מפעם לפעם צפה בי השאלה, איך אפשר לחנך ילדים כאשר מעניקים להם שפע דברים - ולאו דווקא דברים טובים כמו שיש היום לעולם להציע? כמה צריך 'לשבת' על הילד לראות שהוא עושה מה שצריך כמו שצריך? האם לי כהורה יש את הכוחות לחנך את הבן שלי כראוי?

אני יודע שאני חוצפן. אברך צעיר, בגיל קצת יותר מעשרים, וכותב להורים מה דעתו בנושאי חינוך. טוב, גם אני הורה לבת קטנה וחמודה. אבל רגע, רק עכשיו היא חגגה חודש ימים. יש כאן הורים שקוראים את הטור הזה ועוד רגע (או בהווה) יש להם נכדים בגיל של הילדה שלי.

אז שלושה דברים יש לי להגיד לקוראי הטור. ראשית, אף אחד לא חייב לקרוא אותו. אם אתם חשבים שאני בא להטיף מוסר או לחנך אתכם איך לחנך - אני "מסכים" לכם לא לקרוא. שנית, לא מדבריי אני כותב, אלא מדבריו המתוקים מדבש של הרבי ולכן אני מעז לכתוב. שלישית, תודה. תודה על האימון שאתם בכל זאת נותנים בי. אשמח למשוב בסיום. האם הטור היה לעניין והחכמתם ממנו.

•

ועכשיו, למה שיש לדור לומר.

נכון שחנוכה מלמד אותנו שחושך לא מגרשים על ידי מקלות, אלא מוסיפים באור והוא נעלם מאליו. נכון שחנוכה מלמד אותנו על פרסום הנס וכן הלאה. אך תגידו, מה חנוכה מלמד אותנו לחינוך הילדים? מה החג הזה רוצה מאתנו בנושא הזה?

הנה שלוש נקודות יפות ששוות כמה דקות של שימת לב ואחר כך נלך לשטוף כלים ונמשיך בשגרת החיים.

אומר הרבי - כי, כאמור, לא מעצמי אני ממציא, אלא רק עורך בשפה פשוטה את דברי הרבי - שבדור כמו שלנו, דור שיש לו שפע של דברים טובים וטובים יותר, אין מה להתרשם מכך אלא אדרבה, להוסיף באור בלי לחשוש.

איך עושים את זה? תכלס, איך מוסיפים באור?

בבקשה:

א. כל יום להוסיף קצת. לא לשפוך הכל בבת אחת.

אם שאלנו בתחילת הטור כמה צריך לשבת על הילד לבחון את מעשיו, התשובה היא שבוודאי צריך לשבת עליו אבל במידה והגבלה: בהתחלה לשבת עליו על משהו אחד (כמו תפילה בזמנה לדוגמה). אחר כך, כשהמצווה נהפכה אצלו להיות 'טבע שני' להוסיף אור ו'לשבת עליו' על עוד מצווה נוספת (אהבת ישראל, חת"ת וכן הלאה). לא בבת אחת.

ילד שיכריחו אותו לעשות הכל כאן ועכשיו הכי טוב שיש – יקרוס. בדיוק כמו נר חנוכה - מוסיף והולך. מיום ליום יש להוסיף עוד מצווה ועוד מצווה כמו מדרגות.

ב. לא להסתפק בזה שהבית שלנו 'מואר' (שומעים איזה אבא טוב אני? בבית שלי שומעים רק ניגוני חב"ד ומדליקים נרות שבת בזמן. ממש בית חב"ד לתפארה. מה צריך יותר מזה?). עלינו לדאוג שגם הרחוב יאיר. לבדוק שהסביבה של הילד, מחוץ לבית, תהיה טובה ומאירה.

לעניות דעתי, התכל'ס של הסעיף הזה היא - פשוט לבדוק מי החברים של הילד. ילדים טובים? מבית טוב? הוא מוגן בחברה שלו? אם כן, הסביבה גם מוארת.

•

אני משתף אתכם בגילוי לב, וזו הנקודה השלישית.

מה אתם חושבים, שלהיות אבא צעיר זה קל? ובכן, ב"ה זה לא קשה... אבל מה אתם חושבים, שאני לא חושש מגודל האחריות? (לא, לא בפרנסה. את זה נשאיר לטור אחר. אני סומך על ה' שייתן לי מה שנקבע בשבילי. אני מדבר עכשיו על חינוך. האם אני כאבא - צעיר, נוסיף למען הבנת העניין - מסוגל לחנך את הבת שלי בדרך הטובה ביותר?)

אומר הרבי דברים שחיזקו אותי מאוד (וחבר'ה, אני לא מתכוון ליהנות מהם לבד): הגישה, להאיר את הסביבה ולחנך את הילדים, צריכה להיות באופן של מסירות נפש. בלי כוכביות ובלי אותיות קטנות. אלא כפשוטו. יש לנו את הכח לחנך את ילדנו כי ה' נתן לנו את הכח. נקודה.

איך נעשה את זה? במסירות נפש.

קשה לנו? נהדר. אנחנו בעלייה.

אין לנו כח לקום בשבת בבוקר לבית כנסת? נקום למען ילדנו, מתוך מסירות נפש.

וכל יום, נוסיף מחיל אל חיל, כי אנחנו כיהודים לא יכולים לעמוד במקום אחד ולו רגע אחד. תמיד להתקדם הלאה. זה הסימן של חנוכה. מוסיף והולך.

הרבי מבטיח בסיום השיחה הנפלאה הזאת (כ"א כסלו תשי"ג, לקו"ש חל"א): מי שהולך ומסיף אור מתוך מסירות נפש יזכה שיצליח בכך ויהיה לו אור עד כי נזכה לאור של בית המקדש.

במהרה בימנו ולכולנו.