מערכת COL
|
יום ה' תמוז ה׳תשס״ה
12.07.2005
להיכנע למציאות או ליצור אותה
רבים אינם יודעים לעכל את התנהגותם של אלפי תושבי גוש קטיף בימים האלה. קצת יותר מחודש לפני מועד העקירה והגירוש, ואצלם החיים כרגיל. זורעים ונוטעים, בונים ומטפחים, מתכננים את שנת הלימודים הבאה – כאילו אין החלטת ממשלה, ואין כוחות צבא ומשטרה שנערכים לביצוע הגזרה, ואין תקשורת עולמית שנערכת לדווח לעולם כולו כיצד יהודים הורסים חבל ארץ פורח. קלי-דעת יאמרו שהתנהגות התושבים היא התכחשות למציאות. זו אינה האמת. הם יודעים את המציאות בדיוק כמו כל אחד אחר. הם כואבים אותה יותר מכל אחד אחר. אבל הם החליטו החלטה חשובה ומעוררת השתאות – הם החליטו שלא להיכנע למציאות הקשה, אלא ליצור מציאות אחרת, שתהפוך על פניה את המציאות המאיימת. מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' של צעירי-חב"ד ב'כתבה מלאה'.
הרב יגאל קירשנזאפט
מול השלטון הקומוניסטי
לפני כשמונים שנה התמודדו יהודים עם מציאות מאיימת לא-פחות – השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית. המציאות הייתה, שבמדינה שלט שלטון עריץ ואכזר. הוא אילץ הורים יהודים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ממשלתיים. הוא כפה לצאת לעבודה בשבת. הוא סגר את המקוואות. הליכה לבית-הכנסת הייתה מסוכנת. גידול זקן היה כמעשה התאבדות.
היו יהודים יראים ושלמים שבלב דואב וברוח נכאה הרכינו ראש לפני המשטר הקומוניסטי וקיוו לישועת ה'. חששותיהם לא היו חששות-שווא. יהודים שלא נכנעו, שילמו את מלוא המחיר. הם נאסרו, עונו, נשלחו למחנות-כפייה, ורבים מהם לא שבו, והניחו את נשותיהם אלמנות ואת ילדיהם יתומים.
זו הייתה המציאות
אבל היה מי שהעז להתייצב מול המציאות הזאת ולהציג עמדה נחושה ועקשנית. זה היה אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש. הוא ידע והבין, שבלא העמידה העקשנית והנחושה, לא יהיה עם יהודי. הוויתורים נראים אולי הגיוניים בראייה קצרת-טווח, אבל בראייה למרחוק, הם יגרמו לאבדן היהדות. לכן אין ברירה אלא להילחם בחירוף-נפש, אפילו כאשר המלחמה נראית חסרת-סיכוי. כי אי-אפשר להיכנע למציאות.
הרבי נאסר ועונה, נשלח לגלות ונרדף - אבל הוא ניצח. מסירות-הנפש שלו ושל חסידיו-שלוחיו, היא ששימרה את גחלת היהדות ברחבי ברית-המועצות. בזכות נחישותו נשארה יהדות חיה ומפעמת גם בימי השלטון הקומוניסטי. מאבק שנראה חסר-סיכוי לפני-כן הוכתר עכשיו בניצחון מלא. הקומוניזם מת והיהדות עולה ופורחת ברחבי מדינות חבר-העמים.
המתעקשים משיגים
זו תמציתו של חג-הגאולה י"ב בתמוז, אבל לדברים הללו הד אקטואלי ביותר. כולנו רואים לאן הובילה אותנו ססמת ה'הכרה במציאות'. לאורך השנים הסכמנו להיכנע ולסגת צעד אחר צעד, בעוד אויבינו מציגים עמידה נחושה ולא מוותרים אף על שעל. נחישותם השתלמה, והם השיגו את כל תביעותיהם.
כך היה עם מצרים, ירדן, לבנון. הם התעקשו, ובמהרה נכנענו וויתרנו על הכול. תהליך דומה מתרחש ממש עכשיו ביש"ע. אויבינו מכריזים 'כולה שלי' ולא מוכנים לוותר על שום שעל, ואנו נסוגים ומתקפלים. בשם אותה ססמה של 'הכרה במציאות' נוותר חלילה על כל יהודה ושומרון, ואף על ירושלים. ומכיוון ש'אין ברירה', נסכים ל'נוסחה יצירתית' בעניין הפליטים. ותמיד יסבירו לנו שזה לא נורא. עד שנגיע, חלילה, לשפת הים.
תושבי חבל עזה מייצגים את הרוח היהודית האיתנה, זו שאינה נכנעת למציאות, אלא מתייצבת כנגדה, ונאבקת בה באמונה עזה ובמסירות-נפש. הם, וכולנו איתם, עוברים ימים קשים, אבל בסופו של יום – האמונה הזאת היא שתנצח.
לפני כשמונים שנה התמודדו יהודים עם מציאות מאיימת לא-פחות – השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית. המציאות הייתה, שבמדינה שלט שלטון עריץ ואכזר. הוא אילץ הורים יהודים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ממשלתיים. הוא כפה לצאת לעבודה בשבת. הוא סגר את המקוואות. הליכה לבית-הכנסת הייתה מסוכנת. גידול זקן היה כמעשה התאבדות.
היו יהודים יראים ושלמים שבלב דואב וברוח נכאה הרכינו ראש לפני המשטר הקומוניסטי וקיוו לישועת ה'. חששותיהם לא היו חששות-שווא. יהודים שלא נכנעו, שילמו את מלוא המחיר. הם נאסרו, עונו, נשלחו למחנות-כפייה, ורבים מהם לא שבו, והניחו את נשותיהם אלמנות ואת ילדיהם יתומים.
זו הייתה המציאות
אבל היה מי שהעז להתייצב מול המציאות הזאת ולהציג עמדה נחושה ועקשנית. זה היה אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש. הוא ידע והבין, שבלא העמידה העקשנית והנחושה, לא יהיה עם יהודי. הוויתורים נראים אולי הגיוניים בראייה קצרת-טווח, אבל בראייה למרחוק, הם יגרמו לאבדן היהדות. לכן אין ברירה אלא להילחם בחירוף-נפש, אפילו כאשר המלחמה נראית חסרת-סיכוי. כי אי-אפשר להיכנע למציאות.
הרבי נאסר ועונה, נשלח לגלות ונרדף - אבל הוא ניצח. מסירות-הנפש שלו ושל חסידיו-שלוחיו, היא ששימרה את גחלת היהדות ברחבי ברית-המועצות. בזכות נחישותו נשארה יהדות חיה ומפעמת גם בימי השלטון הקומוניסטי. מאבק שנראה חסר-סיכוי לפני-כן הוכתר עכשיו בניצחון מלא. הקומוניזם מת והיהדות עולה ופורחת ברחבי מדינות חבר-העמים.
המתעקשים משיגים
זו תמציתו של חג-הגאולה י"ב בתמוז, אבל לדברים הללו הד אקטואלי ביותר. כולנו רואים לאן הובילה אותנו ססמת ה'הכרה במציאות'. לאורך השנים הסכמנו להיכנע ולסגת צעד אחר צעד, בעוד אויבינו מציגים עמידה נחושה ולא מוותרים אף על שעל. נחישותם השתלמה, והם השיגו את כל תביעותיהם.
כך היה עם מצרים, ירדן, לבנון. הם התעקשו, ובמהרה נכנענו וויתרנו על הכול. תהליך דומה מתרחש ממש עכשיו ביש"ע. אויבינו מכריזים 'כולה שלי' ולא מוכנים לוותר על שום שעל, ואנו נסוגים ומתקפלים. בשם אותה ססמה של 'הכרה במציאות' נוותר חלילה על כל יהודה ושומרון, ואף על ירושלים. ומכיוון ש'אין ברירה', נסכים ל'נוסחה יצירתית' בעניין הפליטים. ותמיד יסבירו לנו שזה לא נורא. עד שנגיע, חלילה, לשפת הים.
תושבי חבל עזה מייצגים את הרוח היהודית האיתנה, זו שאינה נכנעת למציאות, אלא מתייצבת כנגדה, ונאבקת בה באמונה עזה ובמסירות-נפש. הם, וכולנו איתם, עוברים ימים קשים, אבל בסופו של יום – האמונה הזאת היא שתנצח.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
