צבי סופר | יום ח' טבת ה׳תשפ״א 23.12.2020

כשיוסף שיף התבקש לבנות מפעל זכוכית ונסע לקברי צדיקים

ר' יוסף שיף קיבל משימה מראש העיר בסמרקנד: להקים מפעל לזכוכית • על מסעו המרתק בקהילות יהודיות, בציון האדמו"ר הזקן בהאדיטש והאם הצליח במשימה, מספר בנו יבדלח"ט ר' בצלאל שיף, במסגרת המדור 'חיי היהודים מאחורי מסך הברזל'
כשיוסף שיף התבקש לבנות מפעל זכוכית ונסע לקברי צדיקים
מימין: ר' פסח משה זיידה, ור' דוד לייב חן ע"ה, על רקע הציון בהאדיטש כפי שנראה לפני שיפוצו

בשנות ה-50 אבי הוזמן לעירייה. ראש העיר, מר שיחוב (האיש עזר מאד והגן על אבי): "יש משימה. באוזבקיסטן אין כלי זכוכית לאחסון. בזמן הקרוב יושבתו בתי חרושת לייצור יין, י"ש, בירה, לימונדה, ובתי חרושת לשימורי ירקות בגלל מחסור בכלי זכוכית. באוזבקיסטן קיבלו  כלי זכוכית מרוסיה ומאוקראינה, והן נחרבו. פעם היה בסמרקנד חול שממנו עשו זכוכית. המשימה היא למצוא מומחים לייצור זכוכית, להביא אותם לסמרקנד ולהתחיל לייצר זכוכית. עבור כל כסף שבעולם. אתה, יוסף, קצין בצבא, נכה מלחמה, יש לך אותות הצטיינות. אתה איש מעשה ואתה תצליח."

אבא הבין שהחלה מערכה בחיפוש אחר "קוסמופוליטים", ושחברו שיחוב רוצה "להסתיר" אותו כשהוא שולח אותו לנסיעה בתפקיד. שיחוב אפילו סידר לו תעודה מטעם הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטן ,שבה כתוב ש-שיף יוסף בן לב נשלח לנסיעה בתפקיד לאוקראינה כדי להיערך לייצור זכוכית באוזבקיסטן. תעודה זאת היתה חשובה מאד כיוון שלאחר סיום המלחמה, בכל רחבי ברית המועצות נערכו בדיקות טוטליות של המסמכים, במיוחד בשטחים שהיו תחת כיבוש.

בחודש כסלו ...195 הוא יצא לדרך. ר' יוסף החליט לנסוע לחרקוב שאותה הכיר היטב. פה הוא למד בישיבת ליובאוויטש. פה, כשהיה צעיר, עבד במשרד הרכבת הקלה. תפקידו היה לחלק כרטיסים לבודקי כרטיסים ואחר כך לקבל מהם כסף שגבו עבור הכרטיסים שמכרו. לאחר המלחמה חרקוב היתה לעיר אחרת לחלוטין, נחרבה כמעט כולה. בנו אותה מחדש. ר' יוסף מצא את החב"דניקים שלו: ר' זלמן סקובלו ור' לייזר פזלשטיין השוחט. היה בחרקוב הכל, וכן בית כנסת, לימוד תורה, פארברענגען.

היה חודש כסלו. בחרקוב ר' יוסף מצא בקלות מכונית שהביאה אותו דרך פולטבה להאדיטש. הציון של האדמו"ר הזקן היה בבית הקברות היהודי שהיה ממוקם במורד של נהר. ר' יוסף ביקר בציון עוד לפני המלחמה. הגרמנים פוצצו את בית הכנסת שליד הציון, אך נשאר פרוזדור וכן האוהל עצמו, שהיו בו שני קברים – של האדמו"ר הזקן ושל בתו.

אוהל ציון אדמו"ר הזקן - כפי שנראה לפני השיפוץ

בהאדיטש  היה גר ר' משה ובתו. היה לו מפתח גדול מהאוהל. זכותה של האדיטש היתה בכך שזהו המקום הקרוב ביותר מהכפר פיינה, שבה הרבי נפטר. אבי היה אומר ש"פיינה" זהו מהמילה "קליפות שום" שאותה אספו במקום הזה. קליפות השום היו כל כך רבות שזה נראה כמו קצף. לא רחוק מהאדיטש היתה חוות קיץ שאליה היו באים בקיץ הרבי הרש"ב והרבי הריי"ץ. להאדיטש. הרבי היה מגיע כדי לקצור חיטה שמורה לפסח.  מחרקוב ר' יוסף נסע ללבוב.

בבנין הרכבת של לבוב עמדה בסטה של פסח משה זיידה. הוא נתן לאבי כתובתם של דוד לייב חן וחברו מרדכי שינקר, וסיפר איפה מתקיים מניין. בשבת אבי הלך למניין. בעל תפילה ובעל קורא טוב, הוא מיד משך תשומת לב (בנעוריו אבי אפילו קרא בלנינגרד, במניין של הרבי). אבי הביא איתו בד כדי לתפור ממנו חליפה (אנשים אמרו שבלבוב אפשר למצוא חייט טוב). לאחר התפילה היה לאבי כל המידע: איפה ניתן למצוא מומחים לייצור זכוכית, וחייט טוב הוא מצא במקום, בבית הכנסת. החייט הביט באבי, ביקש להתרחק יחד איתו למספר צעדים ושאל בדיסקרטיות:  "מה שאתה לובש, גם זה תפר חייט?"

תמונה של ר' פסח משה זיידה שעזר רבות לר' יוסף שיף עם הקשרים שלו בלבוב

 

אבי חזר לסמרקנד עם חליפה חדשה. באמצעות כריות החייט עשה לאבי "כתף" – אבי איבד את הכתף בקרב ליד קורסק, רסיס של פגז ריסק אותה. יחד איתו הגיעה משפחה שלמה, אב וחמשה בנים, כולם בעלי גובה, מומחים לעשיית זכוכית.

החייט כל כך התיידד עם אבי שהציע לו לנסוע איתו בחודש טבת לוולדניק, לציון של הצדיק רבי ישראל דב בער, שנפטר בכ"א טבת. אבי היה חסיד והכיר היטב את חיי החצרות החסידיות. אבא כבר שמע על הצדיק מוולדניק, שחי בתקופת הצמח צדק. יש הרבה סיפורים על שהצמח צדק שלח לצדיק מוולדניק אנשים עם שאלות ותשובות מסובכות, וכולם נושעו. אבל אבי היה מאד מופתע שלאחר המלחמה, במקום נידח באוקראינה, לאחר השואה הנוראה ולאחר רדיפות של קומוניסטים, יש יהודים שפוקדים את קבר הצדיק. ובוודאי שהוא הסכים.

אני מציע לכם קטע מספרו של מרדכי לוקסמבורג, "מזל מרדכי", שהוא יחד עם אשתו גם כן ביקר בוולדניקי.

                                  *

הכל התחיל מכך שמשה בער סיפר פעם ששם, בוולדניק, קבור צדיק ושבבית העלמין יש ציון שלו. ומכל רחבי ברית המועצות אנשים באים לשם – באים יהודים ושאינם יהודים. בציון שלו אפשר לבקש מה שאתה רוצה – והכל מתגשם. והאמת שעדיף לנסוע ביארצייט של הצדיק. ביום זה יש שם ממש התקהלות המונית.

אני נדלקתי, אני אוהב מאד דברים כאלה. הו. היה לי מה לבקש מהצדיק! ורבקה שלי תמכה בי. ביררנו מתי יום היארצייט, ביררנו איך להגיע לשם, ונסענו.

הגענו ברכבת עד העיר אוברוץ', זה בערך מאה ועשרים קילומטר צפונה מז'יטומיר. היום פנה לערב. באוברוץ' לקחנו אוטובוס לנסוע לוודלניק. היום זה כפר אוקראיני – אין שם יהודים, רק בית הקברות נשאר. אותו בית הקברות המפורסם שבו עומד הציון של הצדיק...

אני ורבקה רואים – באוטובוס מלא יהודים. והרוסים מפנים להם מקום, ומסתכלים עליהם בכבוד גדול. באזור הזה – על כך נודע לנו  מאוחר יותר – שם הצדיק נחשב לקודש. אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל. בכך נוכחנו לדעת אחר כך. הגויים באים אל הצדיק כמו היהודים, ואולי אפילו יותר מזה, ומה שמפתיע: זה עוזר, מכל הצרות זה עוזר. וזה בדוק, עובד ללא תקלות.

כמעט כל אלו שנסעו באוטובוס היו נשים, רק שני גברים ראינו. התברר שאלה יהודים שגרים באוברוץ' ונוסעים לוולדניק לקברו של הצדיק. זה אצלם, כך אמרו, חלק מהפרנסה, כי האנשים נוסעים לצדיק, אבל אלה תפילות צריך לומר שם, אין להם מושג. ואז אותם היהודים מאוברוץ' קוראים "א-ל מלא רחמים", ועבור זה נותנים להם כמה פרוטות.

- ומאין אתה בא? – שואלים הם אותי.

-מלבוב, - עונה אני להם. – יהודי פשוט מלבוב...

- לא, - אומרים הם פתאום, - אתה לא אדם רגיל! אל תאמר שאתה יהודי רגיל.

התפלאתי. הסמקתי, הרגשתי לא נעים.

- למה אתם אומרים ככה? למה מביישים אותי?

- יש על פניך סימן מיוחד, - אומרים הם לי, - סימן שהשכינה נתנה על פניך.

תוך כדי דיבורים אלה הגענו לוולדניק. החשוך לגמרי. האנשים יצאו והלכו כל אחד ליעדו. התברר שרבים מהם מבקרים פה לא פעם הראשונה, ואלה הלכו ישר למכריהם, לאנשים שכבר קודם נתנו להם מקום ללון. ואנחנו פתאום נשארנו לבד.

מתהלכים אנחנו בכפר – כפר גדול וולדניק. ביקשנו להתארח בבתים אבל הכל תפוס מזמן. הכל תפוס, אין לנו מקום להתארח.

וכך הגענו לקצה הכפר, דופקים בדלת. יוצאת בעלת הבית.

- מה יש לי לעשות איתכם, אם הכל אצלי תפוס? טוב, - אומרת היא,- הרי אינני יכולה להשאיר אתכם בחוץ בלילה – היכנסו!

נכנסנו לבית, ושם אכן היה מלא אנשים, אנשים כמונו, לא מקומיים. התיישבנו באיזה מקום ושומעים אנשים מדברים שהמשטרה אוסרת...שמו מנעול על השער, סגרו את בית העלמין...

אני פעם ראשונה פה, אין לי מה לומר. מישהו, אני שומע, מציע לקום מוקדם בבוקר. אומר שבגדר העץ יש קרש רעוע. מציע לכולם לקום מוקדם, בשעה ארבע אולי, להזיז את הקרש בשקט, שלא ישימו לב, וכך ניכנס.

ואני רואה שאנשים פותחים את השקים שלהם, אוכלים – מי אוכל קציצות, מי נקניק, מי עוץ. אני מסתכל עליהם, אוהב אני לעקוב אחר אנשים. מסתכל אני איך הם אוכלים – אוהב אני לשים לב לכל דבר. ואני רואה: שתי נשים, אחת צעירה, השנייה בוגרת יותר, עומדות בצד ולועסות לחם עם בצל. מיד הבנתי שהן לא מן העשירות, וזה כל מה שיש להן. ורבקה לקחה איתה בשר מבושל, קציצות, תפוחים – מכל טוב הביאה. ואני אומר בשקט לאשתי:

- תחתכי כמה פרוסות בשר, קחי תפוחים, עוד משהו ותני לנשים האלו. אני גבר, לא נעים לי...

רבקה עשתה מה שביקשתי, ניגשה לנשים הללו, אבל הן מסרבות, מתביישות לקחת. אני אפילו התרגזתי עליה: את לא יודעת להגיש לאנשים! לכי פעם נוספת ותציעי יותר בתוקף, תני להן בכל צורה... הלכה היא פעם נוספת, והן לקחו.

כולם סיימו לאכול, החלו להתארגן לשינה. – צריך לקום בבוקר מוקדם כדי ללכת לבית הקברות. בבוקר קמו, התלבשו, החלו יוצאים בקבוצות קטנות – כדי לא לעורר תשומת לב. ואכן היתה גדר, היה קרש. שברו את הקרש ונכנסו.

בית הקברות הזה נמצא בגבעה, ויותר מכל בולט מבנה אחד. כל המבנה – חדר אחד מוזנח מאד. כשאתה רק נכנס אליו – אתה מריח ריח חזק של בנזין. במבנה הזה נמצאת מין מצבה. חשבתי שזה הקבר של הצדיק. אבל הסתבר שלא. כשנכנסנו היה עוד חושך. אני מיד שאלתי איפה קברו של הצדיק, והראו לי איזה מקום בפינה. אני הבאתי איתי טלית ותפילין. מיד התחלתי להתפלל. וכשסיימתי, כבר עלה השחר.

לאחר התפילה הלכתי לראות את בית הקברות. בית הקברות גדול מאד, עיר שלמה, כתובות בעברית, מגיני דוד...הלכתי והתפלאתי: איך כל זה השתמר ונמצא במצב כל כך טוב? זה מה שהכי הרשים אותי. דברים שנשמרו כל כך טוב לא תראה במקומות רבים. כנראה שהגויים המקומיים מטפלים בבית הקברות הזה. והכל הודות לצדיק, להשפעתו.

פתאום אני שומע מישהו קורא לי. אני מסתכל – זו אותה אשה מהבית שישנו בו.

- מוטל! – צועקת היא לי. – בוא מהר אל אשתך, היא השתגעה...

נבהלתי ורצתי. ואני רואה שרבקה שלי עומדת ליד אותן הנשים שאתמול נתנה להן אוכל, ומחלקת להן חפצים. בגדי החורף שהבאנו איתנו. צעיף, גרביים, עוד דברים. ואותה אשה שמבוגרת יותר, מודה לאשתי. והצעירה יותר – דיבור שלה לא כל כך ברור – נופלת לידיה של רבקה ובוכה. מנשקת אותה ובוכה.

ואני עומד בצד וחושב: כמה טוב עושה אשתי, כמה טוב היא משתגעת! ועוד אני חושב: בירך אותי ה' באשה טובה בעלת לב טוב, נשמה גבוהה. לא, היא לא השתגעה...

ושוב חזרתי לצדיק וראיתי ליד הציון שלו מצבה פשוטה. זו, אמרו לי, מצבה של אשתו.

רציתי לדעת מדוע פה מריח כל כך בריח בנזין. וספרו לי שכאשר הגיעו לפה גרמנים, החליטו למקם באוהל גנרטור שיפיק חשמל עבור הכפר. המצבה שבאמצע האוהל – זהו היסוד שהגרמנים בנו כדי להעמיד עליו אותו גנרטור.

הביאו הגרמנים את הגנרטור, והוא לא עובד. לא נדלק. הוציאו אותו לרחוב – ברחוב הוא עובד. מעמידים אותו על המצבה – לא עובד. עשר פעמים הכניסו והוציאו, אותו דבר: בחוץ עובד, בפנים לא עובד, פירקו אותו, תיקנו. שום דבר לא עוזר. כמעט התפוצצו מרוב כעס. ואז הסבירו להם האיכרים: שום דבר לא יצא לכם כיוון שיש שם קבר כזה. קבור שם יהודי מאד לא פשוט. וכל הטרחה של הגרמנים לא הצליחה.

ועוד סיפרו לי אחר כך שכאשר לקראת סוף המלחמה חזרו הרוסים, עלה במוחו של מישהו לעשות באוהל מחסן בנזין, מחסן דלק בשביל הכפר. והתחילו לחפש מישהו מהמקומיים שייקח על עצמו תפקיד של מנהל המחסן. אף אחד לא רצה: אמרו שאסור להיכנס למקום הזה סתם ככה וזה מקום קדוש. והרוסים צחקו!

- עזבו את הדעות הקדומות שלכם! איזה שטויות – למה אסור?

ומינו הרוסים אדם משלהם...אמרתי כבר שהאוהל עומד על גבעה. ובכן הביאו הרוסים חביות, משלוח ראשון, והחלו לגלגל אותן למעלה. כמעט גלגלו את החבית הראשונה אל האוהל, ופתאום היא התנתקה והתגלגלה אחורה במהירות איומה, ונפלה על אותו איש שרצה להיות מנהל המחסן. הוא לא נהרג, אבל שתי רגליו נמחצו ונשאר האדם נכה. וזהו. וכך הם האמינו ועזבו את הרעיון עם המחסן. אבל ריח הבנזין נשאר עד היום. לא נעלם הריח, מזכיר לכולם את כל העניין הזה.

לאחר מכן הגעתי לוולדניק פעמים רבות, גם בשבילי המקום הזה נהיה לקדוש. הגעתי לכאן גם לבד, גם עם רבקה. גרנו באותו בית שבו לנו בפעם הראשונה. בעלת הבית היתה אשה צעירה שפעם אחת סיפרה לי סיפור, סיפור על כך שהצדיק עזר לגויה, לאמא של בעלת הבית שלנו.

האמא שלה היתה מיילדתו פעם עשתה הפלות. קרתה לה פעם תקלה, והאשה מתה. מרוב פחד היא לא ידעה מה לעשות, רצה לקברו של הצדיק ונפלה על הקבר. היא ידעה שבבוקר יבואו לעצור אותה, וכל הלילה בכתה על קברו.

עלה הבוקר, היא ירדה לביתה, ומכיוון שכל הלילה לא ישנה, נרדמה. ישנה היא וראתה חלום. בא אליה אדם זקן בעל זקן לבן. בתוך שינה הבינה מי בא אליה. "תראי, - אומר הוא לה. – וודאי שיעצרו אותך ויהיה משפט. לפתור אותך מהמשפט אינני יכול. המשפט יהיה, אבל תקבלי תקופת מעצר קצרה. כנראה שתקבלי שלוש שנים. אבל תשבי בכלא רק מחצית התקופה. ובכלל. התנאים בכלא לא יהיו כל כך גרועים. במחנה המעצר תהיי טבחית. כולם יכבדו אותך שם..."

ובדיוק כך היו הדברים.

אני ביקרתי בוולדניק לעתים קרובות וראיתי שהגויים האמינו בכוח של הצדיק לא פחות מהיהודים. הצדיק עזר להם כמו שעזר ליהודים. ולמה זה היה כך – אינני יודע. אולי הכפר הזה, היו לו זכויות לפני ה'? הכל יכול להיות.

                                   *

לבוב זה לא רחוק מסייליש (ווינוגרדוב) בהרי הקרפטים. שם קבור ר' ברוך, אביו של האדמו"ר הזקן. ולאחר מכן חזר ללבוב. כאשר יש סכנה של מעצר, זה הזמן לבקר בקברי צדיקים.

אחרי שאבי חזר לסמרקנד, הוא בנה בית חרושת גדול לייצור זכוכית. משפחת המומחים שהגיעו מחרקוב הציעה, במקום להשתמש בחול כדי לייצור זכוכית, להשתמש בערמות הענקיות של בקבוקי זכוכית שבורים שהצטברו ליד כל בתי החרושת של משקאות ושל שימורי ירקות ושעמדו ללא שימוש. מיד בנו תנורים כדי להמיס את הבקבוקים השבורים וליצור מחדש זכוכית.

מאז שפתחו את בית החרושת לייצור זכוכית, התאפשר  לעזור כספית להרבה משפחות יהודיות בסמרקנד, שעסקו במסחר של צנצנות וכלי מטבח מזכוכית, ובמיוחד עששיות של נפט.

אבל אחרי כמה שנים היד של הק.ג.ב. הגיעה גם לאבי. בנס, במהלך המשפט, בית המשפט שיחרר אותו, ובאותו לילה ברח לטשקנט והסתתר כשנה אצל משפחת קרוגליאק. אחרי מותו של הרודן סטלין, אבא חזר הביתה.

חשוב לציין שבזמן המשפט הופיעה הדמות של האדמו"ר הריי"ץ שניהל את המשפט עד שבית המשפט החליט לשחררו. ככה סיפר אבא על שחרורו הנסי.

 

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.