פורים היה החג הראשון שביטלנו. לא, לא ביטלנו את פורים, רק את מסיבת הפורים ביטלנו. אני זוכר את החשש, אי הבהירות, אבל משהו פנימי אמר לנו שיש להימנע מאירועים המוניים.

ואז פסח ול"ג בעומר, בר מצוה וראש השנה, יום כיפור וסוכות ואפילו שמחת תורה. והנה הגיע חג החנוכה, החג שבו אנו יוצאים לחגוג ברחוב ממש, במרכזי הערים, ושוב, אנו נאלצים לבטל את האירוע.

שוב, אנו מבטלים ומצמצמים אירוע, אבל את החג עצמו, את עצם היות הילד בר מצוה או את החופה, את זה אין כוח בעולם שיכול לבטל.

וזה שיעור גדול מאוד.

בינינו, רגע לפני שהחיסונים מגיעים לעולם. אילו היינו מנסים לתאר לעצמנו מצב שאי אפשר לקיים אירועים המוניים או חגים בחיק המשפחה המורחבת, אילו היו אומרים לנו שניאלץ לעשות בר מצוות בזום וחתונות עם מקסימום 50 איש, היינו חושבים שזה אפשרי?

השנה הזאת לימדה אותנו לא רק שזה אפשרי, היא למדה אותנו שיש בזה אפילו ייחודיות נהדרת ונפלאה.

בחסידות יש מושג של עצם וגילוי. לכל דבר בעולם יש את עצמותו ויש את דרכי הגילוי שלו. את העצם לא פעם איננו יודעים, אלא רק את הגילוי שלו.

למשל, יש אדם שמדבר וכותב ומספר, זה הכל גילוי שלו. את העצם שלו יידעו רק הקרובים ביותר לליבו. כך גם חג, חג החנוכה דרכי ביטוי רבים לו. יש את השירים, יש המאכלים, יש את המנהגים הייחודיים, אבל האם הסופגניה היא 'עצמותו' של החג? האם הסביבון הוא ביטוי פנימי של החג? אלו הם רק הרובד השטחי, הגילוי. עצם החג הוא אור וחום, כמו שעצם חג הפסח הוא ענווה ושחרור ועצמותו של ראש השנה הוא המלכת המלך ועוד ועוד.

הקורונה לקחה לנו את היכולת לחגוג עם המעגלים החיצוניים שסביבנו והשאירה אותנו עם המעגלים הכי קרובים שלנו. אם נרצה נראה שהקורונה לא הרחיקה אותנו מהחגים, היא פשוט הזיזה הצידה את רוב הגילוי והשאירה את העצם. היא קרבה אותנו אל עצמותם של החגים, וכן, גם אל עצמנו. הגילוי שלנו נפגע, העצם שלנו כלל וכלל לא. אדרבה, עשינו איתה היכרות פנימית.

כך או כך, אני מאחל לכולנו חג שמח ומאיר.

שבת שלום וחנוכה שמח,

הרב זלמן וישצקי