בהמשך לסדרת הכתבות על הרב יצחק אברהם רוטנברג - חסיד גור, שהיה מקושר בליבו ובמעשיו לרבי - נמצאת בתכריך מכתביו וכתביו, כתבה ארוכה שכתב בעיתון 'דגלנו' על התוועדות הרבי בי"ב תמוז תשי"ח.

עיתון 'דגלנו' היה ביטאונם של 'צעירי אגודת ישראל', ארגון שהוקם על ידי חסידים וליטאיים ועם הזמן עבר לשליטת הליטאים. בתחילת דרכו של העיתון ערך אותו ר' משה שיינפלד שהיה קנאי בכתיבתו ועטו היתה מושחזת כלפי כל דבר שהיה מנוגד לתורת ישראל. הרבי לא חיבב את כתיבתו הקנאית של שיינפלד שלמרות היותו בן למשפחה חסידית לא צעד בדרך הקירוב של הבעש"ט הקדוש. 

מיודענו הרב רוטנברג, שהתגורר בשנת תשי"ח מול 770, זכה לקירובים מצד הרבי ומפעם לפעם היה משוחח עמו. בימיו הראשונים של הרב רוטנברג בברוקלין, שאל אותו הרבי להיכן הוא משתייך - והרב רוטנברג ענה שהוא מ"צעירי אגודת ישראל". הרבי שאל אותו אם הוא מחובר למשה שיינפלד...

קרבתו של הרב רוטנברג לצעירי האגודה ולעורך העיתון נוצלה כדי להעלות על הכתב את הרושם בל ימחה שנוצר אצלו בהתוועדות הרבי והכתבה נשלחה לעיתון שיצא לאור בחודש אב של אותה שנה.

לפניכם הכתבה המרתקת של הרב רוטנברג, ואף שאנו בימי חג הגאולה של י"ט כסלו ולא בחג די"ב תמוז, מכל מקום שם גאולה על שניהם:

•

י"ב תמוז אצל הרבי מליובאוויטש

מנחם אב תשי"ח

אוירת חג ניכרת, לא רק בתוך בנין 770 איסטערן פארקווי, אלא גם ברחוב, לפני הבנין. התנועה חזקה, אנשים נכנסים ויוצאים הולכים ובאים. כל כמה רגעים יוצאת מכונית מלאה בכיוון ה'אהל' של אדמו"ר ריי"צ זצ"ל.

לא החמצתי את ההזדמנות, נכנסתי לאחת המכוניות, והצטרפתי לנסיעה. אחרי נסיעה כארבעים רגע הגענו לבית הקברות 'מונטיפיורי' אשר מחוץ לעיר. השמש להטה. רוב הציבור כבר הספיק לחזור העירה. בדרך כלל נוסעים בשעה מוקדמת, מכיון שנוהגים לא לאכול לפני הנסיעה לקבר הצדיק.

כשנכנסתי ל'אוהל' מצאתי שם כשני מנינים אנשים ובראשם - כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א. כל אחד מהציבור אחז בידו חוברת בשם 'מענה לשון'. חוברת זו חוברה על ידי אדמו"ר ר' דוב בער נ"ע האדמו"ר האמצעי כדי להתפלל מתוכה בהאדיץ' על קברו של האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' והוצאה מחדש בברוקלין לשם השתטחות על קברו של האדמו"ר ר' יוסף יצחק זצ"ל. היא כוללת פרקי תהלים, תפלות מיוחדות, וגם פרק מתוך הזוהר, כל אחד מבאי המקום, חולץ את נעליו, וקורא במרירות הלב את החוברת הזאת.

גם הרבי אומר את ה'מענה לשון' נעול נעלי התעמלות. אולם נוסף לכך הוא מביא אתו ל"אהל" חבילה גדולה. בחבילה זו נמצאים כל המכתבים וה'פתקאות' ואת כל המכתבים שיש בהם בקשת ברכה אל ה'אהל'. שם הוא עומד וקורא אותם אחד אחד. דבר זה נעשה בכל ערב ראש חודש, וגם בהזדמנויות כגון י"ב תמוז או י' שבט. בדרך כלל זה נמשך שעות מספר.

מכוניתי עמדה לנסוע ונאלצתי לעזוב את המקום כשלבי מלא התרגשות. הרבי עדיין נשאר, כשהוא קורא את ה'פתקאות'.

•

לפנות ערב הרבי יוצא מחדרו ועולה לקומה השניה של הבנין, אל דירתו של הרבי זצ"ל. השולחן שם ערוך יפה בכל טוב, מגדנות, פירות ומשקאות שונים. בראש השולחן עומד כסא - כסאו של הרבי זצ"ל. הרבי שליט"א התיישב במקומו, משמאל למקומו של הרבי זצ"ל. מצד ימין התיישב החתן המבוגר יותר, הרב שמרי' גור ארי' שליט"א. אחריהם התישבו ליד השולחן זקני החסידים. כסא אחד נשאר ריק, הכסא בראש השולחן - כסאו של הרבי זצ"ל. גם כאן ניכר שאין הרבי שליט"א רואה את עצמו כיורש כסאו של הרבי הקודם. הרבי בדורנו הוא הרבי החותן ("דער רבי דער שווער"), אומר הוא.

הרבי טועם מן המזונות שלפניו ושותה "לחיים". גם הקהל המצומצם שנוכח שותה "לחיים". אחר מנגנים כמה מניגוני חב"ד הוותיקים. האווירה שקטה ורצינית. כאן אין הרבי אומר כל דברי תורה. אין להורות בפני הרב. אחרי שעה קלה קם הרבי ויורד לתפילת מעריב.

אחרי התפילה ירדתי לסוכה הגדולה שבחצר, מקום עריכת ה'התוועדות', הסוכה מלאה אנשים. בחלק הקדמי של הסוכה ישנה במה. על הבמה עומד שולחן ארוך. מאחורי השולחן, באמצע עומד כיסא עבור הרבי שליט"א, מאחורי הכסא, על גבי ספסל, יושבים ותיקי החסידים. הקהל הרב שבסוכה מתיישב בחלקו על הספסלים שליד השולחנות הרבים, וחלק גדול נשאר עומד בצפיפות רבה מחוסר מקום. בקושי רב הצלחתי לקבל מקום ישיבה טובה.

בתשע וחצי נכנס הרבי לסוכה. הקהל קם על רגליו. במהירות ניגש הרבי והתיישב במקומו. מיד התחילו לנגן. הרבי שותה "לחיים". גם הקהל מוזג כוסיות וקורא "לחיים" לעומת הרבי. "לחיים ולברכה" עונה הרבי לכל אחד ואחד. אחרי כרבע שעה של שירה ושתיית "לחיים" פותח הרבי בשיחה ראשונה.

"כל גאולה, אם היא קשורה בתורה, מקורה ביציאת מצרים והיא הכנה לגאולה העתידה. אנו רואים שאפילו איסור שכבר נתבטל בהיתר, יש והוא חוזר וניעור כשיתווסף בו משהו מן האיסור. כל שכן במידה טובה וענייני גאולה שהכל חוזר וניעור בעת היתוספות גאולה. בפרט כשהמדובר הוא בענין כללי, בגאולת נשמה כללית של נשיא בישראל, מבואר ב'תניא' שכל עבודתנו במשך זמן הגלות היא הכנה לימות המשיח, והדבר נראה לעיניים באופן מיוחד בעניין של גאולה כגון עניינא דיומא.

"הפועל היוצא הוא לדעת שאנו קרובים עכשיו מאוד מאוד לימות המשיח, הימים שעליהם דרשו חז"ל 'ימים שאין בהם חפץ'. יש לנצל היטב את הזמן המועט שנשאר לנו, באופן מיוחד יש לנצל כל רגע מהזמן שיושבים כאן בהתועדות, שלא לחלום חלילה סתם, אלא להתעורר, בפרט במה שנוגע לעבודת התפילה. ומרגעים אלה יש לקחת תוספת כח על כל השנה. ועל ידי זה תהיה שנת גאולה מהיצר הרע וממילא תהיה שנת גאולה משעבוד מלכויות".

הרבי מפסיק, והקהל שר בהתלהבות רבה "ממצרים גאלתנו" ו"דרכך א-לקינו". והרבי ממשיך:

"הרבי (הכוונה לרבי הקודם) סיפר פעם בחגיגת י"ב תמוז, שבי"ב תמוז שנת תרנ"ה, ביום שמלאו לו חמש עשרה שנה, לקחו אביו באופן מיוחד לליובאוויטש (הם היו במקום הבראה מחוץ לעיר), נכנס אתו ל'אהל' של ה'צמח צדק' ומהר"ש זצ"ל ואמר לו: במעמד אבות הקדושים הנני כורת עמך ברית ומביאך לעקדה. יה"ר שלא יארע פסול ושיהיה בכוונה הרצויה. וסמך שתי ידיו עליו ומסר בזה את תפקיד העסקנות ברוחניות ובגשמיות. אחר כך אמר לו מאמר מאגה"ק על הפסוק "חגרה בעוז מתניה".

"הלימוד מזה בשבילנו הוא", אומר הרבי שליט"א, "שבדורנו זה מתחילה העבודה מהמתניים ולאו דוקא מהראש והמוח, תפקיד חשוב ביותר בהפצת היהדות מוטל בדורנו על אותם שהם בבחינת מתניים. כלומר על הציבור הרחב, ובפרט הצעירים, ולאו דוקא על המנהיגים".

ושוב מנגנים. "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". והניגון המיוחד שלפני אמירת המאמר. במשך שלשת רבעי שעה אמר הרבי מאמר ד"ה "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל".

הקהל עמד בזמן אמירת המאמר.

השיחה שאחרי המאמר הוקדשה לחנוכת ביהכנ"ס בכפר חב"ד שנערכה באותו זמן. הרבי איחל לאנשי הכפר שיהיה בנין נאה, ויפרצו ימה צפונה קדמה ונגבה, ויהיה "ופרצת" - בלי גבול, וברכה עד בלי די, בענינים רוחניים וגם בענינים הגשמיים של כל הכפר, ומשם יפוצו המעינות דברי א-לקים חיים, לכל ארץ ישראל ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות".

ושוב שירה ושתיית "לחיים". באופן מיוחד התכבדו הפעם ב"שתיית "לחיים" אלה שיש להם חלק בקניית הבנינים לישיבה בבוסטון ול"בית רבקה" במונטריאול, וכל  מי שיש לו חלק בקניית בנינים לתורה או מתעתד לעשות זאת.

השיחה שאחרי זה הוקדשה לבחורים שנוסעים בימים אלה לערי ומושבות ארה"ב, או אפילו מחוץ לגבולותיה, לשם "הפצת המעינות". אלו הם המתניים שעליהם דובר לעיל, אמר הרבי, הרבי איחל להם שיהיה בלי העלמות והסתרים גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור, והעיקר שיעשו את הכל בשמחה ובטוב לבב, ובאופן כזה יעשו פירות ופירי פירות ויגלו שיש דירה לו ית' בכל מקום ובכל זמן.

הנוסעים נתכבדו בשתיית "לחיים".

אחרי כן דיבר הרבי אל אלה שנוסעים בקיץ למקומות נופש והבראה, כל אחד יודע שהכוונה צריכה להיות לשם שמים, ז"א כדי שיוכלו אחרי כן להתחזק בלימוד התורה וקיום מצוותיה. אולם אמר הרבי, יש לראות שהדבר עצמו יהיה ענין של עבודת ה' ולא רק הכנה. ז"א לנצל את זה לשם השפעה טובה על הזולת. הזמן הזה מסוגל באופן מיוחד לכך, שהרי יש חופש מלימודי חול שמפריעים במשך כל השנה, ובזכות זה יהיה קיץ בריא ושמח, וימשיך לכל השנה כולה.

אחרי הפסקה קצרה של שירה אמר הרבי:

"כדי שיהיה לכל אחד שייכות וחלק בעבודת הרבי (זצ"ל) נוהגים בימים אלה לתרום למוסדות החינוך שע"ש בעל השמחה (אהלי יוסף יצחק). הרוצים שיזכירו את שמותיהם אצל 'הציון' יכתבום על פתקאות וימסרום, אך לא יחד עם הכסף כדי שיהיה מתן בסתר, מי שאינו במדריגה של 'הצנע לכת' יוכל לשים את הכסף ואת הפתקא באותה המעטפה".

מיד חלקו מעטפות ופיסות נייר בין הקהל. תוך זמן קצר הצטברו כל המעטפות על השולחן לפני הרבי . בחלקם היה כסף, בחלקם 'פתקאות', ובחלקם שני הדברים יחד.

הנושא בשיחה שאחרי זה היה על שיעורי הלימוד שהנהיג הרבי (זצ"ל) בחומש, תהלים ותניא - ר"ת חת"ת. הרבי עורר את הציבור להתחזק בשמירת שיעורים אלה, השוים לכל נפש. 

הקהל נגן "כי אנו עמך".

בינתיים התקרבה השעה לאחת אחרי חצות אחרי זה הרבי דיבר הרבי על חשיבות הזריזות בעבודת ה', ובפרט בעבודת הצדקה שהיא עיקר העבודה בזמננו, רואים זאת בפרשת השבוע (פרשת בלק). כפי שמביא רש"י "כבר קדמך אברהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר" מכאן רואים שעיקר זכותנו בעקדה היא שנעשתה בשמחה ובזריזות.

שוב מנגנים ושוב שיחה:

"הרבי (זצ"ל) סיפר שבשולחן הכתיבה שלו ברוסיה היו הרבה מכתבים חדשים ועתיקים, בעלי ערך מועט באופן יחסי, בשעה שערכו חיפוש אצלו הניח את כולם על השולחן ועל ידי רוב המכתבים הצליח להסתיר מכתבים כאלה שבאמת היו עלולים להביא לידי עלילה נגדו.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי המאבק על הבריכה בירושלים. במאבק סביב לבריכה כותבים הרבה מאוד בעתונים, במודעות וכו'. משחיתים הרבה נייר. המאבק והויכוח הוא אם כך הוא אופן המחאה או אחרת. מדובר הרבה מאוד מסביב לענין, אבל לא מדובר מאומה על עצם הענין, על עצם האיסור. הרבי האריך בזה מאוד, והדגיש שיש לדבר על עצם האיסור ולבער את עצם הנגע בכל מקום שיהיה. הבעיה כיצד למחות, לפני מי למחות, ונגד מי למחות, חשובה הרבה פחות מהבעיה עצמה.

השיחה שאחרי זה הוקדשה לבעיית מעמד הרבנים בארה"ב. יש לראות להחזיר לרב את מעמדו כמורה דרך, כמדריך ולא כמודרך. "איזהו חכם הלומד מכל אדם". אפשר ללמוד אפילו מהקונסרבטיבים שעשו באחרונה משהו בכיוון זה, כמו כן אפשר גם ללמוד מהם לא לדבר בזמן התפילה, בפרט בחזרת הש"ץ וקריאת התורה.

אחרי זה הופנתה שיחה מיוחדת אל הנשים:

"בדורנו, דור של עקבתא דמשיחא, יש דעה והשפעה חזקה לנשים. דבר זה בא כתקון לדור המדבר, כאשר הנשים סרבו לתת מתכשיטיהן לעגל ועלו בזה על הגברים, מכיון שכך, עליהן לנצל את השפעתן בביתן, לראות להשפיע לטובה על בעליהן, וביחוד להזהר בחינוך הבנים והבנות".

ושוב שירה בהתלהבות עצומה. בעשרים לשלש לפנות בוקר חזר הרבי לחדרו, תוך שירת "כי בשמחה תצאו..."