הנה משהו שאנחנו הגברים מפספסים לפעמים וסליחה על ההכללה.

דיבור.

אנחנו לא חזקים בדיבור, יותר במחשבות או בנענוע ראש ותנועת יד, אבל לא בדיבור.

אני לא מדבר על סיפורים ובדיחות, בזה אנחנו די טובים. אני מדבר על הבעת רגשות ונתינת ביטוי למחשבות ומאוויים.

הנה תראו את יוסף.

הוא פגש את בנימין כשהאחים הגיעו איתו ולא קרה לו כלום. הוא הכניס אותם הביתה, הכין להם לאכול "וירא יוסף איתם, את-בנימין, ויאמר לאשר על-ביתו, הבא את-האנשים הביתה; וטבוח טבח והכן, כי איתי יאכלו האנשים בצהרים", והוא עדין עם פני פוקר.

הם סיפרו על מטמוני הכסף שהוא החביא אצלם, והוא שאל על אבא שלהם, ואז שוב שאל אותם על בנימין שיושב לצידו "הזה אחיכם הקטון, אשר אמרתם אליי?" וכלום, חומה בצורה של קור רוח.

אבל אז בא הרגע שהוא פעם ראשונה פונה לאחיו ישירות ואומר "אלוקים יחנך בני".

ואז, רק אז, הוא לא עומד בזה יותר ורץ לחדר ובוכה "וימהר יוסף, כי-נכמרו רחמיו אל-אחיו, ויבקש, לבכות; ויבוא החדרה, ויבך שמה".

רש"י הפשטן הידוע מבין שקרה פה משהו בין הפעם הראשונה שהם נפגשו לשנייה, כי אחרת, למה יוסף לא רץ לחדר לבכות מיד כשראה את בנימין בפעם הראשונה? ולכן רש"י מביא מהמדרש שיח מרגש בין האחים היתומים, בו מתואר איך יוסף שואל את בנימין כמה בנים יש לו, ובנימין מונה עשרה בנים שכולם קרואים על שם האח האהוב האבוד שלו, הלא הוא יוסף. וזה, הדיבור הזה, הוא שעורר אצל המלך התקיף של מצרים רחמים והוא רץ ומתפרק מבכי בחדר.

כי זה כוחו של הדיבור.

אילו ידענו להביע יותר את שאנו מרגישים וחשים, חיינו היו פשוטים יותר, רכים יותר והרבה פחות נוקשים.

זה לא קל, אפילו בנימין לא ממש אמר לו שהוא מתגעגע אל אחיו ואוהב אותו. הוא רק אמר לו שלבן אחד קוראים נעמן, על שם אחיו שהיה נעים ביותר. לעוד שניים הוא קרא אחי וראש. אחי היה וראשי היה. ולבן אחר הוא קרא חופים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. ויוסף מבין, שבכל פעם שהוא קורא לילדיו הוא נזכר באחיו הנעים, האהוב והאבוד, שלא היה בחופה שלו.

פלא שהוא לא התאפק? ברור שהוא פרץ בבכי! הבעת רגשות יש בה כדי להמיס חומות ולפרוץ גדרות.

אתם הבנתם את זה?

שבת שלום וחנוכה שמח,

הרב זלמן וישצקי