על צדו תוך שדוהר מטה. "זה היה נראה שבלתי אפשרי בכלל לשרוד כזה דבר", אומר ישראל.

בינתיים, בשורה 38, איש העסקים ריצ'רד ניסה להרגיע את שרולי הצעיר. בעיצומו של הבלגן ניגשה אחת הדיילות אל השניים וביקשה משרולי לעבור למושב במעבר בכדי שיוכל לסייע בפינוי מהמטוס.

ככל שהלך המטוס והתקרב אל הקרקע הלחץ זינק. ליבות הנוסעים הלם בפראות. תפילות ובכיות נשמעו מכל עבר. הורים חיבקו ועטפו את ילדיהם בשמיכות וכריות בתקווה שאלו יגנו עליהם מפגיעה. כולם אחזו ידיים בחזקה בידיות.

ממערכות הכריזה של המטוס נשמעה ההוראה "הדקו, הדקו, הדקו". הנוסעים הורידו את ראשם והגנו עליו עם הידיים. לשרולי זה היה קשה. ריצ'רד לא חדל מלעודד אותו. "ישבתי מפוחד ומבוהל, עיניי היו עצומות". רגע לפני ההתנגשות הוריד ריצ'רד בחזקה את שרולי מטה והשליך את עצמו מעליו. בכך ככל הנראה הציל את חייו. "אני חושב שמעולם לא חשתי פחד כמו באותם רגעים", מתוודה ישראל.

בשעה 16:00 אחר הצהרים נשקו גלגלי המטוס באדמה. עם נחיתתו התפרק המטוס לחתיכות שעפו לכל עבר ברדיוס של כקילומטר. שורות שלימות של מושבים עפו באוויר והוטחו בעוצמה בקרקע שדה התירס והסביבה. חלקים אחרים במטוס עלו בלהבות ונשרפו כליל.

נחיתת החירום של טיסת 232

חלקו האחורי של המטוס, שורה 38 וחלקים משורה 37, עפו באוויר. ישראל זוכר רעש אדיר ולאחריו שקט מוחלט. "חשבתי בהתחלה שאולי זהו זה, הגיע המוות". הדממה הופרה באחת בעת שנוסעים החלו להתרומם ולנסות לחלץ את עצמם ממה שפעם היה חלק מהמטוס שבו נסעו.

כשהוא לכוד תחת גופו של ריצ'רד הגוסס, מתנשף כולו, מבוהל לחלוטין, סובב שרולי את ראשו. "ראיתי להבות בחלקים אחרים של המטוס. הריח היה כל כך נורא שאני עדיין מריח אותו לפעמים, הוא רודף אותי".

כאבים עזים פילחו את ידו הימנית של שרולי. הוא החל לצרוח את כתובת הבית שלו. כך לימדו אותו הוריו לעשות בעת שחש בצרות. לא חלפו דקות רבות ומתנדבים פינו אותו על אלונקה למרכז רפואי סמוך. 

•

באותה שעה, כשמונים קילומטרים דרומה משם, קיבל שליח הרבי הרב מענדל כצמן שיחת טלפון בהולה. על הקו: ידיד מפלורידה. "אותו ידיד מספר לי שמטוס התרחש בעיר סמוכה ושבין הנוסעים נמנה רב קהילה בפורלידה עם שניים מילדיו. המשפחה במצוקה. הוא ביקש ממני באם אוכל לנסוע לאתר ההתרסקות ולבדוק מה עלה בגורלם".

הרב כצמן לא התמהמה. במהירות חייג לאחד ממקורבי בית חב"ד. יחד העמיסו השניים ציוד רב, מזון, ספרים יהודיים וצעצועים על גבי טנדר ודהרו לעיר סו. "לא ידעתי באותה שעה כמה זמן ידרש ממני להישאר בעיר. נסעתי ישר לבית הרפואה בעיר".

לאחר שקיבל אישור כניסה לבית הרפואה ממנהיג רוחני מקומי, ידיד ותיק שלו, החל הרב כצמן לחפש אחר הניצולים. בתוך זמן קצר גילה כי הרב מפלורידה ורעייתו ניספו. הבן, יונתן, נפצע באורח קל והילדה, אביגיל, טרם נמצאה.

חורבות המטוס המרוסק (צילום: מסך מתוך רשתות הטלוויזיה באותם ימים)

חניית בית הרפואה הפכה בתוך זמן קצר למרכז ייעוץ לא רשמי שקיבל שיחות מקרובי הנוסעים. הרב כצמן חלש על המערך. "לקח הרבה זמן עד שהצלחנו להעניק תשומת לב אישית לכל אחד. אנשים היו מתוחים, רצו לדעת מה המצב. לא מעט אנשים בכו. הייתי צריך לעודד, לתמוך".

ככל שנקפו השעות עוד ועוד אנשים התגודדו בבית הרפואה. מכל רחבי ארצות הברית הגיעו משפחות הנוסעים וגם סקרנים רבים.

מצב ידו הימנית של שרולי, בינתיים, התייצב. הרופאים הודיעו כי ידרש עדיין לשורת ניתוחים מורכבים בכדי שיתאפשר לו להזיז את היד כרגיל. בנוסך סבל שרולי משבר בעצם הגולגולת שלו. הרופאים טיפלו בו בעודו ער כי חששו שאם ירדימו אותו הוא לא יקום לעולם.

בעודו מסתובב בין הפצועים הגיע אל הרב כצמן מידע על ילד יהודי שניצל מהטיסה ושוהה באחד החדרים. מפאת מצבו, לא הרשו הרופאים להכינס לחדרו של שרולי כי חששו מזיהום. "האחיות היו מעלות אותי לעבר החלון ובעדו ראיתי את הורי ואת הרב כצמן", נזכר בראונשטיין.

בכל יום במשך חודש - תקופת אישפוזו של שרולי - ליווה אותו הרב כצמן. "אז הוא נכנס לחיינו", אומר ישראל, "ומאז לא עזב לעולם".

מבין 296 הנוסעים, רק 184 שרדו את ההתרסקות. 112 איש ניספו. עד היום מדורגת הטיסה הזו (232) במקום החמישי ברשימת ההתרסקויות הקטלניות. בתו של הרב מפלורידה, אביגייל, אגב, נמצאה ואושפזה בבית הרפואה למשך כחודש. בסופו של דבר התאוששה. הרב כצמן ליווה אותה ואת אחיה שנותרו ללא הורים.

•

שנתיים אחרי ההתרסקות, זרועו הימנית של ישראל חזרה לתפקד ב-97%. עד היום צלקות פיזיות נותרו בידו. אבל אלו בטלות לעומת הצלקות הנפשיות, הרגשיות, העמוקות יותר, שנותרו צרובים בו.

ישראל עם הרב כצמן (באדיבות המצלם)

עד היום הוא מתאבל על שכנו לטיסה, ריצ'רד, שלמעשה הציל את חייו. "לא אחת תוקפים אותי סיוטים. אני חווה מחדש את הרגעים שבהם התגלגלנו אחרי הנחיתה. הריחות הנוראיים שהורגשו אז עדיין לא עוזבים אותי".

לאחר ששוחרר מבית הרפואה, החל שרולי ללמוד בישיבה מקומית. במרוצת השנים התחתן ולו שני ילדים. לפני כעשור סיים לימודי פסיכולוגיה. בשנים האחרונות הקים ארגון שמלווה בני נוער בסיכון.

•

שלושים ואחת שנים אחרי אותו יום. בשדה התירס עומדים ישראל והרב כצמן. אביגיל ברגר מצטרפת אליהם טלפונית. השניים צועדים אל מוזיאון 'טיסת 232' הסמוך, שנפתח במיוחד בעבורם (בשל הקורונה המקום סגור). ישראל עובר על רשימת הנספים ומצביע על ריצ'רד.

"הוא איבד את חייו בעבורי. הבת שלו גדלה בלי אבא בגללי", הוא אומר. "אני כל כך מתוסכל מזה, כל כך כואב. אבל אני צריך להודות על שניצלתי וצריך להאמין".

הדיבור קשה על ישראל. עכשיו הוא יותר שרולי. תמים, קטן, מבולבל. "אלוקים, תודה לך על השנים שנתת לי במתנה. על הילדים שלי, על רעייתי, על החברים שלי. תודה לך הרב כצמן על שליווית אותי מאז אותו יום".

• הסיפור פורסם השבוע באתר ליובאוויטש.קום של המל"ח